פסוק א:כל העדה וכו׳ ואלו פרשו לחיים. פי׳ פרשו לחיים שלא היו בכלל גזרת במדבר הזה יתמו. אלא הללו כלם היו ראויים לחיות וליכנס לארץ אילו לא חטאו אבל האמת שלא היו כלם לפי שחטאו אחר כך בשטים ומתו במגפה כ״ד אלף. ולקמן במה שפירש״י בפרשת ויסעו מקדש מוכח טפי שזו כוונתו ע״ש:
פסוק א:ותמת וכולי למה נסמכה וכו׳ ההרגש הוא דמפשטא דקראי משמע שאחר ציווי מעשה הפרה אירע מיתת מרים וזה א״א בשום פנים דמעשה הפרה היה כמה שנים קודם. דפרשת פרה אדומה היא אחד מח׳ פרשיות שנאמרו ביום שהוקם המשכן ומיתת מרים היתה בשנת הארבעים. ומעתה מקשה רש״י וא״כ למה נסמכה. ומאי דמשני לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרת. הק׳ המפ׳ ז״ל דא״כ מ״ש דאסמכה לפ׳ פרה שאינה קרבן ממש טפי הו״ל להסמיכה גבי קרבנות ממש. ותי׳ בדבק טוב דא״כ לא הוה מוכחה מלתא דדילמא מעשה שהיה כך היה שבאותו פרק מתה אבל גבי פרה מוכחא מלתא שפיר מלעיל. ולא נהירא דאי נמי הוה סמיך לה לפרשת ויקרא ולפרשת צו שפיר הוה מוכח מלתא דהנהו נמי ודאי נאמרו בתחלת הקמת המשכן. ונלע״ד דה״ט דאסמכה טפי לפרשת פרה להודיע מלתא בטעמא איך שורת הדין נותנת שימותו הצדיקים לכפר על עונות הדור דאטו טוביה חטא וכולי והודיע הכתוב שזה דומיא דפרה אדומה שאמרו במשל שבן השפחה טינף ואמרו תבא אמו ותקנח הצואה. ה״נ ידוע דכנסת ישראל היא קרויה אם הבנים וכמ״ש ז״ל אין אמו אלא כ״י שנאמר ואל תטוש תורת אמך. ועוד אמרו בפ׳ הרואה הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא. והשתא ניחא שכשהבנים חוטאים הקב״ה נוטל החכמים והצדיקים והצדקניות שהם האבות והאמהות כדי שיקנחו הם הצואה שיכפרו על הבנים. וא״ש נמי דנסמכה מיתת מרים ולא מיתת צדיק א׳ כגון אהרן להודיע דאפילו נשים צדקניות מכפרות. וראיתי בשלהי מ״ק דהתם ל״ג מה קרבנות מכפרין אלא מה פרה אדומה מכפרת והשתא ניחא טפי מאי דאמרן. והת׳ שם כתבו מה פרה אדומה מכפרת פי׳ על מעשה העגל וכדאמרי׳ במ׳ משל לבן שפחה וכו׳ תבא אמו וכו׳ וקרוב לומר שהם ז״ל כוונו למאי דאמרן לאסבורי טעמ׳ למלתא. והטעם הוא מפני הערבות. ומ״מ נראה דהא דמיתת הצדיקים מכפר׳ היינו כדאמור רבנן התם דף כ״ה שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ובענין זה דוק׳ הוא דמכפר׳:
פסוק א:ותמת שם וכו׳ בנשיקה וכו׳ מדברי רבינו נראה דיליף לה מג״ש דשם שם מאהרן ואף על גב דהוה אפשר למפרך מופנה מב׳ צדדין הוא דהכא במרי׳ כתיב תרי זימני שם שם ובאהרן נמי מופנה דכתיב וימת אהרן שם בראש ההר והואיל וכתיב בהדיא בראש ההר שם ל״ל. א״ו לאפנויי ולמילף למרים שהיתה בנשיקה אלא דבשלהי מ״ק אמרי׳ גבי מרים דיליף ג״ש שם שם ממשה. ונראה דאהרן גופיה אע״ג דכתיב ביה ע״פ ה׳ אצטריך למילף בדידיה ממשה משום דבאהרן לא כתיב עפ״י ה׳ במיתה גופה דהכי כתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע״פ ה׳ וימת שם באופן דע״פ ה׳ לא קאי על ענין