א וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃ ב וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ ג וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃ ד וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃ ה וַיֵּ֣רֶד יְהוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ ו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת׃ ז הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃ ח וַיָּ֨פֶץ יְהוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר׃ ט עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהוָ֔ה עַל־פְּנֵ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ י אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם שֵׁ֚ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑ד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃ יא וַֽיְחִי־שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יב וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שָֽׁלַח׃ יג וַֽיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֶׁ֔לַח שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יד וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־עֵֽבֶר׃ טו וַֽיְחִי־שֶׁ֗לַח אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־עֵ֔בֶר שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ טז וַֽיְחִי־עֵ֕בֶר אַרְבַּ֥ע וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־פָּֽלֶג׃ יז וַֽיְחִי־עֵ֗בֶר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־פֶּ֔לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יח וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־רְעֽוּ׃ יט וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כ וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שְׂרֽוּג׃ כא וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כב וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר׃ כג וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַחֲרֵ֛י הוֹלִיד֥וֹ אֶת־נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כד וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח׃ כה וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כו וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן׃ כז וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט׃ כח וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים׃ כט וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה׃ ל וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃ לא וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ לב וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
כל הפרשה כולה קשה: (א) לא נאמר כלל, למה נסעו ממקומם קדמה. (ב) לשם מה צריכים ללבנים (ומה עניין יש בפרטים על חומרי הבנייה). (ג) למה בקשו להישאר יחדיו ומה רע בזה. (ד) ולא פחות תמוה אפוא, למה הטריח ה' לרדת לראתם מקרוב. (ה) ניתן להסיק שבהתקבצות זו למקום אחד יש משום שלילה, בלא שיבואר אופיה של שלילה זו. משום כל אלה יש מקום לאינטרפטציות שונות, וכפי שאמנם מביא רש"י לפס' א (ד"ה ודברים אחדים). (פ' נח תשמ"ט)
פסוק א:
ולענין (ד) ו(ה), ראה אצל רד"צ הופמן המפרש לפי פשוטו - ונתברכו - נצטוו מלאו את הארץ וכבשוה, והם ביקשו שלא למלאה. (פ' נח תש"ן)
פסוק א:
רש"י ד"ה שפה אחת, לשון הקודש. ע"כ. והנה זוהי מחלוקת בין רבי לעזר ורבי יוחנן (ירושלמי מגילה פ"א ה"ט), וקשה למה אין רש"י מזכיר שתי הדעות. ואולי זה משום שהדעה השניה - "שהיו מדברים בשבעים לשון" - טעונה הסבר. ובאשר לזה, ר' ב"תורה תמימה" על אתר (אות א). (פ' נח תשנ"א)
פסוק א:
ר' יוסף בכור שור - "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", שהיו כולם יודעים שבעים לשון. ובפס' ז - "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו", כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחד, ומה שידע זה, לא ידע זה, אבל בין כולם ידעו שבעים לשון. דאין נראה לומר לפי הפשט, דעכשיו נבראו להם לשונות. ע"כ. אכן קושיתו קושיה, אף כי היא יפה מתירוצו. (פ' נח תש"ס)
פסוק א:
והשוה בעניין זה למעלה (י, ה) "איש ללשונו", ושם (כ) "ללשנתם", ודברי רש"י (כה ד"ה נפלגה). (פ' נח תשס"א)
פסוק ג:
"לחמר". לא מובן לי למה הלמ"ד פתוחה. (פ' נח תשנ"ד)
פסוק ג:
"הבה נלבנה לבנים...", "הבה נבנה לנו עיר ומגדל". וקשה לי, כלום עלה תחילה הרעיון לעשות לבנים, ורק אחר כך - לבנות בהן עיר ומגדל, כלו' ההמצאה שלא היתה לצורך, הולידה את הרעיון. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק ו:
"הן עם אחד ושפה אחת... ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". הרי לך עדותו של בורא העולם באשר לכוחה של האחדות. וכיצד נלמד? (פ' נח תשס"ו)
פסוק ו:
רש"י ד"ה לא יבצר מהם וגו' לעשות, בתמיה וכו'. לא מובן לי למה רש"י דוחק עצמו לפרש לשון בתמיה, כשאפשר ללמוד בניחותא, וכדברי ר"ע ספורנו על אתר. (פ' נח תשנ"ז) ור' גור אריה שאין לפרש בניחותא "ועתה" אם לא נעכבם עכשיו "לא יבצר מהם לעשות", שהלא אף לאחר שכבר יבנו המגדל לא יפלא מה' דבר, ויכול לבטל פעולתם ברגע אחד.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ומשם הפיצם, למד שאין להם חלק לעולם הבא. ע"כ. והנה בדיבור הקודם אמר רש"י (ד"ה ויפץ ה' אתם משם), בעולם הזה, ולמה יש אפוא בפרקנו הפצה אחרת? והרי בפשטות אפשר לומר שכאן מדובר באותה ההפצה שבה דובר קודם. (פ' נח תשס"ב)
פסוק ט:
שם. ...ואלו היו נוהגים אהבה וריעות וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (לפס' א). (פ' נח תשס"א)
פסוק י:
בפרשיית "תולדות שֵם" (י, כא-לב) מוזכרת שנת ההולדה, השם ומספר השנים שאחרי ההולדה (הראשונה).
