פסוק א:"...בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון" וגו'. רק עתה אני שם לב שאין הכתוב מציין את יום החודש, ודומה שזה נדיר. וצריך לבדוק. (פ' בהעלתך תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': דוגמא נוספת יש אצל מות מרים (להלן כ, א). והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: דוגמא נוספת אצל בואם למדבר סיני (שמות יט, א).
פסוק א:רש"י ד"ה בחדש הראשון, פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר. למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה וכו' (והוא בספרי על אתר ובפסחים ו ע"ב) וכו'. הרבה שאלתי את עצמי, מי רשאי לומר אין מוקדם וכו' כדי לפרש בזה מקראות. וראה רמב"ן על אתר. ולהלן (טז, א) כתב רמב"ן: ...וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (שמות יח, א; ויקרא ח, ב) כי על דעתי כל התורה כסדר, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור, גם שם לצורך ענין ולטעם נכון. ע"כ.
פסוק א:שם. ...מפני שהיא גנותן של ישראל (ספרי) וכו'. וקשה לי על זה, מה גנות יש כאן? והרי (א) במפורש נאמר (שמות יב, כה) "והיה כי תבֹאו" וגו'. כלומר מצוות הפסח נועדה מתחילה להתקיים דווקא בארץ ישראל (ראה רש"י שם)? (ב) מנין שאכן לא קיימו? ואם תאמר מפני שאין הכתוב מזכיר קיום פסח פעם נוספת, הרי גם קיום יתר המועדים אינו מוזכר, ואף אם סביר להניח שלא קיימו סוכות (וגם לא ד' מינים - מפני שלא היו), הרי שבועות וראש השנה ויום הכפורים יכלו לקיים ומן הסתם קיימו? תשובה לשאלה (א) שמעתי מפי הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, שהעמיד זה מול זה דברי רש"י (ספרי) שבכאן ודבריו (ספרי) להלן (פסוק ז) "...אלא שזכו אלו (האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם) שתאמר על ידיהן (פרשיית קרבן פסח שני), שמגלגלין זכות על־ידי זכאי", ושאל - מה גנות יש כאן ומה זכות יש שם? והשיב - כאן, כלל ישראל, היו צריכים לדרוש לעשות את הפסח, חרף תנאי המדבר, לאורך כל שנות המסעות, ומכיוון שלא דרשו, נחשב להם הדבר לגנות. בעוד שהטמאים, אף כי פטורים היו בדין, דרשו לקיים את הפסח, וזוהי זכותם־זכאותם. כלומר יש כאן משום קיטוב של אלה שלא הראו ענין בקיום המצוה מול אלה שביקשו לקיימה חרף היותם פטורים ממנה. (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשמ"ה, תשנ"ג, תשנ"ה, תשנ"ט) על שאלה (א) ראה גם חזקוני שגנותם היתה שנשתהו מלהכנס לארץ עד ארבעים שנה מפני עוון המרגלים, לפיכך לא נצטוו וממילא לא יכלו לקיים. וראה עוד תוספות ד"ה הואיל (קדושין לז ע"ב). ולפי "גור אריה", מאחר שכבר החלו בקיום מצוות הפסח בשנה השניה, ממילא יש גנאי באי קיומן גם אם לא היו חייבין בהן. וראה דברי הנצי"ב על אתר. על שאלה (ב) ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, חז"ל דרשו שבכל שנות המדבר קיימו ישראל פסח אחד בלבד מאריכות הלשון שבפסוק ה "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני", שכן די היה לומר "ויעשו את הפסח ככל אשר צוה ה' את משה", ובא ציון התאריך והמקום לרמז שלא עשו את הפסח בשנות המדבר אלא רק ביום הזה. ובאשר לקיום המועדים בכלל בתקופת המדבר ראה מש"כ באריכות בספר שמות (יב, כה).
פסוק א:שם. ...שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד. ע"כ. אלו דברי רש"י. וראה רמב"ן שלא נהגו במדבר אלא פסח של שנה שניה בלבד משום שלא מלו במדבר וערלות בניהם ועבדיהם עכבה אותם מלהקריב פסח (ראה פסחים צו ע"א). ואם כן הדבר, קשה לי: כלום מלו את ילידי השנה הראשונה? ואם לאו - ומשום הסכנה - מאי נפקא מינה בין אלה לבין אלה? ונראה שרמב"ן רוצה לתרץ קושיה זו בהזכירו את הרוח הצפונית שפסקה עם חטא המרגלים (ראה יבמות עב ע"א), ורק מאז ואילך היה מסוכן למול במדבר. ואולי צריך לומר בפשטות שבשנה הראשונה היו הערלים שבהם מעטים יחסית, אך הם הלכו ורבו, כמובן, מדי שנה, ועל כן פסקו מלקיים הפסח.
פסוק ב:"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". לא ידעתי, למה הפ"ה קמוצה, והיא באמצע הפסוק. וב"מנחת שי" אין הערה על זה. (פ' בהעלתך תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הטפחא פה היא המפסיק הגדול ביותר בפסוק מלבד ה"סוף פסוק", לכן הפ"ה קמוצה. וראה "אמת ליעקב" לרב קמינצקי על אתר והערת הגר"א נבנצל שליט"א המובאת בספר שמות (כב, כו).
פסוק ב:רש"י ד"ה במועדו, ...במועדו, אף בטומאה. ע"כ. כלומר אם נטמאו כל הציבור או רובו בטומאת מת, עושים את הפסח במועדו, ואינם נדחים לפסח שני, אבל יחידים מן הציבור שנטמאו, נדחים לפסח שני כמבואר להלן (פסוק י). (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק ב:ד"ה ככל חקתיו וד"ה וככל משפטיו. ראה רמב"ן המתקן גירסת רש"י, וראה גם "שפתי חכמים" (אות כ). וכל זה משום שגם בפסח שני כתוב "חקתיו ומשפטיו", ושם בוודאי אי אפשר לדבר על שבעה ימים איסור חמץ. (פ' בהעלתך תשמ"ח)
פסוק ה:"...בראשון". אונקלוס מתרגם: "בניסן", אך את המילים "בחדש השני" שלהלן (בפסוק יא) אינו מתרגם בשם הבבלי של החודש, אלא מתרגם "בירחא תנינא". (פ' בהעלתך תש"ן, תשנ"ז) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': בכל מקום אין לתרגום אונקלוס צורך לציין את שם החודש כי הכוונה ברורה. רק כאן שנאמר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" ולא נאמר "בחדש הראשון", הוכרח לפרש שהכוונה לחודש הראשון ולכן תרגם "בניסן". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק ו:"ויהי אנשים אשר היו טמאים... ויאמרו...". מן הראוי לציין שכבר אחר פחות משנה היו הלכות טומאה וטהרה מיושמות - ידעו טומאה מהי, וגם ידעו שטמא אסור בקרבן. (פ' בהעלתך תשנ"ה)
פסוק ו:באשר ללשון היחיד "ויהי", ראה חזקוני המביא דרשת הספרי "אחד עושה פסח שני, ולא ציבור", כלומר לשון היחיד בא לדרשה. ולכאורה קושי זה מביא את ראב"ע להערתו שלו: לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול, ושלא ימותו שם מתים בכל יום. (פ' בהעלתך תשנ"ח) ולפי "אור החיים" הק' באה התורה להשמיע שרק בדבר אחד נטמאו טמאים אלו, ולא היתה בזה אי זהירות ממצוות טומאה, אלא אונס, שלא יכלו להמלט מאותה טומאה.
פסוק ו:רש"י ד"ה לפני משה ולפני אהרן, כששניהן יושבין בבית המדרש וכו'. ואולם השווה לכך את לשון הכתוב הבא "ויאמרו האנשים ההמה אליו", לשון יחיד, אחרי הדגשתו של רש"י הוא קשה עוד יותר. (פ' בהעלתך תשנ"ה)
פסוק ו:מסתבר שפנו אל משה רבנו ע"ה, כי הוא מורה ההוראה. (פ' בהעלתך תשס"ב)
פסוק ו:ועתה קשה לי: כיצד נגשו טמאי־מת שהיו צריכים להיות מחוץ למחנה. (פ' בהעלתך תשס"ז) וראה רמב"ם (הלכות ביאת המקדש ג, ד) שכתב (על פי פסחים סז ע"א): טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להכנס להר הבית, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) - עמו במחנה הלויה. ע"כ. כלומר טמא מת משולח רק ממחנה שכינה ומותר לו להכנס למחנה לויה. ואהלו של משה, במחנה לויה היה, שנאמר: "והחֹנים לפני המשכן... משה ואהרן ובניו" (למעלה ג, לח). (הערת הרב יחזקאל פייגלין שי')
פסוק ו:רש"י ד"ה למה נגרע, ...שמגלגלין זכות על ידי זכאי. ע"כ. ראה מה שכתבתי לעיל (בפסוק א). (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק ח:"עמדו ואשמעה" וגו'. קשה לומר שתורה ניתנה 'חתומה' ולא 'מגילה מגילה' (גיטין ס ע"א) בכגון זה, לולא ההנחה שהנחנו בספר ויקרא (כה, א). עיין שם. (פ' בהעלתך תשס"ה)
פסוק י:רש"י ד"ה או בדרך רחֹקה, ...אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה (פסחים צג ע"ב) וכו'. תמיד היה קשה לי שיש בדרשה זו משום ביטול כל העניין "בדרך". (פ' בהעלתך תשנ"ב, תשנ"ה) ואכן רבי עקיבא (פסחים שם) חולק וסובר ש"דרך רחוקה", פירושה שנמצא במרחק ואין ביכולתו להגיע משם לעזרה בשעת שחיטת הפסח, ואף נפסקה הלכה כמותו, ובכל זאת סתם רש"י כרבי אליעזר כיון שמסורת המקרא מסייעתו בניקוד הה"א. כך מבאר רא"ם. וראה רמב"ן על אתר.
פסוק י:שם. ...ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו. ע"כ. וראה ב"מנחת חינוך" (מצוה שפא) התמה על הלכה זו שאסור לאכול חמץ עם פסח שני, שאינו יודע לה מקור. הראה לי רש"י זה ידידי הגאון ר' יהושע נויבירט שליט"א ואמרתי מיניה וביה שיש שתי דרכים לקרוא רש"י זה. האחת - ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו. כלומר האיסור רק כשהחמץ עם הפסח יחד, וכפי שהבין בעל "מנחת חינוך". אבל גם אפשר לקרוא - ואין איסור חמץ (כלל), אלא חמץ (מצוי) עמו (אפילו) באכילתו, ובדרך השניה הכל אתי שפיר. (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק י:וידידי ר' משה ארנד שי' אמר לי אמש, "אלא עמו" - עם הפסח - בשעה שהוא אוכלו, כי אי אפשר לאכול חמץ ומצה ביחד, ולא משום איסור אלא משום שחייב לאכול הפסח עם מצה, ואם יאכל יחד עם שניהם גם חמץ, יחסר באכילת המצה שהיא חובה. וראה ב"הגדה שלמה" של ר' מנחם מנדל כשר (עמ' 198). (פ' שלח תש"ן) ולפי "משך חכמה" על אתר יש כאן "לאו הבא מכלל עשה", שנאמר "על מצות ומררים יאכלהו", ולא על חמץ. הערת ר' שמואל עמנואל שי': אחי ר' יונה זצ"ל בספרו "המעין המתגבר" כתב גם הוא על המחלוקת בהבנת דברי רש"י "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו". בסוף דבריו כתב שיש טוענים שבעל "מנחת חינוך" לא טעה בהבנת פירוש רש"י: "וכך הבין הפני יהושע במסכת קידושין (לח ע"א ד"ה תוספות) וכן משמע בפירש"י במסכת סוכה (מז ע"ב ד"ה ופנית בבקר), שאסור לאכול חמץ עם מצת מצוה בפסח שני".
פסוק י:והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': תירוצים נוספים מובאים במאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל שי' "על חובה עיונית ביחידה בקיאותית" ("נתיבי מרחבים" אייר תשנ"ד ח"א עמ' 121).
פסוק יד:רש"י ד"ה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר "חקה אחת" וגו', אלא כך משמעו וכו'. לא ידעתי, מה משמע מילת "אלא" שבכאן ומה מקומה, ומוטב בלעדיה, וצריך עיון. ומכל מקום כך הגירסה גם בדפו"ר. (פ' בהעלתך תש"ן, תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': נראה שמלשון הכתוב היה ניתן להבין, שכל מי שמתגייר צריך מייד להקריב קרבן פסח - "ועשה פסח", אלא שהדבר איננו אפשרי, שהרי כתוב בסוף הפסוק "חֻקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", וכמו שאנחנו לא מקריבים קרבן פסח בכל יום, כך גם דינו של הגר, לכן אומר רש"י "אלא כך משמעו", ללמד שמשמעות המילים "ועשה פסח" היא שהגר חייב בקרבן פסח, לא מייד בשעה שמתגייר, אלא כשיגיע זמן חיוב הקרבת קרבן פסח - יחד עם כל ישראל.
פסוק יד:"...חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ". לכאורה יש להבדיל בין "לכם" ובין "אזרח הארץ" וזה בוודאי אינו. צריך אפוא לומר שו"ו של "ולגר" מיותרת (ויש רבות כאלה, ראה חזקוני להלן טז, א), לראות במילה "לכם" כלל המתפרט על ידי גר ואזרח הארץ. אבל יפה יותר (גם אם לא נכון יותר) פירושו של ר"ע ספורנו - "לכם - פה במדבר. ולגר ולאזרח הארץ - בארץ ישראל", והכל בא על מקומו בשלום. (פ' בהעלתך תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ה, תשנ"ו)
פסוק יד:אלא שלפי ר"ע ספורנו קשה, למה מפרט הכתוב "גר ואזרח" רק בארץ, ולא במדבר, והרי דווקא במדבר היו גרים רבים - כל אלה שיצאו עִם ישראל ממצרים. (פ' בהעלתך תשנ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: גרים היו אבל פסחים לא היו, כי במדבר עשו פסח רק בשנה הראשונה.
פסוק טו:רש"י ד"ה המשכן לאהל העדת, המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות פ), שרש"י בא להבהיר משמעה של המילה "משכן" שאין פירושה כאן - היריעות התחתונות (כמו למעלה ג, כה). אמנם זה יפה, אבל לפי זה היה צריך לכתוב את המילים "לאהל העדת" כבר ליד המילה "המשכן" שברישא של הכתוב. ומבחינה עקרונית, עצם העברתה של אות־השימוש למ"ד למילה (המשלימה) "ללוחות" היא לכאורה שרירותית, ובדרך זו אפשר לפרש דברים רבים שלא כמסורה. ונשאלת השאלה אימתי ולמי מותר לעשות כן. (פ' בהעלתך תשמ"ח, תשנ"א, תשנ"ה, תשנ"ז)
פסוק טו:פרשיה זו עוסקת בתפקיד הענן בשעת המסעות. ויפה כתב רש"ר הירש על תפקידו של הענן כ"רועה ישראל", וזו לשונו: הענן היה שבט הרועה, שרועה ישראל גילה בו לצאן מרעיתו היכן ומתי יחנו, מתי ולאן יסעו. וכמתואר כאן, לא היה אפשר לחזות מראש את רצונה ואת כוונתה של הנהגה זו. עיתים חנייה ממושכת, עיתים חנייה של ימים ספורים בלבד; עיתים חנייה של לילה אחד, של יום ולילה, של יומיים, חודש או שנה... נראה שלא המאמצים של מסעות ארוכים, אלא בעיקר ההמתנה הסבלנית בחנייה ממושכת היא המובלטת כאן כניסיון לעם. אין הכתוב אומר דבר על משך זמן המסעות, אך הוא מזכיר פעמים אחדות את ההמתנה בשהייה ממושכת... נראה אפוא, שהכתוב מדגיש בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את המדבר הגדול והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה שמחוז חפצו לא היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחד ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח... בתרגילים אלה קנו את מידת הכניעה השקטה והסבלנות המצפה באמונה שעתידים הם להיות זקוקים לה בנדודיהם ב"מדבר העמים" (יחזקאל כ, לה) במשך מאות רבות של שנות גלות, ועליה אמר הנביא: "אם יתמהמה, חכה לו" (חבקוק ב, ג). ע"כ. וקצת קשה לי: המילים "משכן" ו"ענן" חוזרות בפרשיה זו פעמים רבות, לכאורה ללא צורך. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק טז:"כן יהיה תמיד". עד גמר המסעות? עד בניין בית־המקדש? לא זכור לי שסוף עידן עמודי הענן והאש ייזכר, כמו שמוזכר סוף עידן המן. והשווה ענין השְׂלָו שסוף עידנו אף הוא אינו מוזכר, אך תיבת "תמיד" מכבידה קצת. (פ' בהעלתך תשס"ז) וראה "תורה שלמה" על אתר (אות ע) בשם "לקח טוב" שכתב: כן יהיה תמיד - אפילו בשעת המסעות. ובעל "אזנים לתורה" כתב: כן יהיה תמיד - אפילו לאחר חורבן הבית... גם אז - "ביום" - כשההצלחה מאירה ליהודי - "הענן יכסנו", וכנאמר: "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם" (תהלים קיט, ע); "ומראה אש לילה" - בימי החושך, כשיסורים באים עליו, אז מתלהבת בלבו הנקודה היהודית "ואש מתלקחת ונגה לו סביב" (יחזקאל א, ד), וכאמרם ז"ל: יאה עניותא ליהודאי (חגיגה ט ע"ב). ע"כ. ובאשר לחתימת עידן עמודי הענן והאש ראה דברי חז"ל (תענית ט ע"א): רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר... וחזרה בזכות שניהן (משה ואהרן). מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד... חזרו שניהם בזכות משה. מת משה - נסתלקו כולן וכו'.
פסוק יז:קשה למדי האריכות שבה מנויות האפשרויות השונות של אורך השהייה במקום אחד: יח - כולל, יט - ימים רבים, כ - שהייה קצרה, כא - יום אחד או יממה, כב - כולל מפורט. לשם מה כל זה? ואולי להביא לידי התבוננות בארעיותן של החניות ובהשלכתן הפסיכולוגית? ועוד: מפסוק כא משמע שהמסעות נמשכו גם בלילה, כל עוד לא עצר עמוד האש, ואם כן, כיצד הקריבו קרבן תמיד? תוך כדי הליכה? (פ' בהעלתך תשנ"ד, תשנ"ה, תשנ"ו) וראה רמב"ן (בפסוק יט). לדבריו, יתכן שאירע להם אך ורק מה שמסופר כאן. כלומר אירע להם שהענן שהה מערב עד בוקר, או יום ולילה, או יומים, או חודש או שנה. לכן הפסוק מפרט דווקא את הזמנים הללו. ובאשר לנסיעתם בלילה, כך אמרו במסכת מנחות (צה ע"א): שמע מינה יש סילוק מסעות בלילה. ופירש רש"י שם: שאם היה נעלה הענן בלילה היו נוסעים מיד ולא ממתינין עד הבקר. ע"כ. כך נראה גם מדברי ר"ע ספורנו לפסוק כא, אבל לפי רבנו בחיי, מעולם לא קרה שהיתה תחילת נסיעתם בלילה. הערת ר' גרשון באס שי': וראה חגיגה (ו ע"ב), שם נחלקו אם הקריבו קרבן תמיד בתקופת המדבר.
פסוק יז:"ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל" וגו'. המילים "ואחרי כן" נראות מיותרות ואף מפריעות, ועדיין לא ראיתי מי יעיר על כך, לרבות "דעת מקרא". (פ' בהעלתך תש"ן)
פסוק יז:והנה לפי ר"ע ספורנו "ולפי העלות" שברישא של פסוקנו אינו בהתאם לזמן אלא בהתאם לכיוון, ואם כן אתי שפיר. וראה "אור החיים" הק' המבאר, בהסתמכו על הו"ו שב"ואחרי", כי מן "הענן יכסנו" ועד "בני ישראל" הוא מעין תנאי, כלומר אם כך יהיה, הרי זה ש"על פי ה' יסעו בני ישראל" (פסוק יח). (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק יז:רש"י ד"ה העלות הענן. יפה מבחין רש"י בין עליה של גוף שלם ובין צמיחתו־עלייתו של גוף קטן לגדול, וראייתו היא מסוף פרק יח שבמלכים א', כי הרי כאן אין לומר לשון צמיחה. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק יח:רש"י ד"ה על פי ה' יסעו, ...כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן וכו'. ד"ה ועל פי ה' יחנו, כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן וכו'. אין זה שתנועת הענן תלויה בתנועת מחנה ישראל, אלא רש"י מבקש לומר: כאשר ישראל מתחילים לנסוע, נע הענן וכו', דהיינו רש"י מבקש להסביר את האינטרקציה של שלושת האותות - ענן, חצוצרה ודיבור משה רבנו ע"ה.
פסוק כב:רש"י ד"ה או ימים, שנה, כמו "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה, כט). ע"כ. כאן אין רש"י מזכיר הפסוק בבראשית (כד, נה), כמו שהוא עושה בויקרא שם, ושם אינו מזכיר פסוקנו, ובבראשית שם מזכיר רק את הפסוק בויקרא. (פ' בלק תשנ"ב)