פסוק ב:שמן זית זך שלשה וכו׳. לאו דוקא אלא כלומר שלשה זיתים ובהן שלשה שלשה שמנים כדתנן התם במנחות:
פסוק ג:יערוך אותו וכו׳ ושיערו חכמים וכו׳. הקושי מבואר דמה שיעור שייך בשמן הלא כפי גסות הפתילה ודקותה ככה ישתנה שיעור השמן והרא״ם ז״ל אמר דצ״ל שהיה לכל נר בית קיבול לכניס׳ הפתילה וכפי אותו שיעור שיערו את השמן. והר״ב ק״א הקשה על זה וכתב דשיערו בפתילה בינונית ע״ש ואנכי לא ידעתי מאן פסק ליה בכמה תקרא גסה או דקה כדי שנדע איזוהי הבינונית. ולעד״נ דכיון שידוע הוא שהיו עושין הפתילות מכתנות כהנים כדאיתא בפרק במה מדליקין וכ״פ הרמב״ם בפ״ח מה׳ ב״מ והן היו שוין וידועין כמה שיעור עביין ובהן שיערו השמן:
פסוק ד:על המנורה הטהורה וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפירוש קמא ק׳ מאי קמ״ל הא חזינן במקום עשייתה שהיתה זהב טהור והכא לא הול״ל אלא על המנורה ולר״א ק׳ דהול״ל על טהרת המנורה. ודע דפי׳ שני זה דכתב רבינו איתיה בת״כ ומיהו לא מסיים בה כדברי רש״י אלא ז״ל שם על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות ופי׳ הר״ב ק״א כגון אלו דמנחי תחת הנר שום דבר להסמיך הנר עליו לפי שהוא חוצץ וכו׳ ע״ש וק׳ על רש״י דמסיים בה שמטהרה ומדשנה מן האפר וכו׳ שהרי התנא גופיה ביאר כוונתו דלא לזה כיוון ותו דאי להא לא בעי קרא לומר דבעינן דישון והטבה דבהדיא פירש קרא במקומו בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכו׳. ושמא רבינו מפרש ברייתא דה״ק שלא יסמכ׳ לפתילות חדשות ע״ג הישנות והדשן שהם כמו קסמין ואע״ג דכבר למדנו זה מאידך קרא דכתיבנא אי לאו האי קרא ה״א שאינו אלא למצוה קמ״ל לעכב:
פסוק ו:השלחן הטהור וכו׳ ד״א וכו׳. עמ״ש לעיל בסמוך גבי מנורה דשייך נמי הכא:
פסוק ז:ונתת על המערכת על כל אחת וכו׳. מפשיטו׳ לשונו משמע דנסיב לה אליביה דת״ק דפי״א דמנחות דס״ל דבזיכי לבונה היו על מערכות הלחם ממש ודלא כאבא שאול שם דהלכתא כוותיה דסבר בסמוך ולא ידענא אמאי אי משום דפשט מלת על מורה כן הרי הביא שם אבא שאול ראיה והלא נאמר ועליו מטה מנשה וכוותיה מסתבר טפי דאל״כ ישבר הלחם ותמהני מהרא״ם ז״ל שהבין בפשיטות מדברי רש״י ז״ל דר״ל בסמוך. ולא על ממש:
פסוק י:ויצא וכו׳ מהיכן יצא וכו׳. פירוש דק״ל דברישא אמר ויצא דמשמע חוץ למחנה ובתר הכי כתיב וינצו במחנה ש״מ דבתוך המחנה הוה. ותירץ דאה״נ והאי דכתיב ויצא לדרשה אתא למר כדאית ליה ולכ״ל. וע״ש ר״ל מעולמו יצא פי׳ דבקרא דלעיל מסיים ביה חק עולם וסמוך ליה ויצא לומר שיצא מעולמו. והענין היא דכל ישראל יש להם חלק לעה״ב והיא עולמו המיוחד לו והאי נמי אעפ״י שהיה בן איש מצרי מ״מ כיון שאמו ישראלית איהו נמי ישראל הוא דקי״ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ונמצא שגם הוא היה לו עולם דהיינו חלק לעה״ב אבל באותה שעה איבד חלקו דגרע מאפיקורוס וחביריו. ונ״ל שלזה כיוונו בת״כ שאמרו שם והוא בן איש מצרי אעפ״י שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר ע״כ. והכוונה דאעפ״י דכל כה״ג לא הוו ממזרים מיהו באותה שעה שעבר וגידף נעשה כממזר והעיד עליו הכתוב והוא בן איש מצרי לומר דשוב אינו חשוב כישראל ועיין מ״ש הרא״ם ז״ל:
