פסוק א:רמב"ן במבוא לספר: ...והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר... ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בענייני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים (ספר ויקרא) ולא נשלם ביאורן שם, והשלימן בספר הזה. ע"כ. קשה לי: (א) מה חשיבות יש בלימוד מצוות שעה אלו? (ב) בספר במדבר ישנן גם מצוות שאינן בענייני הקרבנות והן נוהגות לדורות, כמו: מצוות וידוי על חטא (להלן ה, ז), ברכת כהנים (ו, כז), חלה (טו, כ), ציצית (טו, לח), שלא לתור אחרי מחשבת הלב (טו, לט), פדיון בכור (יח, טו), דיני נחלות (כו, נג), שמיעת שופר בראש השנה (כט, א), הפרת נדרים (ל, ט) ועוד? (פ' במדבר תשנ"ה) ישנן מהדורות של פירוש רמב"ן על התורה (ראה מקראות גדולות "המסורה") שבהן ישנה ו"ו נוספת - "זולתי קצת מצוות ובענייני הקרבנות". לפי גרסה זו אין כל קושי (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק א:חומש במדבר פותח בתיאורם של חמישה מפקדים שנעשו בחודש השני בשנה השנייה ליציאת מצרים, ואלו הם: (א) מפקד השבטים (פרק א). (ב) מפקד הדגלים (פרק ב). (ג) מפקד הלויים מבן חודש ומעלה (פרק ג). (ד) מפקד בכורות ישראל (פרק ג). (ה) מפקד הלויים מבן שלושים ועד בן חמישים (פרק ד). לקראת סיום החומש - בפרשת פינחס - ישנו מפקד נוסף של בני ישראל - מפקד שנערך בערבות מואב בשנה הארבעים, לקראת הכניסה לארץ ולקראת חלוקתה לשבטים. לכל אלו קדם מפקד אחר. מפקד עליו נצטווה משה כחלק מהציווי על מלאכת המשכן בספר שמות בראש פרשת כי תשא (שמות ל, יא-טז). סיכומו של מפקד זה מופיע בראש פרשת פקודי (שמות לח, כה-כח) ובינו לבין המפקד הפותח את ספרנו מפרידה כמחצית השנה. מפתיעה עד מאוד העובדה שבשני המפקדים נתקבלה אותה התוצאה - "שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים", וכבר נדרשתי לשאלה זו בספר שמות (ל, טז). (פ' במדבר תשמ"ט)
פסוק א:"וידבר ה' אל משה". אונקלוס מתרגם: וּמַלֵּיל ה' עִם מֹשֶׁה. ושאלתי את ידידי ר' רפאל בנימין פוזן שי' על כך, והרי תשובתו: הארמית מבחינה בין 'אמירה אֶל', לבין 'דיבור אֶל': דיבור הוא הדדי, ולכן דיבור "אֶל" מתורגם "עִם". כנגד זאת באמירה "אֶל", השומע הוא פסיבי, ולכן גם בארמית תרגומה "אֶל" (לְ). מעיון בפסוקים מתברר שדיבור אֶל־ המתורגם עִם זהו רק בדיבור אדם לאדם, אבל דיבור ה' "אל" האדם מתורגם בקביעות לְ־ ולא עִם. והטעם, מכיוון שאדם אינו מסוגל להחזיר דיבור לה', אין לתרגם אצלו "עִם". יוצא מן הכלל הוא דיבור הקב"ה "אֶל" משה המתורגם בדרך הקבע "עִם" ולכן "וידבר ה' אל משה" מתורגם בקביעות "וּמַלֵּיל ה' עִם מֹשֶׁה", אבל "וידבר ה' אל אהרן" (ויקרא י, ח; במדבר יח, ח) מתורגם "וּמַלֵּיל ה' לְאַהֲרֹן" ולא "עם אהרן". בכך רומז המתרגם להפרש שבין נבואת משה לנבואת אהרן: אצל משה, שדרגת נבואתו היא בבחינת "פה אל פה" (במדבר יב, ח) הדיבור "אל משה" מתורגם "עם משה" לציון ההדדיות; כאשר משה שמע את הדיבור, היה מסוגל גם להשיב וזהו "עם". אבל הדיבור "אל אהרן" מתורגם "לאהרן" ולא "עִם" משום שהוא היה שומע פסיבי בלבד ולא היה מסוגל להשיב. ע"כ. וראה מש"כ להלן (ד, א) ובספר שמות (ו, יג). (פ' במדבר תשנ"ז)
פסוק א:רש"י ד"ה וידבר, ...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה (במדבר רבה ב, יט) וכו'. צריך אפוא לומר שמנייה מתוך חיבה היא "לצורך", כי הרי מניה שלא לצורך אסורה, ויפה בהקשר זה משלו של רבנו בחיי (בדבריו לפסוק ג): משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במניינן. היתה לו גורן אחת מלאה חיטין, אמר לבן ביתו: מנה לי כמה כורין יש בו, כמה מידות יש בו! המלך - זה הקב"ה, הגורן - אלו ישראל... התבואה - זה עם קדשו... בן ביתו - זה משה... כך הגויים נמשלים לתבן וקש... אבל ישראל חיטים ברורים הם, צדיקים הם, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), לפיכך הוא מדקדק במנין כולם. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר באשר למניה על ידי דוד המלך ע"ה (ראה שמואל ב' כד, ט), שלא היתה לצורך אלא רק לשמח לבו שמולך על עם רב, ולכן היה קצף ה' עליו. עיין שם עוד. (פ' במדבר תשנ"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: איסור מנִיה שלא לצורך חל עלינו ולא על הקב"ה. הקב"ה מונה את בניו מתוך חיבה, אך למשה, דומה שאסור למנות משום חיבתו שלו, אלא שכאן קיבל ציווי מפורש על המנין, ובמקום שיש ציווי נחשב הדבר לצורך.
פסוק א:ורמב"ן להלן (פסוק מה) מביא ארבעה טעמים לציווי ה' למנות את ישראל: (א) כדי להודיע את חסדיו שבשבעים נפש ירדו למצרים ועתה הרבם כחול הים (לפי הסבר זה עדיין יש להבין מדוע היה צורך בחלוקה לשבטים). (ב) כדי שמשה רבנו, אבי הנביאים, ואהרן הכהן, קדוש ה', ישימו עיניהם הטובה על ישראל ויבקשו עליהם רחמים (גם לפי הסבר זה לא מבואר הצורך בחלוקה לשבטים ובציון המספרים). (ג) כדי לדעת איזה תפקיד מוטל על כל שבט במלחמת כיבוש הארץ (טעם זה מובא גם ברשב"ם לפסוק ב). (ד) כדי שיהיו מסודרים לקראת חלוקת הנחלה בארץ ישראל, שידע כל אחד לאיזה שבט הוא מיוחס. (פ' במדבר תשנ"ה)
פסוק ב:"...במספר שמות". ביטוי זה מופיע חמש עשרה פעמים בפרשתנו ועוד פעם אחת בפרשת פינחס (כו, נג). והנה משמעו של הביטוי לא ברור לי. כיצד מונים שמות? ושמא ביטוי זה הוא יסוד המדרש שרש"י מביא במנין הלויים (להלן ג, טז רש"י ד"ה על פי ה') והוא מתנחומא לפרשת במדבר (טז): "...ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באהל זה" וכו'. בפשטות, הקושי שעמד בפני משה רבנו ע"ה באשר למניית הלויים מבני חודש ומעלה, עמד בפניו גם באשר למניית בכורות ישראל שנמנו מבן חודש ומעלה, ומעניין שבמנין הבכורות (להלן ג, מ) אין נדרשים לקושי זה. (פ' במדבר תשמ"ח)
פסוק ב:ואולי "במספר שמות" מורה על מנייה על פי חרסים־פתקים ששמות הנימנים רשומים עליהם. (פ' נשא תשמ"ח)
פסוק ב:וראה דברי ידידי ר' יחיאל צבי מושקוביץ שי' ב"דעת מקרא" שם כתב: הספירה היתה בשמות. במפקד לא רק נקבע המספר הכולל של הנפשות בשבט, אלא כל אדם הוגדר והוצמד למשפחתו, לבית האב שלו ולשבטו. (פ' במדבר תש"ן) וכן מבואר ב"העמק דבר" על אתר שכתב: במספר שמות - כל אחד הושיט שמו ושם שבטו, ואחר כך מנו הפתקות. וראה ר"ע ספורנו, לפיו ביטוי זה בא לציין את מעלתם של בני אותו הדור, שכל אחד מהם ראוי היה להקרא בשמו, שלא כבמנין בני ישראל שבפרשת פינחס (אחרי ארבעים שנה במדבר), לקראת כניסתם הסופית לארץ כנען, שם חסר באופן בולט הביטוי "במספר שמות".
פסוק ב:רש"י ד"ה למשפחֹתם, דע מנין כל שבט ושבט. ד"ה לבית אבֹתם, מי שאביו משבט אחד וכו'. דומה שד"ה השני אינו ד"ה אלא צריך להבליע מילותיו בהמשך, וכוונת רש"י היא לומר שרק בהתיחסות בתי האב למשפחות, לשבט האב, אפשר לדעת את מניינו של כל שבט, בשל נישואין בין־שבטיים. ואכן בדפו"ר אין ציון ד"ה לבית אבתם. ותמוה שר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש לא נהג כך, אך באמת לא מצאתי בשום מקום הערה לכך. וגם ב"דעת מקרא" הדפיסו כמקובל, ולא ידעתי איך הבינו דברי רש"י. (פ' במדבר תשמ"ט) אבל ראה "נחלת יעקב", לפיו אין לפרש שגם "לבית אבֹתם" חוזר אל תחילת הכתוב, משום שאם כן יש כאן כפילות מיותרת, אלא יש לפרש שלפי רש"י "למשפחֹתם", פירושו כאן "לשבטיהם", ואמרה התורה "למשפחתם", כי בני ישראל לא הוכרו באמירת שם שבטם אלא באמירת שם משפחתם, כמבואר ב"גור אריה". מלבד זה, מוסיף הכתוב "לבית אבֹתם", ללמדנו כי בשעת מנין השבטים היחוס אל השבט יקבע לפי משפחת האב. כלומר, אם האב והאם אינם מאותו שבט, הבן ימנה על שבט האב.
פסוק ב:רש"י ד"ה לגֻלגלֹתם, על ידי שקלים, "בקע לגלגלת". ע"כ. כלומר, הציווי בפרשת כי תשא אינו חד־פעמי כי אם לדורות ו"כי תשא" (שמות ל, יב), פירושו כל אימת שתשא. ומכיוון שבפרשתנו לא מוזכר ענין המנייה באמצעות בקע, הרי שרש"י מוצא לו זכר בתיבה זו. (פ' במדבר תשנ"ט) ו"כלי יקר" על אתר כתב: פירש רש"י על ידי שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה על ידי שקלים, לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן, ותרוץ זה דחוק. ולי נראה שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין מאה זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו, יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון שש מאות אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, מה שאין כן בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום. ע"כ.
פסוק ב:רשב"ם ד"ה שאו את ראש, ...ולכך צוה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותן. ע"כ. לפי רשב"ם יש למפקד האוכלוסין כאן מטרה מאוד שימושית: לדעת את מספר הגברים בבני ישראל לפני שיצאו למלחמות כיבוש ארץ כנען (כתירוצו השלישי של רמב"ן בדבריו לפסוק מה). ובאמת התכנון היה שיצאו כבר עכשיו למלחמה על כיבוש הארץ, וכך היו עושים אלמלא חטא המרגלים. והשווה רש"י למעלה (פסוק א). דומה שרשב"ם כאן נאמן לפשוטו של מקרא יותר מסבו. (פ' במדבר תשנ"ו)
פסוק ב:ויפה הביאו בגליון "שבת בשבתו" דברי הגאון ר' יצחק מאיר מגור, בעל ה"חדושי הרי"ם" שהמפקד שבפרשתנו הוא כדי שלא יתבטלו ישראל ברוב בין האומות, שכן דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. (פ' במדבר תשנ"ט)
פסוק ג:"כל יֹצא צבא בישראל תפקדו אֹתם לצבאֹתם". לכאורה משמע מכאן שמי שלא יצא לצבא מחמת מחלה או מחמת זקנה - לא נפקד. ולפי רש"י איזכור יוצאי הצבא בקשר למפקד זה תמוה, שכן לשיטתו המפקד בא משום חיבתם של ישראל ולא לצורך מלחמה, לכן מבאר רש"י שיציאת צבא אינה תנאי למנין, אלא להגיד ש"בן עשרים" ו"יֹצא צבא" חופפים, ואין יוצא בצבא פחות מבן עשרים. ועל כל פנים לא ברור לי משמע המילה "לצבאֹתם". וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: לצבאתם - שיהא משמש ועומד בצבא שלו מה שראש השבט יפקוד עליו לפי טבע שבטו. ע"כ. וד"ה שאו את ראש וגו' שרמב"ן מצטט מרש"י אינו אצלנו, ומקומו בפסוק הקודם.
פסוק ג:וזכורני שבאיזה מקום רשמתי, שזכור לי מימי ילדותי, שיוצאי הצבא היו מבני כ' עד בני ס', ומשחיפשתי, לא מצאתי. רק אתמול מצאתי שאלה דברי גמרא בבבא בתרא (קכא ע"ב), שם נלמדת מעין גזירה שווה בנדון. (פ' במדבר תשנ"ט)
פסוק ג:העובדה שיוצאי הצבא נמנו עד גיל שישים קצת קשה, שכן בני מכיר בן מנשה היו בין כובשי עבר הירדן המזרחי, ומסתבר שהיו בני למעלה משישים. (פ' פינחס תשנ"ט)
פסוק טז:בעל הטורים ד"ה קריאי העדה, ו"ו קטיעא וקרי קרואי. בשביל שלומיאל בן צורישדי שהוא זמרי בן סלוא וכו'. והוא על־פי גמרא סנהדרין (פב ע"ב): אמר רבי יוחנן - חמישה שמות יש לו - זמרי ובן סלוא... ושלומיאל בן צורישדי וכו'. ולהלן (כה, יד) מוסיף "בעל הטורים": שלומיאל בגימטריא זה זמרי בן סלוא. ע"כ. אלא ששלומיאל בגימטריא 417, ואילו זה זמרי וכו' - 418. (פ' נשא תשמ"ח) וכבר עמדנו על כך (בראשית לט, י) שאין להקפיד אם חסר אחד במנין גימטריות.
פסוק יז:"ויקח משה ואהרן". מובן שכאן אין רש"י אומר כמו להלן (טז, א "ויקח קרח" - לקח את עצמו), משום שכאן יש לפועל היוצא "ויקח" השלמה, מה שאין כן שם. (פ' במדבר תשנ"ב)
פסוק יז:רש"י ד"ה אשר נקבו, לו כאן בשמות. קשה לי, מה מבאר רש"י בהוסיפו את המילים "לו כאן" והרי ברור שב"האנשים האלה", ולא באחרים מדובר. ואדרבא, תיבת "לו" שבהוספתו תמוהה, שהרי הנשיאים - מטבע תפקידם - היו ידועים בשמותיהם לכל ישראל, שאם לא כן, לא יוכלו למלא תפקידם. (פ' במדבר תשמ"ח)
פסוק יז:ולפי ר' אברהם ברלינר מן "האנשים האלה" דבור אחד הוא, ואכן כך גם בדפו"ר. (פ' במדבר תשנ"א)
פסוק יח:רש"י ד"ה ויתילדו על משפחתם, ...ועידי חזקת לידתם וכו'. כלומר כל אחד ואחד נדרש להביא שטרות המעידים על יחוס משפחתו, ועדים המעידים עליו שנולד לאותה משפחה. וקשה לי: מה צריך נוסף על "ספרי יחוסיהם", ואם אין בספרי היחוס משום הוכחה, למה להביאם? (פ' במדבר תשנ"ה) וראה "אור החיים" הק' שהגם שלא הוצרכו לעדות מצד ההתייחסות אל השבט אמנם מצד אחר הוצרכו לכך, להעיד על כשרות הייחוס, שחששו לממזר שמכיר את אביו ויודע להגיד את ייחוסו ומשפחתו עד יעקב אבינו, ולזה הוצרכו להביא עדים שנולדו בכשרות וראויים להמנות בין עדת ישראל.
פסוק יח:ראב"ע ד"ה ויתילדו, בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה וכו'. שהרי המפקד התחיל מבני עשרים, לפיכך היו צריכים להוכיח את זמן לידתם. (פ' במדבר תשנ"ב)
פסוק כ:בפסוקים אלו בא מפקד בני ישראל על מספריהם של כל שבט ושבט. והנה לאורך כל הפרק הבא שוב באים מספריהם של כל שבט ושבט אלא הפעם לפי המחנות. ובעוד שבפרק א באים ראובן, שמעון וגד ראשונים, מתחלף הסדר בפרק ב, בתאור המחנות, יהודה, יששכר וזבולון באים ראשונה, ואילו סדר מניתם של יתר השבטים נשמר גם בפרק זה. וקשה לי: (א) מה בא הכתוב להשמיענו בציון מספרו של כל שבט ושבט, ולא רק פעם אחת, כי אם פעמיים בזה אחר זה? (ב) למה שינה הכתוב מן הסדר? ואם כדי שיהודה וסיעתו ימנו ראשונים, מפני שראשונה יסעו, היה יכול למנותם כך גם בפרק א. (ג) תמוה מספרם הגדול (השווה עם מספר בני מנשה) יחסית (40,500) של בני שבט אפרים, חרף האבידות המרובות (מאתיים אלף. ראה "פרקי דרבי אליעזר" מז) שפקדו אותם במסגרת נסיון היציאה המוקדמת שלהם ממצרים (שלושים שנה קודם צאת בני ישראל ממצרים). כלום לא השפיעו אבידותיהם על המספר העכשוי? והנה ראיתי את דבריו של הרב יגאל שפרן שי' ב"שבת בשבתו" (שנת תשמ"ג), ששואל באורח כולל על טעם פירוט־היתר המיגע שבפרשה זו, ותשובתו היא - מדבר. כלומר, עם שיצא משעבוד ממושך והוא מצוי עתה בתוך שממה, צריך למסגרת ולמשטר של דייקנות, פן תוסיף השממה הפיזית על השממה הרוחנית. זהו עיקר רעיונו. אבל אין בזה תשובה לגבי שאלת החזרה על מספרי שבטי ישראל. (פ' במדבר תשמ"ז) לשתי השאלות הראשונות נדרש ר"י אברבנאל. באשר לחזרה על מספר הנמנים (שאלה א) מבאר כי נתונים כמותיים אלו הם נתונים חשובים עבור סידור השבטים לקראת המסעות. דגל מחנה יהודה, ועמו יששכר וזבולון הוצב בחזית, שכן צבאו הוא הגדול ביותר (186,400). גם מאחור נדרש צבא גדול, שמא יבוא האוייב מאחור ויזנב בנחשלים. לכך נבחר דגל מחנה דן ועמו אשר ונפתלי, שצבאם היה הגדול ביותר אחר דגל מחנה יהודה (157,600). משני הצדדים, בהם הסכנה מועטה יותר, הושמו דגל מחנה ראובן ועמו שמעון וגד (151,450) וכן אפרים, מנשה ובנימין (108,100). ובאשר לסדר השבטים במנין (שאלה ב) כתב: והנה התחיל המנין מראובן, להיותו הבכור. כי עם היות שנִטלה ממנו בכורתו ונתנה ליוסף (כאמור בדברי הימים א' ה, א-ב), הנה כאשר בא למנות התחיל מהגדול שבאחים שהוא ראובן, ואחריו שמעון כפי תולדותם. אך זכר אחריהם גד, לפי ששלושתם היו בדגל אחד. ורצה יתברך שיימנו השבטים כפי הסדר שיהיו בדגלים, אלא שהתחיל מראובן לזכרון בכורתו. על שאלה (ג) השיב הרב איתן שנדורפי שי' כי לפי דברי חז"ל (שמות רבה יד, ג. מובאים ברש"י שמות י, כב) שארבעה חלקים מישראל שמתו בשלושת ימי אפילה, מתו על שלא רצו לצאת ממצרים, מובן מניינו של שבט אפרים, שכן שבט זה שביקש לצאת ממצרים בטרם עת מסתבר שלא נמנו בניו על אלו מישראל שמתו בשלושת ימי אפילה בשל חוסר רצון לצאת ממצרים. אם כן, כיון ששבט אפרים לא נתמעט בשלושת ימי אפילה, לכן לא השפיעו אבידותיהם ביציאת־הנפל שלהם על המספר העכשוי.
פסוק מב:העמק דבר ד"ה בני נפתלי, שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בשם האר"י הקדוש, שמתחלה היו מניחין כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת, ואחר כך באו כל הנשיאים כל אחד בתיבה שלו, ובוררים כל אחד הפתקאות, וכל נשיא שמצא אחד משבטו היה מטיל בתיבתו, ואחר כך מנה מה שנתקבץ בתיבתו וכו'. קצת קשה לי להבין את ההתארגנות המעשית סביב מפקד זה: (א) מנין היו להם - לכל אחד - פתק לכתוב עליו שם וגיל? (ב) מנין תיבה שבה אפשר להכניס ששים רבוא פתקים? (ג) מדוע בדרך מסורבלת כל כך, שכל אחד מן הנשיאים נדרש לחפש אחר פתקי בני שבטו? לעניות דעתי אלו דברים בלתי סבירים. (פ' במדבר תשס"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': המעיין בגוף דברי האר"י רואה שאין כאן קושי כלל. וכך כתב הגאון רבי חיים ויטאל בשם רבו האר"י (שמונה שערים שער ד' - שער הפסוקים, פרשת במדבר סימן א'): ראוי לדקדק כי בכל השבטים נאמר בהם "לבני שמעון" "לבני גד" - בלמ"ד, ובשבט נפתלי לבדו נאמר בלא למ"ד - "בני נפתלי". והענין הוא, כי בהיותם חפצים לדעת מספר בני ישראל היו הנשיאים עם הסופר שלהם סובבים במחנה ישראל מאהל לאהל ושואלים כמה נפשות באהל הזה, וכותבים: 'פלוני בן פלוני משבט פלוני, פלוני בן פלוני משבט פלוני'. וכשנגמר כתיבתם לקחו הפנקס ההוא המעורבב משישים רבוא בני אדם והיו מבררים תחלה מביניהם כל האנשים שיש משבט ראובן הבכור וכותבים אותם בפנקס אחד, ואחר כך מבררים שמות בני שמעון המפוזרים בפנקס האחד ומעתיקים אותם בפנקס השני אחר ראובן, וכן על דרך זה עד תשלום כל אחד עשר השבטים. ואחר כך כל הנשאר בתוכם בפנקס האחד לא היו צריכים להעתיקם בפנקס השני, כי נשארו שם מבוררים לבדם ונודעים שהם מבני נפתלי האחרון שבכולם, ולכן בכל האחד עשר שבטים נאמר בהם 'לבני', שהיה הקורא בפנקס האחד אומר לסופר: 'פלוני בן פלוני תחברנו לחלק בני ראובן הנכתבים בפנקס השני', וכיוצא בזה בשבט שמעון וכיוצא, אבל הנשארים באחרונה היה אומר לסופר: 'אלו הנשארים כולם הם בני נפתלי'. ע"כ.
פסוק מז:"והלוים... לא התפקדו בתוכם". אין הכתוב מפרט מדוע לא התפקדו הלויים בתוך בני ישראל, להלן (בפסוקים מט-נד) מתואר תפקידם. בפרק ב, פסוק לג, חוזר הכתוב על העובדה שהלויים לא התפקדו בתוך בני ישראל ואחר כך חוזר ומפרט את תפקידם (ג, ה - ד, מט), מניינם, משפחותיהם ודרך פדיון בכורות ישראל על ידי הלויים. פרשה נוספת בעניין הלויים באה להלן (ח, ה-כו), ושוב מוזכר עניינם של הלויים להלן (יח, ב), ושם (בפסוקים כא-כד) הם מוזכרים כמקבלי מעשר ראשון, ולאחר מכן (בפסוקים כה-לב) כמתחייבים בתרומת-מעשר. צריך לבדוק: (א) מדוע באמת לא התפקדו הלויים בתוך בני ישראל ומדוע אין הכתוב נדרש לזה? (ב) מדוע נבחרו דווקא הלויים במקום הבכורות ומדוע הסיבה לבחירתם אינה מוזכרת כלל בכתוב? (פ' במדבר תשס"ב) באשר לשאלה (א) ראה דברי רש"י לפסוק מט המביא שני טעמים: האחד - שבט לוי נמשל ללגיונו של המלך מחמת תפקידו כמשרת ה' ועל כן ראוי למנותו במנין נפרד. והשני - צפה הקב"ה שבעוון המרגלים עתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר (ראה להלן יד, כט), לפיכך אמר הקב"ה: אל יהיו אלו בכלל הגזירה, כיון שלא טעו בעגל (ראה שמות לב, כו. וכן לא טעו במרגלים, ראה רש"י דברים א, כג). וראה "באר בשדה" שהסמיך שני טעמים אלו לכתוב. טעם אחר מביא רשב"ם בפירושו לפסוק מז, ובדבריו ממשיך את הקו הפרשני שנקט בראש הפרק. לפיו, המנין המיוחד עבור שבט לוי נבע מאי השתתפותם במלחמה בשל תפקידם כמשרתי ה'.
פסוק מט:"אך את מטה לוי לא תפקֹד" וגו'. לכאורה היה צריך לצוות על מיעוט שבט לוי מהמנין במסגרת הציווי על עצם המנין? מקומו של ציווי זה כאן קצת תמוה. (פ' במדבר תש"ס) לשאלה זו נדרש רמב"ן בפסוק מז. לדבריו, משה הבין מעצמו, עוד לפני שה' אמר לו "אך את מטה לוי לא תפקד", שעליו לא למנות את הלויים, מפני שנאמר לו "ואתכם יהיו איש איש למטה" (פסוק ד), שכל המטות שיִמָּנוּ יהיו נשיאיהם עמהם, ומכיון שה' לא מינה גם מבני לוי נשיא, לא מנה אותם. ובכל זאת היה משה מסופק אודותם, ולא ידע כיצד לנהוג עמהם, לכן כאשר סיים את מנין העם ונותרו הלויים בלבד, ציווהו ה' מפורשות שלא ימנה את הלויים בתוך בני ישראל, אלא במנין נפרד. הערת ר' זאב נוימן שי': באשר למיקום איסור פקידת הלויים לאחר סיפור העובדה שלא התפקדו מבאר הגרצ"י קוק בשיחותיו לספר במדבר (עמ' 27) שדעת משה כוונה לדעת המקום. עיין שם.
פסוק מט:רש"י ד"ה אך את מטה לוי לא תפקד, ...דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה וכו'. וראה רש"י להלן (יד, כט ד"ה וכל פקדיכם לכל מספרכם). וראה מה שכתבתי להלן (כו, סב). (פ' שלח תשמ"ז, פינחס תשנ"ו)
פסוק מט:שם. ...לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל. ע"כ. אמנם גזירת המיתה במדבר לא נגזרה בגין מעשה העגל אלא משום מעשה המרגלים, אבל כיון שלפי שעה עוד לא היה מעשה המרגלים, הזכיר רש"י את מעשה העגל שבגללו התחילה הגזירה (על פי "נמוקי שמואל" ומהרי"ק). באשר ללשון "טעו" ולא: חטאו, טענה שלומית שתח' שאין רש"י־חז"ל (במדבר רבה ג, ה) רוצים לקטרג על ישראל, ועל כן משתמשים בלשון "טעו". (פ' וירא תשנ"ז)
פסוק מט:וראה לשון רש"י במסכת יומא (סז ע"ב ד"ה השטן) - יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל וכו'. (פ' וירא תשנ"ז)
פסוק מט:"...לא תפקד ואת ראשם לא תשא". בדרך כלל די באחת משתי לשונות אלה כדי לבטא את ענין ספירת אוכלוסין. מהו כפל־הלשון שבכאן? לשאלה זו נדרש ר"ע ספורנו ומבחין בין שתי הלשונות. לדבריו, "לא תפקד" מתייחס לגיל המנויים, לאמור: את הלויים אין למנות "מבן עשרים" כמנין שאר העם. ו"את ראשם לא תשא" מתייחס למנין הכולל של פקודי השבטים, שאין לכלול בו את שבט לוי. וראוי לבדוק, אם הבחנה זו במשמע שני הביטויים עומדת בביקורת. (פ' במדבר תשנ"ה)
פסוק מט:אכן זה טוב גם לאמור להלן (ג, מ) - "פקֹד כל בכֹר זכר... ושא את מספר שמֹתם". (פ' במדבר תש"ס)
פסוק נב:רש"י ד"ה ואיש על דגלו, כמו שהדגלים סדורים בספר זה, שלושה שבטים לכל דגל. ע"כ. לא ידעתי, מה בא לומר, ומה צריך כאן פירוש, כי לכאורה אין כאן אלא מעין כפילות כדי לחבר פרשה זו עם הבאה המלמדת על הדגלים. ואולי זהו מה שקשה לרש"י - עדיין כלל לא דובר, לא על מחנות ולא על דגלים. ורש"י מוסיף: לא לכל איש היה דגל, אלא לכל שלושה שבטים, כמבואר בפרק הסמוך. (פ' במדבר תשנ"ח)
פסוק נב:על סדר הדגלים של כל אחד מן השבטים, ראה רש"י להלן (ב, ב ד"ה באתת), ומפורט יותר בתנחומא (יב). ועוד יותר ברבנו בחיי להלן (ב, ב), ואלו דבריו: "איש על דגלו באתת" מלשון "ומאתות השמים" (ירמיה י, ב), והם סימנין שיהיו בכל דגל ודגל...
פסוק נב:יהודה ויששכר וזבלון שהיו במזרח: יהודה - צבע מפתו כעין השמים מצוייר בה אריה. ויששכר - צבע מפה שלו דומה לכחול מצוייר בה שמש וירח, על שם שהיו בקיאים בתקופות ומזלות. זבולן - צבע מפה שלו לבנה סימן לעשרו שהכסף לבן, ומצוייר בה ספינה.
פסוק נב:ראובן ושמעון וגד שהיו בדרום: ראובן - מפה שלו אדומה, מצוייר בה דודאים. שמעון - מפתו ירוקה, מצוייר בה שכם. גד - מפה שלו מעורב לבן ושחור ומצוייר בה גדוד.
פסוק נב:אפרים מנשה ובנימין שהיו במערב: אפרים ומנשה - צבע מפות שלהם כמראה שוהם, בשל אפרים מצוייר בה שור, ובשל מנשה ראם. בנימין - מפתו כלולה מכל הצבעים, מצוייר בה זאב.
פסוק נב:דן ואשר ונפתלי שהיו בצפון: דן - מפתו דומה לספיר ומצוייר בה נחש. אשר - צבע מפתו דומה לאור השמן, מצוייר בה אילן זית. נפתלי - צבע מפתו דומה ליין צלול, מצוייר בה אילה. ע"כ. עיין עוד שם וראה "צדה לדרך" שהביא דברי רבנו בחיי בארוכה, והקדים ואמר: בענין סידור הדגלים הפליג רבנו בחיי ז"ל כאילו הנבואה דיברה בו, ולכן ראיתי להעתיקו פה למען תהיה לזכרון בין עינינו. (פ' במדבר תש"ס)
פסוק נב:שמתי לב ששם הנשיא השני שבכל אחד מארבעת המחנות מסתיים בא־ל (נתנאל, שלמיאל, גמליאל, פגעיאל), ואותו הדבר להלן (בפרק י). (פ' במדבר תשמ"ה)