פסוק י:
בפרשיית "תולדות אדם עד נח" (ה, ז-לב) מוזכרת שנת ההולדה, השם, השנים שאחריה וסה"כ שנות החיים.
פסוק י:
ובפרשיית "תולדות נח עד אברהם" (יא, י-לב) מוזכרים שמות הנולדים בלבד, אך כולם, ולא רק הבכורים.
פסוק י:
מה שינוי זה בא ללמדנו? (פ' נח תשס"ג)
פסוק כו:
"ויחי תרח... ויולד את אברם את נחור" וגו'. והנה נהג תרח כאחינו מן המזרח שקוראים לבן על שם האב בחייו, רק תמוה שלא קרא כן לבכור אלא לבא אחריו. (פ' נח תשנ"ו)
פסוק כח:
"...בארץ מולדתו". דומה שצריך להבחין בין מולדת, כגון להלן (יב, א) ולבין ארץ מולדת שבכאן, כי "מולדת" לבד, בלא ארץ פירושו: משפחה. (פ' נח תשנ"ד)
פסוק כט:
"ויקח אברם ונחור להם נשים". מעניין שכאן אין רש"י שם לב לשימוש בלשון יחיד לשניים, כפי שעשה למעלה (ט, כג ד"ה ויקח וגו'). ולאמיתו של דבר הרי זו תופעה שכיחה למדי במקרא, ועל כן לכאורה אין בזה עילה לדרשה שם. (פ' נח תשנ"ד) ור' יפה תואר שם שאף שמצינו כן במקרא שפתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, כל היכן שאפשר לדרוש דרשינן וכתב משכיל לדוד שהדרשה היא מייתור תיבת "ויקח", כיוון שניתן היה לכתוב "וישימו שם ויפת את השמלה".
פסוק כט:
רש"י ד"ה יסכה, זו שרה וכו'. כלו' אברם נשא לאשה את בת אחיו, ולוט היה גיסו. תמוה ששרה לא נקטה עמדה בשעת פרידת אברם מלוט (יג, ח). (פ' לך תש"ס)
פסוק לא:
רש"י ד"ה ויצאו אתם, ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי. ע"כ. והקושי הוא בלשון היחיד שברישא - "ויקח תרח", ושם אברם מושא, ועל כן קשה תירוצו של רש"י על קושי זה, כיצד הופך אברם ממושא לנושא? (פ' נח תשמ"ט) ורא"ם כתב שמלשון הרבים "ויצאו אתם", משמע ששנים הם עיקרי היוצאים ואתם נלוו עוד שנים, וקטן נתלה בגדול. ולגבי לשון היחיד שברישא (ויקח תרח), כתב נחלת יעקב שהוא מפני שתלה אברם את הכבוד באביו כאילו הוא לבדו עיקר, וגילה הכתוב כאן שגם אברם היה עיקר לעצמו. ור' דברי כלי יקר על אתר.
פסוק לא:
והשוה לפס' זה להלן (יב, ה), שם, כמובן "לוקח" אברם בלבד, אבל "ויצאו" - כולם שווים. והשוה "וילכו שניהם יחדו" שבפ' העקידה (כב, ו, ח, יט). (פ' לך תשמ"ט)
פסוק לא:
"...ללכת ארצה כנען" וגו'. אין זה שתרח נעשה ציוני לעת זקנה. ורבים מן הראשונים נדרשו לשאלת רצונו של תרח לעלות ארצה. ראה רמב"ן, רד"ק וראב"ע (בסוף דבריו לפס' כט). (פ' וירא תשנ"א)
פסוק לא:
וראה גם ר"ע ספורנו. ולדבריו (ולא רק לדבריו) קשה, מה פירוש "מארצך", והרי כבר יצא משם עם תרח, והציווי האלהי השיגו בחרן.
פסוק לא:
והנה מסתבר שגם רש"י מבין שיציאתו של תרח לא"י בלתי־תלויה היתה מן הצווי לאברהם אבינו ע"ה וקודמת לזה, ראה דבריו להלן (יב, ב ד"ה מארצך), וקשה למה אין רש"י מתרץ אלא את הקושי שב"ומבית אביך" - התרחק עוד מבית אביך וכו', ואינו מתרץ הקושי שב"מארצך וממולדתך" שמהם כבר יצא עם תרח אביו. (פ' וארא תשנ"ו) ור' רא"ם להלן שלגבי "ארץ מולדתו" שכבר יצא משם, מתפרשת מלת "לך" מלשון התרחקות, ולגבי "בית אביו", מתפרשת מלת "לך" מלשון יציאה.
פסוק לב:
רש"י ד"ה וימת תרח בחרן, ...עדיין נשארו משנותיו הרבה וכו'. קצת קשה לי למה אין רש"י מדייק, הרי החשבון פשוט. (פ' נח תשנ"ד)
פסוק לב:
רש"י ד"ה בחרן, הנו"ן הפוכה, לומר לך, עד אברם חרון אף של מקום בעולם. ע"כ. וראה "מנחת שי" על אתר. (פ' נח תשמ"ט)