פסוק י:בן איש מצרי הוא המצרי וכו׳. דק״ל דהוה סגי לכתוב בן מצרי מאי איש ומשני שזה המצרי שהרג משה דכתיב ביה וירא איש מצרי מכה וכו׳ שהיה נוגש. וקרוב לומר שכאן רמז רבינו מאי דאיתא בספר הזהר איך בא לידי עבירה זו ואחר שהגידו שאביו מצרי היה ושהרגו משה ע״י שם המפורש וכיון ששמע כן מיד עמד וגידף:
פסוק י:בתוך וכו׳ מלמד וכו׳. עיין מ״ש הרא״ם בשם הרמב״ן ז״ל שאין להוסיף על דבריו ז״ל:
פסוק יא:ושם אמו שהיא לבדה וכו׳. אע״ג דבמעשה המצרי היתה אנוסה כדפירש״י שם דסבורה שהיה בעלה מ״מ אחר שבעלה הרגיש בדבר ונמאסה עליו ופירש הימנה מאז והלאה הפקירה עצמה לזנות ולכך נקראת שלומית תדע דמשו״ה לא הזכיר שמה בתחלה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית לומר שלא היה זה שם העצם שלה:
פסוק יב:ויניחהו לבדו וכו׳. הא דלא ידעו אם חייב מיתה או לאו אע״ג דכבר הוזהרו על זה בקרא דאלהים לא תקלל ולא עוד אלא דאפילו בני נח נמי הוזהרו על זה והו״מ לאוכוחי מגדף את השם דודאי חייב מיתה מק״ו דמקלל אביו ואמו ואף על גב דאין עונשין מן הדין הכא גילוי מלתא הוא. ועוד דהו״מ להוכיח נמי מקללה קללה מהתם מ״מ י״ל דהספק היה הואיל ובאב ואם אינו חייב עד שיקללם בשם וכאן לאו הכי הוה הילכך לא הו״מ לאוכוחי מהתם והיינו ספקא ומשו״ה הניחוהו לבדו דלא הוו דמי למקושש והיינו דקמהדר ליה רחמנא הוצא את המקלל וכו׳ ואל ב״י תדבר לאמר איש איש וכו׳ ונשא חטאו כלומר דלא לילפו מניה דהכא הוראת שעה היא אבל בעלמא כה״ג ונשא חטאו בידי שמים אבל אינו חייב מיתה בב״ד עד שיברך שם בשם והיינו ונוקב שם וכו׳ בנקבו שם וכו׳ אז דוקא יומת בב״ד. ולענין מ״ש רש״י שניהן בפרק אחד היו עמ״ש בזה בפ׳ שלח:
פסוק יד:השומעים אלו העדים כל להביא וכו׳. בת״כ מסיים בה את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד ע״כ משמע דצריך ג״כ כל העדה הנמצאים שם לסמוך ידיהם ומיהו הרמב״ם ג״כ בפ״ב דה׳ ע״א לא כתב אלא העדים והדיינים וע״ש בכ״מ טעמא:
פסוק יד:את ידיהם וכו׳ דמך בראשך וכו׳. לא מצאתי טעם למה נשתנה מגדף מכל חייבי מיתות דבעי סמיכה זו. ואפשר משום דלא אשכחן בכל חייבי מיתות שנהרגין על דיבורא בעלמא דאע״ג דבעל אוב וחביריו הוו נמי דיבורא התם הוא דיבור המביא לידי מעשה. וה״נ מקלל אב ואם זימנין שהשטן מקטרג ואותה קללה אפשר שתפעול איזה רע באביו ואמו משא״כ הכא חלילה דאם חטאת מה תפעל בו ואינו אלא דיבור גרידא שאינו פועל כלום וסד״א דלא שייך בזה מיתה משו״ה א״ל אין אנו נענשים שאתה גרמת לך שהרי התורה חייבה על זה:
פסוק טז:ונוקב וכו׳ עד שיפרש וכו׳. משמע מדבריו דר״ל דוקא שם המיוחד ככתבו אבל הרמב״ם בפ׳ הנזכר כתב דחייב אף על שם אדנות וע״ש בכ״מ:
פסוק יז:ואיש כי יכה לפי שנאמר וכו׳. כל זה כבר כתבו רבינו בפרשת משפטים על פ׳ מכה איש. ולא ידענא הואיל והדר לפרושי הכא אמאי לא מסיים בה הכא נמי כמו התם דאילו נאמר מכה איש ה״א אפילו קטן שהרג קמ״ל ואיש כי יכה:
פסוק כ:כן ינתן בו וכו׳ אלא תשלומי וכו׳. דק״ל דהואיל וכבר כתיב כן יעשה לו שבר וכו׳ אמאי הדר וכתב כן ינתן בו:
