פסוק ב:איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל, אשר יתן מזרעו למולך.
תו״כ, פרשה י, א: ׳בישראל׳; לרבות נשים ועבדים.
(למה לא ילפינן דאזלינן בתר רוב מאיש אשר יתן מזרעו למולך, דילמא לאו אביו הוא), גבי מזרעו למולך, די כל שהוא מוחזק שהוא מזרעו, בנו או בן בנו או פסול, כמבואר בגמ׳ שם אין צריך בירור בדין. וגם באמת עיקר הגדר לפי המבואר בסנהדרין שם פלוגתא דרק למולך ע״ש, וברמב״ם הל׳ ע״ז משום דהוי זה דרך ע״ז וכו׳, וכיון שהם מוחזקין שהם מזרעו הוי דרך כן וחייב ע״ז וכו׳. והנה בתו״כ פ׳ קדושים מבואר דגם אשה אם מסרה מזרעה חייבת. ובגמ׳ כריתות דף ג׳ ע״א משמע ג״כ כך, ואכמ״ל.
פסוק ד:ואם העלם יעלימו וגו׳, לבלתי המית אותו.
תו״כ, פרשה י, יב: ׳לבלתי המית אותו׳; בכל מיתה שירצו. אף דעבודה זרה בלא זה הא נסקלין יכול להמיתו בכל מיתה, עי׳ סנהדרין דף נ״ג, אך ברמב״ם פי״ד משמע דזה רק במיתה, וכאן בכל דבר. אף דקיי״ל דין זה רק [ברוצח]. ועי׳ בירוש׳ פ״ט דסוטה ע״ש.
פסוק ד:בב״ק דף פ״ד ע״א משמע דלכך אין טרפה נהרג משום דלא שייך בו גדר הריגה, דלא כרש״י, וכן משמע מדברי רבנו בהל׳ נזקי ממון פ״י ה״ז ע״ש. ואך דבהל׳ רוצח פ״ב ה״ט לא כתב כן, ר״ל כך, דהנה אנן קיי״ל דגבי רוצח וגבי נסקלין אף אם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו יכולים להמיתו בכל מיתות. ועיין בדברי רבנו פי״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח דמשמע שם דגבי רוצח עושין בו כל מאי דאפשר, אף שאינו בגדר מיתה כלל ע״ש. ועי׳ מש״כ התוס׳ מכות דף ב׳ ע״א לחלק בין אחת מד׳ מיתות לשאר דבר. ועי׳ בתו״כ פ׳ קדושים דמרבה שם גבי מולך כל מיתות. ולכאורה קשה הא מבואר בסנהדרין דף נ״ג דכל הנסקלין כן דינם, אך בזה א״ש דשם רק בגדר מיתה וגם ב״ד, וכאן ביד כל אדם ובאיזה דבר שאפשר.
פסוק ה:והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו. עי׳ סנהדרין דף ס״ד ע״ב ע״ש. אך בפשט ר״ל כך, דהנה לשיטת רש״י והרמב״ם בפהמ״ש ובספר המצות, ר״ל דאב מסר להכומר להעביר, והכומר העביר, והאב חייב סקילה, אך הכומר מה חייב על זה, דאצלו לא הוה בנו, אך י״ל דהוה בגדר תולדות דעבודה זרה, ע״ז דף נ׳ ע״ב ונ״א. ועי׳ סנהדרין דף ס״ד ע״א גבי מקל, והא כאן לא גרע ממקל, וא״כ אף שזה אינו בנו מ״מ הוה גדר תולדה דע״ז, ועמ״ש הראב״ד פ״ב מהל׳ ע״ז ובספרי פ׳ שלח, זה ר״ל כאן דזה נקרא זונים אחריו, ומ״מ סקילה לא חייב, דאי אפשר לענוש ב׳ אנשים על דבר אחד, וכ״כ בזה ברמב״ם בהל׳ ע״ז ואכמ״ל.
פסוק ט:כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו.
תו״כ, פרק ט, ח: אביו ודאי ולא הספק, אמו ודאית ולא הספק. ר״ל כהך דיבמות דף ק״א ע״א וע״ש בירוש׳ בזה.
פסוק ט:שם. אביו ואמו קלל דמיו בו.
תו״כ, פרק ט, ט: והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו, דברי ר׳ יוסי הגלילי. ירושלמי פי״א דיבמות ה״ב.
פסוק ט:תו״כ שם: ר׳ עקיבא אומר, אביו ואמו קלל, את שהוא חייב על אביו, חייב על אמו, ואת שאינו חייב על אביו, אינו חייב על אמו. מודה ר״ע בשתוקי, שהוא חייב על אמו אע״פ שאינו חייב על אביו.
הנה גבי אב ואם עי׳ מחלוקת ביבמות ק״א ע״א גבי שניהם בבת אחת ע״ש. ובירוש׳ [שם] פי״א ה״ז אביו ודאי אמו ודאי לא הספק. וזה הטעם דכתב אביו ודאי ולא ספק, ר״ל דספק הוא פטור ודאי ולא מחמת ספק, וליכא ממה נפשך, ולכך פטור על שניהם וכו׳. והנה בירוש׳ פי״א דיבמות ה״ב ובתו״כ פ׳ קדושים עכו״ם שבא על בת ישראל וילדה, גם על קללת ומכות אמו פטור, דכיון שאין לו אב אין לו אם. משא״כ בשתוקי חייב על אמו ופטור על אביו, ואף אם נבדקה אמו, עי׳ ברמב״ם פ״ה מהל׳ ממרים בזה הל׳ ט׳ משום דזה דין וצריך אב ברור, ומ״מ שתוקי חייב על אמו, דהא יש לו אב, אך אין אנו יודעים הוי רק חסרון ידיעה.
פסוק יג:ואיש אשר ישכב את זכר.
תו״כ, פרק ט, יד: ר׳ חנינא בר אידי אומר, משכב זכר והבהמה היו בכלל כל העריות. ועי׳ תוס׳ יבמות דף ד׳ דאינה בכלל עריות. וע״ש דף נ״ד ע״ב דרק משום דליכא מקור, חזינן דהוה בכלל ערוה. ועי׳ תוס׳ סנהדרין דף ע״ג ע״ש בזה.
פסוק כז:ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו׳, דמיהם בם. הנה כאן אמר איש או אשה, וכן נקט בלשון רבים, ולמה זה, אך כך, דהנה עי׳ רש״י סנהדרין קז ס״ה דמעלה בזכור ר״ל על זכרות דוקא, וע״ש בתוס׳ בזה. אך באמת מבואר בירוש׳ שם דאז הוה על זכורו של נשאל על כך. והנה לפי זה כך, דאם איש הוא הבעל אוב אז הוא חייב סקילה והנשאל באזהרה, כמבואר במשנה ודוקא אם ע״י שאל, אבל שאל קודם ואח״כ שאל לו מה אמרו, זה רק מהך דפסחים דף קי״ג ע״ב ולא כרשב״ם שם ותוס׳ שבת דף קנ״ו ע״ב. אבל אם אשה בעלת אוב, אם בלא הנשאל דהוה זכר אי אפשר כלל זה, אז שניהם חייבים. ועי׳ רש״י סנהדרין דף ע״ח גבי הריגה, אך שם יש מיעוט איש, משא״כ כאן. ועי׳ ברמב״ם בפהמ״ש [סנהדרין] פ״ז [ותוס׳] מנחות דף ס׳ וכ״מ, וזה ר״ל קרא דכאן.
