פסוק ג:את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל. נראה לבאר לבל יאמרו כי באמת היה מקבל הקטורת אלו היה כוונתם לש"ש רק כוונתם היה לשם יוהרא ובקטורת צריך רעותא שלימה למאוד ולכך צוה הקדוש ב"ה ליקח המחתות ולעשותם רקיעי פחים ואלו לא היה לש"ש רק לגסות רוח הלא תועבת ה' כל גבה לב ולא היה מוכשר ליתנם למזבח רק הואיל והיה כוונתם לשם שמים רק חטאו ונלכדו בעצת קרח לכך הוכשרו ליתנם למזבח וגם הוא אות לבל יאמרו כי טבע הקטורת כך הוא להוריד אש מן השמים ואכלם האש כי במעמד הר סיני פחדו ישראל אולי תאכלם האש הגדולה אמנם כאשר ראו כי המחתות לא אכלם אש ולא שלט בהם כליון א"כ ק"ו שלא ישלוט כאנשים כמ"ש בגמרא ק"ו ממזבח הזהב שאין בו רק כעובי דינר זהב ואין האש מכלה אותו ק"ו לפושעי ישראל שמלאים מצות כרימון שאין האור של גיהנם שולט בהם וע"כ היה באנשים האלו עונש מוחלט ולא הגינה התורה עליהם וזהו ג"כ לאות כי החולק על הכהונה אין תורה ומע"ט מגין דהא בגמ' למדו ק"ו ממזבח הזהב ומכ"ש שיש ללמוד ממחתות ש"מ דבחולק על הכהונה אינו מגין וגם קרח ביקש לבטל מזבח וקרבנות רק בחר בקטורת לבד ומזבח אדמה תעשה כי וכפר אדמתו עמו ולכך בלעם האדמה ואין קטיגור נעשה סניגור כי האדמה במזבח וקטרג ולכך ניתן (מחצה) [מחתה] מפסיק רקועי פחים שהם לאות לבל יחלוקו עוד אקרבנות ושקטה ונתפייס האדמה:
פסוק ה:ולא יהיה כקרח וכעדתו. פי' שלא יקרה לו עונש כקרח ועדתו כי צורך שעה לבל יתפרצו בהצותם על משה וכהונה אבל לדורות אינו צריך:
פסוק ה:כאשר דיבר ה' ביד משה לו. פירש רש"י כאן רמז שהחולק על הכהונה נלקה בצרעת כמו שלקה משה כידו ונראה ליתן טעם ע"ז כי כמו שקרח מת וחי כי ירד חיים שאולה כן יהיה להבא שהחולק על הכהונה יהיה כיד משה שיצטרע והרי הוא כמת וחי שהמצורע חשוב כמת והחולק על הכהונה גורם לשכינה להסתלק כי ע"י כהנים משרתי ה' השכינה שורה ולכך ענשו בצרעת שהוא מורה על הסתלקות רה"ק כנודע ולכך עזה כשלג על הסתלקות רוח החיוני והוא כמת אין בו רוח ובזה נבוא לבאר דאיתא שאל האי מינא את רבי מה טובה עשה הקב"ה לכם בבנין בהמ"ק להשרות שכינתו בתוככם הלא מקודם לכן בכל מקום היה במה ושם היה השראת שכינה ואח"כ נתמעט הכל למקום אחד ומה תועלת יש בזה אבל באמת ההפרש הוא גדול דהנה נראה מהשפעת החמה דזורחת ומהנה מאורה בכל העולם כולו אבל אין בה כח להשפיע אש למטה כי יתפזרו ניצוצותיה למקומות הרבה וכשנקח צלוחית שקורין ברען גלאס נגד השמש ישרף כי מתקבצין הניצוצות למקום אחד ואז ישרף וכן הוא הענין דקודם בנין בהמ"ק היה השראת השכינה בכל מקום בבמה ולא היה השפעתו לעשות דבר גדול אבל לאחר בנין בהמ"ק דשם היה השפעת שכינה וכמה היה השפעתו גדול עד שבאו אל המקדש מארבע כנפות הארץ להתפלל ונתקבלה תפלתם והנה במחשבת קרח היה שכל א' יעבוד באמרו כי כל העדה כולם קדושים ועל כולם יהיה השראת שכינה וזהו בלתי אפשר כי לא יהיה להם לעשות חיל בהשראת השכינה משא"כ אם יתקבצו כולם למקום אחד כהנים וכה"ג כי אז יפעלו במותר:
פסוק ו:והנה את זה לעומת זה ברא אלקים דכן הדין ברוח מסאבא כאשר התקבץ למקום אחד לנגע צרעת תפעל ביותר מאשר תפרח בכולו כי אז אין לו כח כל כך וזה היה טעות קרח שצחק על פרחה בכולו טהור ובמקצת טמא ולכך החולק על הכהונה נידון בצרעת ובזה ילמד ההבדל:
פסוק ו:וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה'. ונראה לתת טעם במה דאמרו אתם המיתם למה זה דוקא ממחרת רק דזה היה טענתם דאם היו מזידין היו ראוין למיתה משא"כ אם היו שוגגין שנתפתו בעצת קרח אזי אינן ראוין כלל למיתה וכיון דראו דרקועי ציפוי למזבח ממחתותם אמרו אם היו מזידין לא היה להם לעשות זה דאין קטיגור נעשה סניגור ומוכח דלא היו מזידין ע"כ אמרו מיד ביום המחרת אתם המיתם וגו':
פסוק ו:ועוד נראה לבאר דאמרו דוקא ביום המחרת אתם המיתם דבמסכת ברכות הקשה בגמרא כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב איש בחטאו יומת ותירץ כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כאן בשאין אוחזין והקשה האריז"ל הא איתא בגמר' צדיק ורע לו צדיק בן רשע והאיך אמר כשאין אוחזין אינו פוקד ותי' דודאי אם העון הוא במזיד פוקד העון על הבנים אבל אם הוא שוגג איש בחטאו יומת ובגמרא רמי קראי אהדדי כתוב אחד אומר שטו העם ולקטו וכתוב אחד איש לפתח אהלו ומתרץ כאן בצדיק גמור וכו' ולכך ויהי ממחרת וראו המן לפתח בניהם של אלו ומוכח דאבותיהם שוגגין היו ע"כ אמרו אתם המיתם:
פסוק ז:וירא כבוד ה'. ולעיל נאמר וירא כבוד ה' אל כל העדה ונראה דידוע דבחטא הראשון אינו עושה כ"כ רושם אבל בחטא השני נעשה כעבותות העגלה ולכך לעיל דחטאו העדה פעם ראשון זכו כולם לראות כבוד ה' משא"כ בפעם שנית לא זכו כולם ולכך לא נאמר אל כל העדה:
פסוק י:הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. דידוע מה דאיתא חבי כמעט רגע עד יעבור זעם דרגע הוא זעמו של הקדוש ברוך הוא ובאותו רגע ניתן רשות למשחית ואינו מבחין בין טוב לרע וזה היה ענין בלעם שידע לכוון אותו רגע ולכך אמר הקדוש ברוך הוא הרומו שהגבה אותם מעדת מרעים ואח"כ ואכלה אותם כרגע שאינו מבחין בין טוב לרע:
פסוק יא:ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף ויקח אהרן כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם. נראה לבאר דהנה הפסוק העיד דאהרן עשה כמו שצוהו משה ובאמת שינה דמשה צוהו ליתן הקטורת מיד והוא נתן אחר בואו תוך הקהל ועוד יש לדקדק על שינוי הלשון דמשה אמר והולך מהרה אל העדה ובאהרן נאמר ויכפר על העם אך נראה דאית' בגמ' מנין היה יודע משה דהקטורת עוצר המגפה דמלאך המות נתן לו סוד זה במתנה ולכאורה הוא פלא להבין הלא משה שמע מפי הגבורה כל התורה כולה וכל פרטיה ודקדוקיה נתנו למשה מסיני ואיך נפל הקושי' מנין היה יודע רק נראה דאיתא במדרש אמר משה לאהרן קח את המחתה והשיב אהרן הלהרגני אתה אומר אמר משה בין כך ובין כך ימותו כמה אנשים מישראל אמר אהרן א"כ אלך במרוצה ולהבין טענתם נראה דידוע דאסור לעשות קטרת חוץ וכאן היה קטרת חוץ וגם אסור להוסיף על הקטרת שהקריב שחרית וכבר הקריב בשחרית וא"כ גם הוספה היה בקטרת ההוא רק הנביא יכול לעבור על איזה ד"ת בדבר ה' ואיתא דמקום הכרח וצורך שעה מותר אפילו בלא דבר ה' כמו אליהו בהר הכרמל וזהו כוונת המד' אמר משה קח את המחתה היינו שאני נביא ומותר לעבור ואמר אהרן הלהרגני וכו' כלומר הלא לא צוותה בדבר מפי ה' ואסור לעבור על ד"ת לכך אמר משה בין כך ובין כך ימותו כמה אנשים מישראל והוי השעה צריכה לכך ומותר לעבור על ד"ת אפילו שלא בדבר ה' וע"ז אמרי' בגמרא מנא ידע דהא הקב"ה לא אמר לו כדמוכח בהמדרש הנ"ל וז"ש כאן קח את המחתה ושים קטרת מיד ואח"כ הולך מהרה אל העדה היינו עדת קודש שבהם כבר החל הנגף ויקח אהרן כאשר דבר משה היינו שנתן הקטרת מיד ונתקן הדבר ונעצר המגפה מיד מישראל עדת קודש גם בא הפסוק להשמיענו עוד דבר אחר שעשה אהרן מעצמו היינו וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם היינו הערב רב ליתן את הקטרת היינו עוד פעם אחת והיה ירא לילך חוץ לשאול למשה כי בנתים ימותו אלפים מע"ר ולכן ויתן את' הקטרת מיד ויכפר על העם היינו הערב רב ולכך שינה הלשון דלעיל אמר הולך אל העדה היינו עדת ישראל וכאן כתיב העם הוא הערב רב אך באמת יש לשאול מ"מ חזר בו מלאך המות ממה שכבר נתן לו והמית בערב רב רק נראה דידוע מה דאיתא בגמ' כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע הנה רשעים נקראים מתים בחייהם והיינו הערב רב והוא היה מכפר על ע"ר כמו שביארנו וזה שפרש"י כאן העמידו בע"כ ואמר מלאך המות הנח לי לעשות שליחותי כי זה לא מסר לו כלל וז"ש בין המתים ובין החיים והיינו אפילו בין הע"ר ואין הפי' מתים ממש דהא מפורש בקרא וישב אהרן אל אוהל מועד והא טמא מת הוי והאיך חזר אל אוהל מועד אלא מוכח כדפרשתי:
פסוק כ:והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם. היינו דישראל התלוננו מה ראו אלו לבחור בהם ולא לבחור בנו ואי משום חטא העגל גם לאהרן מגיע העלבון הזה שעשה את העגל ובאמת איתא במדרש דזכות אהרן היה בשביל בניו וזהו הפרח שלו וז"ש והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח היינו שיהיה לו זרע כשר ובזכותם זכה הוא משא"כ בשאר העם:
פסוק כא:ומטה אהרן בתוך מטותם. נראה לבאר דידוע דשלמה המלך ע"ה נטע כל מיני מגדים וכסף וזהב ומעדנות והיינו הטעם דשלמה המלך הבחין בכל שורש אשר משם נובע אל מדינות אחרות וידע דעל קרקע זאת מהותו לעסוק בדשאים וזרעים ועל קרקע זאת פלפלין ונטע בכל א' וא' לפי שרשו וא"כ גם כאן יאמרו דמשה ג"כ הבחין את זאת היינו השרש שהיה טוב לגדל עליו שקדים והיה מעמיד מטה אהרן במכוון על השרש שהוא טוב לגדל שקדים ולכך פרח מטה אהרן מה עשה משה העמידו בתוך מטותם ואי דפרח מטעם הנ"ל הלא מכל צד יגיע כח השורש למטה אחר קודם שיגיע למטה אהרן להורות להם בזה כי זה אינו מדכך הטבע רק מה' יצא הדבר להיות לאות לבני מרי לבל יתלוננו עוד:
פסוק כג:ויהי ממחרת ויבא משה אל אוהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. נראה לבאר דשקדים הם ממהרים לגמול והיינו בכ"א יום הם נגמרים ונעשים שקדים וכאן נעשה נס דמכל יום נעשה שעה והיינו בכ"א שעות נגמרו וזהו פיר ש הכתוב כאן ויהי ממחרת היינו שלא שהו עד מעת לעת ותיכף פרח מטה אהרן לבית לוי:
פסוק כג:ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. נראה לבאר דידוע מה דאמרו חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והיינו דכל הקודם וחשוב יש לו איזה חלק קצת בקליפה ולכך הקליפה קודמת לפירי ובאמת הבכור הוא במעלה גרוע ויש לקליפה בו אחיזה ולז"א הקב"ה קדש לי כל בכור להוציאם מעבדות לחרות ה' אך עדיין לא יצאו לגמרי וחטאו בעגל דבאמת הקב"ה רצה להבדילם לכהן לפניו להוציאם מקליפה ולא הועיל בתקנתו ואמרינן בגמ' דאמר ר"א למנשה מלך יהודה מה ראה לעבוד כוכבים ומזלות והשיב לו מהיכא קא שרי מר למישרי המוציא וכוונת תשובתו היה בזה דאנן קי"ל מהיכא דקדים בישולא דשם עיקר הקליפה שורה ומברכינן עליה ולכך כתיב כאן ויציץ ציץ ויגמול שקדים והוא רק פרי ואינו קליפה כלל שלא היה בו אחיזה לחיצונים כלל והוא שבט לוי הבדיל תחת הבכורים שאין בו שום שמץ פסול ונראה עוד לתת טעם דשקדים הוא מלשון שקדתי ואהיה כצפור בודד על נג היינו מלשון מיהר ואיתא אמר יעקב לראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז יתר שאת דמצד הדין היה ראוי לו להיות כהונה רק על הפחז כמים והוא ג"כ מיהר בכך לחלל יצועי אביו ולכך היה כאן שקדים להורות על ששקד ראובן בחילול יצועי אביו לא נותן לו הכהונה:
פסוק כה:ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימותו. ויש להבין מה היה החדוש כאן שגמל שקדים הלא אית' בגמ' שכמה תנאים אמרו לחש והיה כל השדה מלא קישואים והוא מין כישוף שפטור ומותר רק החילוק הוא דזהו היה בלחש וכאן היה בלא לחש ומי יימר דכך היה רק דזהו של מטה אהרן עומד בקיומו לעולם וזה אשר נתהוה בלחש אינו עומד בקיומו לעולם וכדי שלא יתלוננו העם על משה לומר שזה ג"כ מין כישוף של פטור ומותר הוא לכך אמר ה' השב את מטה אהרן למשמרת ויראו שקיומו הוא לעולם ואינו מין כישוף כלל:
