פסוק א:בחדש הראשון פ׳ שבראש וכו׳. נראה דק״ל דמקרא מסורס הוא דהך בחדש הראשון נכתב שלא במקומו והכי הול״ל וידבר וכו׳ בחדש הראשון בשנה השנית לצאתם וכו׳ וכדכתיב נמי בראש הפ׳ באחד לחדש השני בשנה השנית. ותירץ דכוונת הכתוב שכתב הך בחדש הראשון חוץ למקומו להודיע שגם עיקר הפרשה חוץ למקומו ומאי דבעי רש״י ולמה לא פתח בזו אף על גב דאיכא פרשיות טובא שנכתבו שלא כסדרן ולא מצינו שהק׳ כן רש״י בהדיא ה״ט דהכא השינוי מבואר ונגלה לעין טפי שהרי הפרשיות סמוכות ובשתיהן נכתב הזמן בראשונה כתיב בחדש השני ובשנייה כתיב בחדש הראשון והילכך שייך ודאי להק׳ ולמה לא פתח בזו שהסירוס ברור אפי׳ לתינוקות שב״ד. ואזדא לה קו׳ הנח״י:
פסוק ב:במועדו אף בשבת וכו׳ נפקא לן בספרי מדכתיב תרי זימני במועדו הכא ובקרא דאבתריה דאל״כ דילמא לא רבי׳ אלא חד מנייהו. ונ״ל דה״ט שהאריך רש״י לכתוב אף אף אף בשבת אף בטומאה להודיע דלכול׳ חד איכא ריבוייא באפי נפשיה:
פסוק ג:ככל חקותיו אלו מצות וכו׳ הא דקרי להו למצות שבגופו חקים ולאידך משפטים אפשר לפי שהמצות שבגופו הם חקים שלא נראה מן הכתובים טעם. דאף על גב דכתיב זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח וכו׳ מ״מ אין זה מספיק לתת טעם למה דוקא שה תמים זכר וכו׳ אבל המצוה טעמה ברור בתורה זכר לעוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים והמרור ג״כ שמו מוכיח שהוא רמז לוימררו את חייהם:
פסוק ד:וידבר משה וכו׳ והלא נאמר וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל וידבר משה כן אל בני ישראל. ומשני דה״ק שהוצרך לחזור ולהזהירם בשעת מעשה שהיו צריכים לעשות הפסח ומה שלא הוקשה לרבותינו על צווי הקדוש ברוך הוא למה הוצרך והלא כבר נאמר בפ׳ המועדות וידבר ה׳ וכו׳ מועדי ה׳ וכו׳. ותירץ הרא״ם ז״ל דההוא אצטריך דאל״כ לא היו עושי׳ הפסח במדבר מכיון שתלה הכתוב עבודה זו בביאתן לארץ דכתיב והיה כי תבא וכו׳ ושנינו במכילתא תלה הכתוב וכו׳. והר״ב הנח״י הק׳ עליו התינח להך מ״ד דס״ל דלא נתחייבו בפסח במדבר. אבל למ״ד דנתחייבו וקרא דכי תבאו פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ מאי איכא למימר. ונלע״ד דלק״מ דלאידך מ״ד נמי שפיר אצטריך הש״י לחזור ולשנאה הואיל ופשט הכתוב דוהיה כי תבא וכו׳ משמע שתלוייה בארץ קמ״ל דלאו הכי אלא דפירושא כדלעיל ומכח ציווי דהכא הוא דנפ״ל למדרש הכי עשה מצוה זו שבשבילה וכו׳ משא״כ אי לא הדר וציוה מהיכא תיתי לאפוקי קרא ממשמעותיה:
פסוק ו:לפני משה וכו׳ כששניהם וכו׳. היינו אליבא דר״א בספרי אבל ר׳ יאשיה סבר סרס המקרא ודרשהו. ובכה״ג פליגי גבי בנות צלפחד. וק׳ אמאי הכא רש״י הכריע כחד מ״ד והתם בפרשת פינחס מייתי לתרווייהו. ונ״ל דהתם דכתיב באותו ענין ויאמר ה׳ אל משה ואל אלעזר וכולי שאו את ראש וכו׳ ובתר הכי ציוה אותם לאלה תחלק הארץ וכו׳ מש״ה שפיר קרוב הדבר שאלעזר היה יודע מה דינם של בנות צלפחד הואיל והוא היה בכלל משה באותו ענין. והילכך מצינן לפרושי שהלכו תחלה לפני אלעזר לראות היש משכיל מה דינם כדי שלא להטריח למשה משא״כ הכא מהיכא תיתי דאהרן היה יודע דין זה דפסח שני טפי מכל ישראל אין זה דבר התלוי בסברא ומשה לא אמר להם עד הנה שום דבר מזה מש״ה אין מתיישב לפשטא דמלתא סברת ר׳ יאשיה ולכך לא מייתי אלא אידך. א״נ י״ל דהכא איכא הוכחה ממשמעות פשט הכתוב כוותיה דר״א וזה מדכתיב בקרא דבתר הכי ויאמרו האנשים ההמה אליו. ואם אי׳ דאזול קמי דמר באפי נפשיה וקמי דמר באפי נפשיה א״כ אליהם מיבעי ליה ומדכתיב אליו ש״מ דלא אמרי׳ מידי אלא למשה. ומה שהזכיר אהרן היינו שגם הוא היה יושב בבה״מ אבל התם דלא כתיב הך לישנא אלא לאמר א״כ ליכא הוכחה טפי לדעת ר״א ולכך מייתי נמי דעת רבי יאשיה:
פסוק ז:למה נגרע א״ל וכו׳ ההרגש מבואר דמה זו שאלה למה נגרע התירוץ ברור לפי שהם טמאים. ולכך משני דאה״נ שגם מרע״ה השיבם מתחילה אין קדשים קרבין בטומא׳ אלא שהם חזרו ובקשו יזרק הדם עלינו וכו׳ ויאכל הבשר לטהורי׳ (כצ״ל וכן הוא בספרי) והענין הוא שאלו הטמאים היה יום ז׳ שלהם בע״פ כדאי׳ בסוכה פ׳ הישן מדכתיב ולא יכלו וכו׳ ביום ההוא כלומר ביום ההוא דוקא. וא״כ לערב היו יכולי׳ לאכול הפסח שכבר היו טהורים בהערב שמש ואי משום זריקת הדם אמרו יזרק הדם עלינו וכו׳ כדאי׳ בספרי דהוו מייתו ליה בק״ו מחטאת ומה חטאת שהוא ק״ק דמה נזרק על הטמאים והבשר נאכל לטהורים כ״ש פסח דהוי קק״ל ואז א״ל עמדו וכו׳ וצ״ל שמשה אשכח פרכא בהך ק״ו דאל״כ אמאי לא קבלה מנייהו שהרי ק״ו ניתן לידרש ודאי בכל התו׳ וא״צ מפי השמועה אלא דבאמת פריכא הוי דמה לחטאת שכן אותם הטהורים שאוכלים הבשר טהורים הם בשעת זריקה דאל״כ לא אכלי כדילפי׳ מדכתיב המקריב וכו׳ הראוי להקרב׳ אבל כאן הבעלים הללו שהם האוכלים דהא פסח אינו נאכל אלא למנוייו לא היו ראויים לאכול בשעת זריקה והילכך אין שוחטין והילכך לא קיבלה וא״ל עמדו ואשמעה. ומ״ש רש״י כתלמיד וכו׳ היינו לפרש יתורא דעמדו ואשמעה דלא הול״ל אלא אשמעה ולכך משני דה״ק עמדו ואשמעה עמדו כאן מעט דמיד אני הולך לשאול דבר מפי הגבורה שאני מובטח שכל זמן שאני רוצה וכו׳ ומ״ש וראויה פ׳ זו וכו׳ היינו משום דבפ׳ דלעיל א״ל במועדו אף בטומאה דהיינו אם היו רוב הקהל טמאים וממילא דהתם היה צריך ללמוד וללמד באם שלא יהיו טמאין אלא יחידים היאך יעשו אלא שזכו אלה שתיאמר על ידיהם:
פסוק י:או בדרך רחוקה נקוד וכו׳ קשיא ליה לרש״י דלא בא הכתוב לסתום אלא לפ׳ והרי לא ידעי׳ מידי דמאן לימא לן איזו היא דרך רחוקה. ולכך משני דאה״נ דלא בעי למימר דרך רחוקה ממש דמש״ה נקוד על ה׳ לומר לא שרחוקה וכו׳ כלו׳ דדרשי׳ למעט הה״א כאילו כתיב רחוק לומר איש רחוק ואין דרך רחוקה כמ״ש בירוש׳ א״נ ר״ל ה׳ אמות רחוק וכדפי׳ הר״ב בפי׳ המשנה וה״ט דנקט רש״י דעת ר״י ושבק לדר״ע דאמר מן המודיעית ולחוץ אע״ג דהלכתא כוותיה משום דפשט הכתוב מורה הכי טפי כדכתיבנא. ועוד אפ׳ דקשיא ליה לרש״י דהכא כתיב דרך רחוקה דמשמע דוקא רחוקה הוא דפטר ליה ולבתר הכי כתיב ובדרך לא היה ולא כתיב רחוקה דמשמע דרך כל דהוא ולכך מתני דאה״נ שדרך כל דהוא קאמר ולכך נקוד על ה׳ וכו׳. והכרח זה מייתי ר׳ יוסי בברייתא כדאי׳ בפסחים דף צ״ד. ומ״ש רש״י פסח ב׳ מצה וחמץ וכו׳ בא ליישב מ״ש דלעיל בפסח ראשון כתיב ככל חקותיו וככל משפטיו והכא לא כתיב אלא ככל חקת הפסח. ותירץ משום דמשפטים הוי פי׳ מצות שעל גופו ממקום אחר כגון ביעור חמץ כמ״ש רש״י לעיל ואלו בפסח ב׳ ליכא חיוב זה:
פסוק יד:וכי יגור וכו׳ יכול וכו׳ ההרגש הוא דהול״ל וכי יגור וכו׳ יעשה פסח ומאי ועשה. ולכך משני שפיר דאי הוה כתיב הכי על כרחך היה צריך לדרוש יעשה פסח מיד והשתא דכתיב ועשה שפיר משמע כשיגיע עת וכו׳:
פסוק טו:המשכן וכו׳ להיות אהל ללוחות וכו׳ אע״ג דמשכן גופיה נמי מיקרי עדות כדכתיב המשכן משכן העדות. והטעם פירש״י שם מ״מ הכא ע״כ לא משמע כן דאי הכי הול״ל המשכן אהל העדו׳ מאי לאהל אלא ה״ק המשכן שהוא לאהל כלומר להיות אהל על העדות:
פסוק יח:על פי וכו׳ כמין קורה וכו׳ כמין סוכה וכו׳ נראה לומר דהך ברייתא סברה כמ״ד כקורה היו מהלכין ולכך בסימן הנסיעה היה נקפל כמין קורה ובחנייה היה כעין סוכה:
