א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ ג מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ ד עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ ה וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ ו וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ ז וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ ח בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ ט וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃ יא וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃ יב וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ יג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃ טו וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃ טז וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃ יז וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃ יח וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃ יט וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃ כ שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃ כא וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃ כב מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ כג וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
צו רש"י מצות הנרות לדורות, ופ' תצוה לשעה, ובס' אור יקרות הביא, דבמד' דאין צו אלא זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך זירוז בחסרון כיס, ובתיב"ע ויקהל (ל"ה כ"ח)והנשיאים הביאו, העננים הביאו בושמין ואבנים מג"ע, וה"פ המד' דק' למה כ' בפ' שמן זית הא כבר כ' בפ' תצוה, ואי"ל כרש"י דשם לשעה, ק' לכתוב שם צו ויהי' משמע ג"כ לדורות, וע"ז אר"ש דצריך זירוז בחסרון כיס ובתחלת נדבות משכן הביאו עננים ולא הי' חסרון כיס ול"ש לשון צו שם. ועפרד"י תצוה (רפ"ג:):
פסוק ב:
שם) רמב"ן ות"כ וספרא זוטא ר"פ בהעלותך כ', שלא ידליק ז' נרות ביחד כ"א אחד אחד, ואפי' בשבעה כהנים לא ידליקו כולם כאחד רק אחד אחד, ועי' תוה"מ סי' רי"ט, וער"מ שקלים פ"ד ה"ב המנורה וכלי שרת מצותן שיבואו ממותר נסכים, וסותר עצמו מפ"ז הי"ג מכלי מקדש עי' באמבוהא דספרי (דף ק"ז.) - ומ"ש הגר"י ראזין ז"ל בקול תורה שנה ב' סי' ט"ו, והביא דנר מערבי צריך דוקא כהן להדליק ושאר נרות כשר בזר, ול"ה עבודה רק מצות התורה ע"ש הרבה בקיאות, ובספרו צפנת פענח ה' חנוכה פ"ג ה"ב, ובתשובותי' צפנת פענח סי' נ"ב:
פסוק ג:
מחוץ לפרכת יערך ערש"י, ובשבת (כ"ב:) ותוס' ומהרש"א, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' מ"ג מזה, וכלי חמדה אות ט' אריכות - ובספורני אף דהדלקת הנרות וקטרת התמיד היו כשרות בכהן הדיוט, אבל במדבר הי' כמו לדורות ביה"כ ונעשית ע"י כ"ג, אבל באמת הדלקות הנרות ל"ה טעינה כלל כהן וכשרה בזר, ער"מ פ"ט ה"ז מביאת מקדש וע"ש בכ"מ וצ"ע: וגם הקשו על הספורני דהא בניו ג"כ הי' עובדים, ועי' קול תורה ש"א סי' ל"ט מהכל"ח ז"ל, ובקונ' מיד ולדורות בכל"ח במדבר אות ד' ויו"ד, והדרש והעיון אחרי דף רכ"ט, ופרד"י תצוה (דף שט"ו.), ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ג:
שם) חקת עולם לדורתיכם, עי' נובי"ת או"ח סי' פ"ז שכ', דהו"א בזמן דאיכא שמן המשחה יהי' מצות הדלקת המנורה ע"ש, ובקונ' מיד ולדורות אות י"ז כ' דבהדלקת מנורה יש ב' מצות הטבה והדלקה, והדלקה כשרה בזר והטבה צריכה כהן, וטעמו למ"ש אוה"ח לפרש רש"י בהעלותך (ח' ב') שלך קודם משלהם שאתה עומד ומטיב הנרות, דהוא ענין חינוך דבכל יום הי' עשיית המנורה מחדש, וק' א"כ למה הי' צריכה הטבה כהונה כיון דהי' עשי' חדשה ועשיית מנורה בודאי כשר בזר, ואמאי הי' פירק, והחזרות הנרות למקומו צריך כהן, ונ' דכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, א"כ אפי' כשנתפרקו נשארו בקדושתן והוי כלי שרת, ולכן צריך כהן בהטבה, מעתה הי' מקום לומר דז"ד במנורה של משה אבל לדורות דעבודתה מחנכתה, א"כ כשנתפרקה בטלה קדושתה ושוב הו"א דאין הטבתה צריכה כהן, לכן קמ"ל חקת עולם לדורותיכם דתמיד צריך הטבה בכהן, וע"ע כל"ח בהעלותך אות א', וס' מנחת סולת על החינוך מצוה צ"ח מ"ש בזה:
פסוק ו:
ושמת מכל עניני לחם הפנים וציוריהם עי' מנחות (צ"ד.), ופרד"י תרומה (רע"ו:), ובס' תולדות אפרים בשם האר"י ז"ל מנורה רומזת לתורה, ב"ב (כ"ה.), לכן נרותי' ז' כימי השבת שבכל יום צריכין להשפיע החכמה, ובכל יום תהי' בעיניך כחדשה כרש"י עקב (י"א י"ג), ותבא (כ"ו ט"ז), והאמצעי נגד שבת כגיטין (ע"ז), ולכן כולם נוטים אל אמצעי לקבל ממנו ההשפעה, ורק בקשת פרנסה לששת ימים, דפרנסת שבת הוא בנס כביצה (ט"ז.) מזונותי' קצובין חוץ משוי"ט, ורמזה תורה כשירד המן בא חלק של שבת בלי טורח, וגם ביו"ט לא ירד המן, בתוס' ביצה (ב':) ד"ה והי', לכן לחה"פ הי' רק מערכת ששה והוכפלו, לרמז שלא רק בעד פרנסת עצמו לבד ידאג רק גם לזולתו:
פסוק ו:
שם) השלחן הטהור מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים, ואומרים להם ראו חבתכם לפני ה' סלוקו כסדורו לחם חם ביום הלקחו (חגיגה כ"ו: יומא כ"א: מנחות כ"ט.) הגביהו מרחוק ולא נתנו לקרב שלא לנגוע עמי הארץ ויטמאו במשנה שם, שאין יכולין לטבול השלחן לפי שאם יקחו אותו לטבול צריך ליקח ממנו החלות לחה"פ וכ' תמיד, "לחם פנים לפני תמיד", ומשו"ה צריך הלחם להיות תמיד על השלחן (רש"י במשנה), וק' דהדין דלוקחין חלות ישנות בבוקר ומסדרין לחם חדשה קודם ערב, וג"כ נקראת "תמיד", וא"כ הי' יוכל ליקח השלחן לטבול כל היום, רק במנחות (צ"ט:) אמר ר"ש, אפי' קרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה, הגם שע"פ דין יוכל לקרות יומם ולילה, אבל לע"ה אין יכולין לומר כן, שיובנו שבק"ש לבד בבוקר וערב יוצא ול"צ ללמוד ולא יהי' חשיבות ללומדי תורה, א"כ א"ש למה צריך לע"ה לקרות, שלא יגעו בשלחן לפי שלא נוכל לטבלו משום "תמיד", ואם ידעו שנוכל לטבול השלחן לפי שבהנחת השלחן בבוקר וערב נקרא "תמיד" ממילא ידעו שבק"ש שחרית וערבית יוצאוהגית בו יומם ולילה וזאת אין אנו רשאים לומר להם - ולמה הראו לעולי רגל רק בנס לחה"פ שהי' חם, הלא הי' אז עוד נסים כאבות פ"ה מ"ה, וחז"ל השיבו על זה על השאלה ממן שהי' בכל יום ולא הי' פעם א' בשנה, מב' טעמים א' שיקבלו פני אביהם שבשמים בכל יום. כמו מלך יתן לבנו בכל יום צרכו על יום א', כדי שיראה אותו בכל יום. ועוד טעם כדי שיהי' להם בכל יום לחם חדש, ביומא (ע"ו.) - ומלחה"פ ראי' שטעם העיקר הא', כי אם לחה"פ הי' יכול להיות כל השבוע חם כמו יום א' הי' גם במן יוכל להיות כן, הגם שיפול רק אחת בשנה ויהי' חם וחדש לאכילה, להכי הראו לישראל לחה"פ חם כדי שיבינו מזה למה מן נפל בכל יום. רק מטעם הא' שה' רצה שיהי' להם בכל יום. כמו שמלך רוצה לראות בנו בכל יום, מזה נראה חבה הגדולה מה' לישראל שראו חבתכם לפני המקום (אמרי צבי):
פסוק ז:
ונתת על המערכת לבונה ופרש"י על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה מלא קומץ לכל אחת, משמע מלשונו דהי' על כל מערכה שני בזיכין והוא נגד ש"ס מנחות (צ'.), וכ' בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' פ"ו דהכוונה האמתית בל' רש"י דהם ב' דיבורים, וצריך לעשות פסיק בין תיבת המערכת לתיבת היו, וכוונת רש"י הוא המבואר בת"כ דבקרא יש שינוי גדולה דנקט ונתת על המערכת לבונה זכה, דמשמע על חד המערכת יתן לבונה זכה, ועל המערכת השני לא יתן כלום. אמנם בת"כ יליף דהאי ונתת על המערכת פירושו ב' המערכות שיש בשלחן, וזה כוונת רש"י בפירושו ונתת על המערכת (לא על חד המערכת אלא) על כל אחת משתי המערכת, וזה דיבור בפ"ע, ואח"כ מפרש כי שם הי' שני בזיכי לבונה וכו', וכן נראה מלשון הרא"ם:
פסוק ח:
ביום השבת ביום השבת יערכנו ב"פ, וכ' בס' פני מבין דרמז למ"ש בשבת (קי"ח:) אלמלי שמרו ב' שבתות נגאלו, ובכתובות (קי"א.) כל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, וא"כ ישיבת א"י נקרא לפני ה', וזה ביום השבת ב"פ ואז נהי' לפני ה' תמיד ולא יהי' בחו"ל ע"ש, וטעמו י"ל דבר"ן נדרים (מ"ו) מירושלמי דב"פ הוי רגיל, וביומא (ל"ח.) כיון שבא לידי עבירה ב"פ ולא חטא שוב אינו חוטא שנ' רגלי חסידי' ישמור (ש"א ב' ט'). ובמהרש"א פי' מלשון רגילות, ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' כ"ו כ' דמסור הוי חזקה בב' פעמים. דאי' ביומא (פ"ו:) כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, ולא קאמר ושילש בה, ועי' דרכי תשובה יו"ד סי' ב' סקפ"ח, וא"כ מדה טובה מרובה דבב' פעמים שנשמר מעבירה שוב רגלי חסידי' הרגילות ישמור השי"ת, ובלשון רגיל עמ"ש בפרד"י וארא (נ"ד. ותשא של"ז.) ע"ש הרבה חדשות, והגאבד"ק גאלין נ"י הערני עוד לעיין במשפט שלום סי' קע"ה ס"נ בהג"ה, חסד לאברהם תנינא או"ח סוס"ב. בית שלמה יו"ד ח"א סי' ר', שד"ח מער' ר' סי' ט"ו, דברי גאונים כלל ס"ה סקי"ד, ילקוט הגרשוני יו"ד סי' ב' אות י"ט, הדוה"ע ח"ב סי' נ"ח, נפ"ח או"ח סי' קל"ט, וע"ע גיטין (מ"ו:) והוא שמכר ושנה ושלש וברש"י הואיל ורגיל בכך. ובירושלמי שם פ"ד ה"ט איתא בשמכר עצמו ושנה היינו ב' פעמים. ובת"כ ביום השבת עורך חדשה וביום השבת יקטיר ישנה, ר"ל דביום השבת יקטיר הבזיכין וביום השבת יערכנו. ובתי"ט מנחות פ"ב ה"ב הביא פהמ"ש לר"מ ולחה"פ אינו נאכל אלא בשבת כמ"ש ביום השבת ביום השבת יערכנו, ותמה שהרי זה על הסידור נאמר, ובתורה תמימה כ' דכיון לדרשה דביום השבת יקטיר, ואכילת כהנים כהקטרה ע"ש, ובפנים יפות הביא ת"כ וכ' הק"א שב' דברים אלו דוחים שבת, ומפרש שלחה"פ הי' גבוה טפח הוי חילול שבת דהוי אהל ע"ש. ומוכח מדבריו דהוי איסור דאו', ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה צ"ז אות ב' כ' דלפ"ד מה פריך ביבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת היכי משכחת, ולדבריו הול"ל בסידור הלחם דיש בו בנין ואיסור זרות וע"כ דהוי רק אסמכתא, ועי' מהרש"א פסחים ע"ז ד"ה שכן, שאין דוחה שבת בהעריכתן, ומה שהק' הפני"פ על רש"י מנחות (צ"ז.) בסידור הקנים הוי כבנין, הא בשבת משמע דאינו רק טלטול, לא ראה שתוס' שם ד"ה לא הרגישו בזה, וברש"ש הק' דאין שבות במקדש, וי"ל למ"ש ברע"ב עירובין פ"ג מ"ג דבב' שבותים גם במקדש גזרו, וא"כ י"ל דכאן יש ב' שבותין שבות דטלטול ושבות דבנין לכן גזרו במקדש, ועי"ז אמר בשבת דאחר התרת כלים ולא נשאר רק שבות אחד ולא גזרו במקדש, ובענין ב' שבותים במקדש ע"ע בקרני ראם על מהרש"א ביצה (י"א.), ובפרד"י פקודי (דף שפ"א.) הבאתי הרבה בזה:
פסוק ט:
לאהרן ולבניו ביומא (י"ז:) מחצה לאהרןומחצה לבניו. עי' תורה תמימה הפשט דאל"כ הול"ל והיתה להכהנים והי' גם. אהרן בכלל. ולמדין מזה כלל כשמזכיר יחיד. אצל מרובין במתנה נוטל חצי'. ועי' ב"ב (קמ"ג.) נכסי לך ולבנתך קנתה מחצה. וכן נמי אם הטיל המלך מס שיתנו העשירים ובני העיר סכום ידוע. צריכים העשירים ליתן מחצה, דאל"ה הי' צ"ל סתם שבני העיר יתנו סכום. ועי' יו"ד סי' רט"ז ס"ז:
פסוק ט:
שם) רש"י כל דבר הבא מתבואה קרוי מנחה. ערש"י, ובת"כ אמור פי"ח דלחה"פ לא הי' נוהג בזמן במה משום דהוא מנחה כרש"י כאן. ור"מ פי"ב הי"ט ממעה"ק. ואין מנחה בבמה ואפי' בבמה גדולה. ועתו"ס זבחים (קי"ז: וקי"ט:). וקשה משמואל א' (כ"א ז') אין לחם חול כ"א לחה"פ, ועי' מנחות (צ"ה:) והי' בזמן נוב דהי' במת צבור הרי מפורש דלחה"פ נוהג בבמת צבור וצע"ג. ועי' בירחון היבנה מעיר פאביאניץ סי' ה':
פסוק ט:
שם) ויצא רש"י יצא מחויב כו' וכ"ה בב"ר פל"ב, ועי' אהבת אברהם סי' כ"ז, וברש"י ויקב השם, ברש"י שמות (ב' י"ד) שהרג המצרי בשם, וכאן פרש"י הוא המצרי שהרג משה ושפך כעסו על השם שבעבורו נהרג אביו, ועי' פרד"י ח"ב במלואים תכ"ג. – ובמד"ר כאן על זה הפסוק נאמר ובעל כנפים יגיד דבר, ר' לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל, ובברכות (ח'.) על וכשיועצין אין יועצין אלא בשדה פרש"י דאמרו אינשי אזנים לכותל, וצ"ע למה לא הביא מדרש זה שם) רמב"ן פליגי אי קודם מ"ת הי' להם דין ישראל, עי' פרשת דרכים דרוש א'. ובפרד"י כתבתי הרבה בזה עי' בהרבה מקומות ותמצא במפתחות שם בח"ב, ובשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' כ"ו אות ד' כ'. והנה בנכרי ועבד הבא על בת ישראל דעת הפו' דהולד כשר והוי ישראל גמור אמנם ד' רש"י קידושין (מ"ו:) דהוי נכרי וצריך להתגייר, וכן נראה ד' רש"י סו"פ אמור שפי' ויקב בן אשה ישראלית שנתגייר, ורמב"ן חולק ועתו"ס קידושין (ע"ה:), ומהרש"א הק' ד' רש"י אהדדי דבדף פ"ח ס"ל דהוי נכרי וצריך גרות ושחרור, ובדף ע"ז פרש"י ופרכינן איסורא משום שפחה, דע"כ נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שפחה ולדה עבד. ומשמע דהולד עבד הבא על בת ישראל ל"ה עבד וא"צ שחרור כלל, ועי' עצי ארזים סי' ד' סק"ד, ולפענ"ד אף דס"ל לרש"י דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הוי נכרי עד שיתגייר מ"מ עבד לא הוי דאין לבעל העבד שום זכות בולדות דאטו ולדות נכרי נינהו. ודוקא בעל השפחה יש לו זכות בולדות ולא בעל העבד כמו שהוכחתי בספרי יו"ד ח"ב סי' ל"ט א"ג. א"כ נהי דהוי נכרי משום דבב' אומות הלך אחר הזכר וע"כ הוא נכרי מ"מ עבד ל"ה ודו"ק - ועי' בחמדת ישראל ח"א (דף קי"ב:). ואהבת אברהם סי' כ"ז אריכות ברש"י כאן, וע"ע בפרד"י חיי שרה (קס"ז. ויצא ר"ל, וארא נ"ו) - וראיתי בס' שיח ש"ק ח"ה (דף נ"ו.) חוקר א' שאל לרבי דצריך להיות חוקר ממציאות אלקית, והשיב כ' ויצא ופרש"י לגלג דרך המלך פת חמה כו' וראי' שהלך לחקור בעניני ה' הוא מגדף, וכ' וירגמו ובנ"י עשו וגו', ופרש"י שעשו סקילה וק' הכפל, וי"ל דבנ"י לקחו המדה שלא לחקור רק עשו כדבר ה' אל משה, ועפרד"י ויקהל (דף שס"ד.) וכל חכם לב יבאו ויעשו, דהחכמה הגדולה שלא יהי' חכם יותר מדאי, רק שיעשה מה שצוה ה', ועפרד"י משפטים (דף ר"ו.):
פסוק יא:
שלומית עפרד"י ח"ב במלואים (דף תכ"ה.). ובתוספת ברכה כ' מה שמייחס לאמו י"ל ע"פ ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א שסיבת אלישע (אחר) שיצא לתרבות רעה שהי' מניק מאמו. וכן ירבעם בן נבט וכ' שם אמו מעכה, ובפסוק י"ג שהיתה עובדת ע"ז. ובירושלמי כלאים פ"א ה"ז דחוטא מקללים אמו ארורים השדים שהניקו את זה, כי מדות טובות או רעות באות מכח האם. ובמשלי (י' א') ובן כסיל תוגת אמו, יען כי מקללים אותה. ומשלי (ל"א ב') מה ברי ומה בר בטני כי מקללין אמו, והטעם שחינוך הבנים תלוי, ביותר בה, ויבמות (ס"ג:) דיינו שמגדלת את בנינו, וקידושין (ל"א.) הבן מכבד את אמו יותר מאביו, ובירושלמי יבמות פ"א ה"ו באמו של ר' יהושע שהי' מוליכו לבהמ"ד בעודו יונק שישמע לד"ת. ומובן מ"ש בחגיגה (ג'.) טף למה באים ליתן שכר למביאיהם. דיש תועלת רוחני בזה שיתדבקו האזנים בתורה – וע"ע מ"ש בפרד"י משפטים (דף ר"ו.) בתרגום כאן ובהקדמה כאן דף ז':
פסוק יב:
רש"י ויודע משה שבמיתה ומקלל לא ידע. באור יקרות הק' היאך תלי' הך ויודע כו' בהא דשניהם הי' בפרק א'. וי"ל דברש"י תשא (ל' ט"ז) דאיך אפשר דהי' ב' מנינים שווים מה שהי' א' ממחרת יו"כ וב' בר"ח אייר, ותי' לר"א דמתשרי מנינן והי' הכל בשנה א'. וק' דחזינן דל"ה ב' מנינים בזמן א' דאי' מקושש חילל שבת, וגבימגדף פרש"י כאן (בפ"י) ויצא מפרשתו שלמעלה יצא משל לחה"פ. ומצות לחה"פ הי' בר"ח ניסן אחר הקמת משכן בשנה ב', וא"כ ל"ה בזמן א' דמקושש הי' בשנה א'. דהא שבת במרה ניתנה קודם מ"ת. ומקלל בניסן שנה ב'. אך י"ל דמיתתן בפרק א' הי' ומיתת מקושש הי' ג"כ בר"ח ניסן, לפ"ז ק' איך הי' מנינם שווים דבמנין א' ממחרת יה"כ הי' מקושש במנין ובניסן נהרג, ובר"ח אייר הי' חסר אדם א'. בשלמא על מקלל ל"ק די"ל דהי' איש מצרי ובמנין כ' לבית משפחותם לבית אבותם. ול"ה כלל במנין אבל על מקושש ק'. ואי"ל דהי' במנין א' פחות מבן כ' או יותר מס' ול"ה במנין. ז"א דמקושש זה צלפחד ובנותיו הי' נוטלים חלק בארץ. ולא נתחלק הארץ רק לבני כ' עד ס'. א"כ בודאי הי' כמנין ראשון. לזה תי' רש"י דיודע משה דמקושש במיתה. ואי' בגמ' טעם דהי' במנין רק אותן שהי' בני כ' עד ס' דיליף מעלה מעלה מערכין ואי' בערכין (ו'.) במשנה דיוצא להרוג לא נידר ונערך. דדוקא נגמר דינו להרוג. וא"כ בשקלים נמי כיון דיליף מערכין ודאי אותן שיצאו להרוג ל"ה נמנין. פרש"י שפיר ויודע שמקושש במיתה ותיכף בשבת שע"י שחילל ול"ה כלל במנין הראשון:
פסוק יב:
שם) בשו"ת חדות יעקב מ"ת סי' צ"ד הביא מאא"ז הגאבד"ק פיעטרקוב ז"ל קושי'. בסה"מ לר"מ שתרי"ג מצות כולן נאמרו מסיני והק' רמב"ן הא מקושש בשעת מעשה נאמרה, וכ' במגלת אסתר בשרש א' דבסנהדרין (ע"ח:) יודע משה שמקושש במיתה כו' וידע מסיני. והק' מה יתרץ על מקלל שלא הי' יודע שהוא במיתה כלל א"כ לא נאמר מסיני. והוא תמוה עצומה. ונלע"ד דסמ"ג בלאווין מ'. הקשה למה לא יליף משה ק"ו ממקלל אביו דבסקילה ותי' דאין עונשין מה"ד. וק' לרמב"ם פ"ב ה"א ממ"א דהיכי דאיכא לאו או עשה עונשין מה"ד ע"ש בהה"מ, ומגדף איתא בלאו, ונראה דס"ל להר"מ כתוס' סנהד' (ס"ו.) ד"ה גמר קידש מחול, דאי מק"ו איכא, למיפרך מה לב"ו שהם דואגים ומתביישים. וא"ש קו' סמ"ג. ולכאו"ק על תו"כ מב"ק (כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום ולתוס' מה ק"ו מבו"ד לשכינה וצ"ל שם שאני דהשכינה אומרת כן ומקפדת איכא ק"ו. ורק אנו מעצמינו אין לנו לדרוש ק"ו מבו"ד לשכינה, ולפ"ז ברגע שנאמר למשה הוצא המקלל חזינן ששכינה מקפדת. אז אפי' ל"ה מפורש הי' נידן בסקילה מק"ו וכיון דאיכא לאו עמה"ד והוי מפורש ושפיר גם זה מסיני דק"ו מי"ג מדות:
פסוק יב:
שם) לפרוש להם עי' דעת זקנים שהק' על מגדף ומקושש לר"י, דאינו נהרג עד שיודיע באיזה מיתה נהרג וכאן לא ידעו באיזה מיתה. ובדברי שאול תמה דנעלם מהם ש"ס סנהד' (פ:) דר"י סובר מקושש הוראות שעה הי'. וכן בדף (ע"ח:) דלרבנן מגדף הוראות שעה הי' וא"כ גם לר"י ל"ק וצ"ע. ועי' פרד"י ויקהל (שנ"ט.). ושער בת רבים:
פסוק יד:
כל העדה רש"י מכאן שליח של אדם כמותו. עי' גליון הש"ס לרע"א קידושין (מ"א) ושפ"צ אות ל"ו. וירחון אוצר החיים ש"ג חוברת ד'. ופרד"י תצוה (רפ"ד.) מענין שליחות. ובסוטה (מ"ה.) ויצאו זקניך הן ולא שלוחן. ובהגהות רצ"ח הביא באר שבע שהק' אדילפי' בקידושין דשליח ש"א כמותו נילף מכאן דלא אמרי' ששא"כ. ועי' בשער המלך פ"ד ה"ב מע"ז. אהא דדרשי' בסנהדרין (קי"ב.) יצאו אנשים בני בליעל הן ולא שלוחן כו' ועי' ג"כ תוס' יבמות (ק"א:) ד"ה וקראו ולא שליחם דהק' ג"כ קו' זו והביאו עוד מקומות דלא אמרי' ששא"כ. ועי' כפת תמרים סוכה (מ"א:) ולקחתם לכם שיהי' לקיחה לכל אחד ואחד שהתעורר ג"כ מסוגיות הנ"ל: וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד אה"ע סי' מ"ט העיר בהא דב' כתי עדים המכחישין זא"ז, אם הורגין מכח ממנ"פ דלכל אחת מהכיתות חייב מיתה, לפמ"ש בסנהד' (מ"ו:) נקטעה יד העדים פטור. ומכחישין דלא נדע איזהו מהעדים שיוכלו לקיים יד העדים תהי' בראשונה עש"ה, וחותני זקיני הג"ר סיני ספיר ז"ל האבד"ק ברזעזין בעהמח"ס שו"ת מנחת עני, השיב לו דיש לעיין בהא דנקטעה יד העדים, הא דכ' בת"כ ורש"י דשליח ש"א כמותו וא"כ כי נקטע ידם מה הוי, ואע"ג דכ' יד. בסמיכה ג"כ כ' יד ואפ"ה מצרכינן קראי למעט שליח בפ' שתי ידות, אך בנקטעו י"ל כיון דאיהו לא מצי למיעבד לא משוי שליח, לפ"ז במוכחשת דקיימו יד העדים רק לא ידעינן איזהו הם כשרים שפיר איכא תקנתי' ע"י שליח כת אחת לחברתה ע"ש. וזקיני בסי' נ' כ' דבגוף הענין דבד"נ יועיל שליחות לא מצינו, ובכמה מקומות בש"ס אי' דד"נ לא גמרינן מד"מ דשאנו ד"נ דכ' נשפטו והצילו, אך הא מצינו בת"כ ורגמו ששא"כ, ונפלאתי דלא הביא בקידושין מזה דששא"כ, סו"ס יקשה דגם בנקטעויד העדים יעשו שליח, רק כיון דאיהו ל"מ עביד לא משוי שליח ע"ש פלפול ומגודל אריכות לא העתקתי. ובפנים יפות ג"כ הק' כן ותי' כמו שאי' בקידושין שא"ה דאית לי' שותפות ול"ש שליחות, כמו כן הכא דהחיוב על כל אחד מישראל ול"ש שליחות דהא גם הוא מחויב בדבר, אבל בעלמא אין יכולין לילף מהכא שליחות: ובענין נקטעו ידי עדים ראיתי כעת בחמד"י בקונ' נר מצוה מל"ת ט". שהק' בהא דנתערבו נסקלין בנשרפין ידונו בקלה סנהד' (פ"א:). וק' הא הוי נקטעו יד העדים. דע"כ גם העדים מסופקין איזהו הם הנסקלין ואיזהו הנשרפין, ודוחק לומר דאיירי בכת א' שהעידו על כולם, ורק י"ל דבמסית אין המצוה בידי העדים אלא בידי המוסת וזה אינו מעכב. וא"כ י"ל דנסקלין היינו מסית ושפיר יכולין עדי הנשרפין להרוג הנסקלין עש"ה בזה. ועשה"מ מצוה ט"ז, ותי"ט נגעים פי"ד מ"ט. ומנ"ח מ' תס"ב. ובשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח:
פסוק יד:
שם) וסמכו רש"י אומרים לו וכו' וק' למה לא ינהגו בכל הרוגי ב"ד בסמיכת ידים ובהתנצלות. והר"מ פ"ב ה"י מעכו"ם כ' ואין בכל הרוגי ב"ד מי שסומכים עלי' אלא מגדף ולא פי' הטעם וי"ל עפמ"ש בסנהד' (ס'.) השומע ברכת השם חייב לקרוע על שגרם להם לזה. וכאן שמעו העדים ממנו. והדיינים מן העדים וחייבים כולם לקרוע ולכן סומכים ידיהם. ואומרים יחולו עונותינו ששמענו ברכת ה' על ראשך שאתה גרמת לזה וזה לא שייך בשאר חייבו מיתת ב"ד. ועי' תוספת ברכה, וספרי פרי יוסף על גיטין בסוגי' דנודרת בענין מגדף:
פסוק טו:
כי יקלל בסנהד' (נ"ו.) נוקב שם המיוחד במיתה ומכינוים באזהרה, וכ"כ בתיב"ע ור"מ פ"ב ה"ז מעכו"ם וברש"י כאן מספרא, מקלל בלא התראה ונשא חטאו בכרת ועי' תוס' שם. ובעקדה שער ס"ה דמוסב על נכרי המקלל ע"ז שלא לפי דמו ישא חטאו. וק"ו שנוקב בשם מות יומת וכ"כ אברבנאל. וצ"ע פירושו וכמ"ש בירושלמי פ"ד ה"ג מסוכה נמצאת עושה את קודש לחול. וכן בחגיגה (י"ד.) עד מתי אתה עושה שכינה חול. וע"ע זה"ק ויקרא (ק"ו:) דאם מבזה שמש וירח ועוד בריאות ה' חוטא ונענש. וצע"ג שבתורה כ' יקלל אלקיו וע"ס יביע אומר:
פסוק טו:
שם) רש"י בכרת כשאין התראה. עי' משנת חכמים הלכות עכו"ם סי' י"ג, שהקשה דהוא נגד הלכה בסנהדרין (דף ע"א). דמזה הפסוק ילפי' חכמים דגם על הכינוים באזהרה ועל שם המיוחד במיתה ועתד"ה על. ובשבועות (ל"ו.) ד"ה ועל דכנוין באזהרה בא למעט מיתה אבל כרת יש. ומרש"י משמע דכי עברו בעדים והתראה חייב מיתה והוא לא כהלכה וסיים בצ"ע, ועי' בכור שור סנהדרין נ"ו אריכות דאף כרת ליכא בכינוין עש"ה - ומרש"י כאן הוציא המשנ"ח שם דמגדף צריך התראה, וכראב"ד פ"כ ה"ד מעדות ולא כר"מ פ"ב ה"ט מעכו"ם. והביא ראיה מסנהדרין (פ':) דס"ל לחכמים דא"צ להתרות באיזה מיתה כי אם במיתה סתם. ולמדו ממקושש דמ"ד נסתפק באיזה מיתה יהרג ע"ש. ובדף ע"ח: יליף דחובשין לעוברי עבירה ממגדף דל"י מ"ר אם חייב מיתה ואפ"ה חבשוהו. ורבנן ס"ל ההוראות שעה, וק' איך ס"ד לר"נ ללמוד ממגדף הא הוראות שעה הי' כיון דלא התרו בו כלל דל"י אם חייב כלל מיתה. ואף די"ל דלכ"ע גוף העונש שנסקל המגדף הי' הוראות שעה אבל הא דנמנוהו למשמר ס"ל לר"נ שהי' ע"פ גזירת ה' ולא עשה משה מדעתו, מ"מ כדמות ראי' מכאן דמגדף ל"צ התראה, וא"ש מה שהק' הסמ"ג לאווין סי' מ'. דלמה נסתפק מ"ר אי חייב מיתה לילף ק"ו ממקלל אביו ואמו, ותי' דילמא אי לו כפרה במיתה (ועי' מהרש"א סנהד' ס"ד) ולהנ"ל א"ש דמקלל אביו רק בהתראה וכאן ל"ה התראה לכן נסתפק ע"ש. ובאמת אשתמיטתי' לי' שנשאל בזה הרדב"ז ועי' בעל התוס' כאן בזה: וביבמות (פ'.) תד"ה נעשה דהתראות ספק רק אם לעולם לא יהי' ידוע כגון בהכה את זה וחזר והכה זה. אבל בסריס דאח"כ יהי' ידוע אם הי' גדול לא הוי הת"ס. וא"ש הקו' על מגדף דהי' ה"ס. ועל מקושש בסוף שלח ל"ק דשם היו יודעין שחייב מיתה אלא שלא יודעין באיזה מיתה (בב"ב קי"ט. וסנהדרין ע"ח:), ואי דלר' יהודה צריך שיתרוהו באיזה מיתה יהרג אך דר"י סובר דהוראות שעה הי' בסנהדרין (פ':) אבל במגדף ק'. ובבעה"ת הק' זה ותי' דאפשר דחבר הי' וא"צ התראה. ולתוס' יבמות א"ש דהא יתברר אח"כ אי יחייב מיתה - אך תוס' גופי' כ' להיפך בנדה (מ"ו:) ד"ה ר"י. ועמל"מ פט"ז ה"ב מסנהדרין. ובחולין (י"א:) ד"ה וכ"ת. וע"ע בשו"ת נוב"י קמא אה"ע סי' ו' דתוס' סתרו. וע"ע בשער המלך פ"ב מאישות שציין מחולין. ומהרש"אקידושין (דף י'.) תד"ה וחייבין, ובכסף נבחר סוגי' דהתר"ס: ועי' במהרי"ט קידושין כהמהרש"א והביא בשם ס' בני דוד לחלק, בין כשספק בחוטא, או ספק אי הוי חטא כלל לא אמרי' אגמ"ל, ועי' פנ"י בקו"א קידושין סי' צ"ג ונלע"ד שרק לענין מלקות כ' תוס' יבמות אגמ"ל ולא לענין מיתה וכמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע סי' ע"ז, דהת"ס שמי' התראה רק למלקות ולא למיתה ע"ש, והסברא דע"י אגמ"ל מ"מ הוי ספק אצלו ולא מיקרי התיר עצמו למיתה, אבל למלקות ס"ל לתוס' כשו"ת חוט השני סי' י"ז, ותומים סי' ל"ח דלא בעי התיר עצמו למלקות, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י תולדות (דף קפ"ז.), ובח"ב במלואים (דף תל"ד:) עש"ה, וא"ש מחולין (י"א.) דשם לענין מיתה, וגם אין סתירה למהרש"א ואין סתירה מבעה"ת כאן, ויפה עשה המל"מ שלא הניח בצ"ע רק מנדה דג"כ איירי במלקות: ויש ליישב הקו' מנדה לפמ"ש נמוקי יוסף ר"פ החולץ, בדבר שיכול להצמיח אח"כ לא אמרי' אגמ"ל, כמו במעוברת שמא אח"כ נתקלקל הולד ע"ש, וא"כ ביבמות דהוי סריס מעיקרא ולא נולד אח"כ, אבל בנדה בסימנים שבאם בריא אומרים לו ליכחוש, ואי כחוש אומרים לו ליברא (ב"ב קנ"ה: ויבמות צ"ז.), ודמי לחולץ מעוברת ולא אמרי' אגמ"ל - וגוף דברי בני דוד לקוחין מלח"מ קצת בפ"ה ה"ב משבועות, ועי' שאגת ארי' בסופו תשובה מענין זה בתוס' יבמות הנ"ל, והובא ג"כ בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' מ"ב, וע"ע נובי"ת או"ח סי' ס"א: וברדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רי"א שנשאל ג"כ, מפני מה נהרג המגדף והא לא התרו בו שעדיין לא ידעו אי חייב מיתה, והשיב שהתראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למזיד, וגלוי וידוע לפני השי"ת שאף אם הי' מתרין בו הי' מקבל התראה לכן נהרג על פי הדיבור, וראי' דלא שקיל וטרי בר"פ הנשרפין (דע"ח:) רק על החבושה, וכיון שלא הי' יודעין שחייב מיתה אמאי חבשוהו ומסקינן דהוראות שעה הי', אבל על הציווי מהשי"ת ל"ש לומר הוראות שעה הי' עש"ה באריכות, ומכ"מ הנ"ל בה' עכו"ם דמגדף ל"צ התראה והביא ראי' מרמב"ם פ"כ ה"ד מעדות, שכ' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה ולפיכך א"צ התראה, משמע דכל היכי דליכא מעשה ל"צ התראה, וממילא במגדף דליכא מעשה ל"צ התראה וא"ש, אך מראב"ד שם לא משמע כן, וכתבתי כל הנ"ל בקיצור:
פסוק טז:
ונוקב עי' מ"ש בס' דבש השדה אות מ"ו, ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ע':
פסוק יט:
ואיש וגו' כן יעשה לו, בס' תוספת ברכה כ' שלכאו' סותר הדין דעין תחת עין ממון, אך מצינו שגם בלשון זה לא יתפרש כמו שהוא ממש, בשופטים (י"ד ט"ו), בעת שגזלו משמשון אשתו, ועבור זה שרף תבואתם ואמר כאשר עשו לי כן עשיתי להם, והמעשים שונים, וכן בזכרי' (א' ה') כאשר זמם ה' לעשות כדרכנו כן עשה אתנו, ודרכי אדם ומעשי ה' אין מקבילים זל"ז, ועי' מקור ברכה מבוא פ"ג ס"ג ד"ה עין - ובס' ארץ חמדה מהמלב"ם כ' דאי' בס"ק כי לכל דבר גשמי יש אבר רוחני, ר"ל עין רוחני להשיג בו דבר רוחני. וכן אוזן רוחני, ולכן בעל מום פסול לעבודה כי נפגם אותו אבר רוחני ולא יוכל לקבל השראות השכינה באותו אבר, וכשיכה עין עמיתו אף שמשלם רק דמי עינו, אבל כן יעשה לו, דאותו אבר נאבד מן המכה ברוחניות כמו שעשה לחבירו, וז"ש ואיש וגו' כן יעשה לו שבר תחת שבר ממש, ומפרש כי תחת עין הגשמי יש עין רוחני, ועי' היטב אריכות בס' שער בת רבים, ועמ"ש בפרד"י משפטים בזה (בדף רי"א.) ע"ש היטב:
פסוק כא:
ומכה אדם יומת עי' כנסת הגדולה או"ח בלשונות רש"י אריכות גדול, ומקור ברוך מבוא (פ"ט.) הקדמה סי' ח', ופרד"י תשא (דף שי"ז.):
פסוק כג:
וירגמו אותו אבן, ובפ' שלח (ט"ו ל"ה) וירגמו אותו באבנים, וראיתי בשם הג"ר ישעי' מפראגא ז"ל, שהמקושש הי' צלפחד ורצה להודיעם שמחלל שבת במיתה, ובהוציאו אותו לסקלו הי' בכל אחד ואחד כוונה אחרת בזרקו אבן, אחד חשב שצלפחד צדיק ואינו מחויב מיתה, אבל מה אעשה כי ה' צוני, ואחד חשב מסתמא הוא פושע ישראל לכן כ' אבנים שהי' בו כוונות הרבה אבל במקלל הי' כל אחד ידע שהוא פושע ישראל ובא לו מיתה, והזריקה הי' כמו אבן אחד בכוונה א' לכן כ' אבן והטעם עוד יותר בזה שפרש"י על וסעדו לבכם (וירא י"ח ה'), ולא כ' לבבכם כי מלאכים אין להם רק לב אחד, וע"ע בס' שיח השדה:
פסוק כג:
שם) ובני ישראל עשו ערש"י, ובסנהד' (מ"ב:), ובס' קשות מיושב להגר"י פיק ז"ל מ"ש ברש"י זו עש"ה, וע"ע בפרד"י תשא (דף שכ"ט.):