מיתתו אלא בענין עלייתו אל הר ההר והדר כתיב וימת שם. ואיכא לפרושי דר״ל דעלייתו ע״פ ה׳ היתה ובציוויו ולא קאי על המיתה כלל לומר שמת בנשיקה הילכך אצטריך למילף איהו גופיה ממשה דכתיב בהדיא וימת שם משה וכו׳ ע״פ ה׳ וטעמ׳ דמשה שהוא עדיף טפי דכתיב ביה ולא קם נביא עוד וכו׳ הוי טפי דרך כבוד של מעלה לכתוב בו בהדיא אבל באהרן שלא הגיע למדרגת משה [דאף על גב דאמרי׳ הוא אהרן ומשה מלמד ששקולים היו היינו מעיקר׳ אבל אחר כך נתעלה משה טפי] לא כתב ביה קרא כ״כ בבירור אלא ברמז ואף אותו רמז לא נכתב כאן שהוא עיקר סיפור מיתתו אלא בפ׳ מסעי. ומרים דלא הוי דרך כבוד של מעלה לא כתיב בה ע״פ ה׳ מכלל אפי׳ ברמיזא כמו גבי אהרן. ולזה כוון רש״י במאי דמסיים ובאהרן נאמר ע״פ ה׳ באלה מסעי כלומר ולא הכא מטעמא דאמרן. נמצא שעיקר המלמד לשניהם הוא משה ושפיר אמרו במ״ק אתיא שם שם ממשה ואם תאמר סוף סוף שם גבי אהרן למה לי. וי״ל דאי לאו שם דיתורא הוא לא הוה ילפי׳ לדידיה ממשה מע״פ ה׳ דהא איכא למפרך כדלעיל דמשה שאני:
פסוק ב:ולא היה מים וכו׳ הבאר וכו׳ טעמא שהיה הבאר דוקא בזכו׳ מרים טפי מאידך. ידוע לי״ח שהבא׳ ה״ס המל׳ עלמא דנוק׳. ומן בזכות משה דהוה בעמודא דאמצעיתא לחם מן השמים. וענני כבוד בזכות אהרן שה״ס החסדים ואהרן הוא בחסד יסוד דאבא. ומ״מ חזרו כולם בזכות משה דמשה כולהו הוו ביה כי ה״ס מקור היסודות דאו״א. עיין במ״נ. ובאר נמי המשיך דאיהו בסוד בעלה דמטרוניתא איש האלהים:
פסוק ח:ואת בעירם מכאן וכולי הכי אי׳ בש״ס דמנחות וק׳ מנ״ל דילמא לאו היינו טעמא אלא משום צער ב״ח דהוי דאורייתא וי״ל דא״כ לא הוה צריך למכתב הכא והשקית וכו׳ והוה סגי במ״ש אח״כ ותשת העדה ובעירם דממילא הוה אמינא למה לי דקפיד קרא למכתב ששתה גם הבעיר׳ אי לאו לאשמועי׳ דחס המקום על צערם של ב״ח והך קרא סוף סוף יתירא הוא א״ו ללמד דבלא טעמא דצער ב״ח הכא קפיד טפי להיות ממונם של ישראל. א״נ ילפי׳ מדכתיב בעירם בכינוי:
פסוק י:המורים סרבנים וכו׳ כל ג׳ הפירושים אי׳ במדרש. ואיכא עוד אחר המורים חצים. והשמיט זה רש״י לפי שנר׳ לו רחוק מן הפשט ואלו הג׳ מייתי להו לשלשתם לפי שלא ידע איזה יכשר דבכל חד איכא קצת מן הקושי דלפי׳ סרבנים הול״ל ממרים כמו ממרים הייתם וכו׳ ותו דלא שייך כ״כ הכא ל׳ סרבנות. ופי׳ השני דוחקו נגלה לפרשו בלשון יוני. והפי׳ הג׳ נמצא שהעיקר חסר דהיינו את מוריה׳ דבל״ז נמצא שלא אמר להם שום דבר רע אדרבא מעליותא היא שהגיעו לכלל הוראה. ומיהו מדלא קאמר רש״י דבר אחר כדרכו בכל כה״ג נר׳ שדעתו ז״ל דאיתא להא ואיתא להא דמשה רבינו אמר מלת׳ דמשתמעא לכמה אנפי. משום דאותם שאמרו להם מה לכם מאיזה סלע וכולי כדפירש״י לעיל לא יבצר בהו חדא מתלתא אנפי שהביאם לומר כן. ואפשר דאיכא הכי ואיכא הכי שקצתם אמרו כן מכח זה הצד וקצתם מצד אחר והיינו או מצד רשעות להכעיס או מצד טפשות גמורה שלא ידעו הבין שא״א להוציא מים אלא מאותו סלע שנצטוו ואי נמי אפשר ג״כ מצד חכמה והתבוננת דמכח איזה טעם היו מכריחים שהיה באפשר למשה להוציא המים מאיזה סלע שיהיה. ולכך כלפי בעלי הכח הראשונה אמר להם סרבנים כלו׳ מכעיסין בסרבנותם וכלפי הב׳ אמר שוטים וכלפי הג׳ מורים את מוריהם שרוצים להתחכם ולהתבונן טפי מנייהו:
פסוק יא:פעמים וכולי אמרו שמא וכולי לפי״ז נמצא שלא טעה משה אלא הו״ל ידים מוכיחות שכך היה צריך לעשות. וק׳ דאמרי׳ במדר׳ והביאו רש״י בפרשת מטות ויאמר אלעזר הכהן וכו׳ דלפי שבא לכלל כעס באמרו שמעו נא המורים בא לכלל טעות. והר״אם ז״ל הק׳ כן וכתב דשמא אגדות חלוקות הן. ולע״דן דאדרבא הא בלא הא לא סגי דאיכא למידק במ״ש כאן רש״י שאמ׳ משה שמא צריך להבו׳ כבראשונ׳ לפי שראה שדבר לסלע אחר ולא הוציא וזה אינו מספיק כלל דהואיל וידע משה אחר כך שאותו הסלע הראשון לא היה הסלע שנצטווה שהרי כך אמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו וכולי א״כ ליכא לאוכוחי מיניה מידי שצריך להכות והו״ל כשנמצא הסלע האמיתי לדבר לו ג״כ תחלה כמו שדבר לסלע הראשון ושוב אם יראה שאינו מוציא אז ודאי היה מקום לחשוב דדילמ׳ צריך להכות כבראשונה אבל השתא אין דנין אפשר משא״א דהסלע הראשון לא היה אפ׳ לו להוציא לפי שלא נצטוו עליו והסלע הזה שנצטוו לעולם אם היה מדבר לו היה מוציא אלא איברא היינו טעותא לפי שבא לכלל כעס שדן דין שאינו דין:
פסוק יב:יען וכולי גלה הכתוב וכו׳ פי׳ דק״ל דהא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ואמאי הכא גילה הכתוב חטאו. ומשני דהכי ניחא ליה למשה כדי שלא יאמרו בעון דור המדבר וכו׳ והוא עצמו ביקש שיכתב סרחונו. ולפירושו ז״ל א״ש מאי דכתיב ויאמר ה׳ אל משה דהואיל וזה עונש לא הול״ל ויאמר דאמירה רכה אלא וידבר. ועפ״י האמור ניחא שזה לכבודו ולעשות לו נחת רוח אמר לו כן שיכתב בתורה. ומ״ש רש״י והלא הצאן ובקר וכו׳ שנר׳ מזה שחטאו היה מה שאמר שמעו נא המורים המן הסלע וכו׳ שהראה בזה כאילו לא היה בכחו יתברך להוציא מים מכל סלע ונתן מקום לליצני הדור לומר שהוצאת המים מאותו סלע לא היה דרך נס אלא דרך טבע אותו סלע והוא דומה למ״ש הצאן ובקר אלא דהתם ק׳ טפי ולקמן פי׳ להקדישני שאילו דברתם וכו׳ שנרא׳ שחטאו היה הכאת הסלע. והרא״ם ז״ל האריך בזה. ומסיק דאגדו׳ הן ואפ׳ דלא פליגי ע״ש. ואני ראיתי בילקוט בשם ילמדנו וז״ל ד׳ חטאות כתובין כאן לא האמנת׳ לא קדשתם מעלתם מריתם. לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכיתם אותו. ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא מים מכל סלע שרוצים. מעלתם אמרתם המן הסלע הזה נוציא. מריתם שאמרתי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א׳ ועברתם על דברי ע״כ. הרי מבואר הכל באגדה אלא שדרשת הפסוקים אינו מכוון עם דברי רש״י אלא הוא להיפך דמאי דמייתי רש״י על לא האמנתם מייתי התם על לא קדשתם:
פסוק יב:לכן בשבועה וכולי הכרחו מבואר דאל״כ הא כבר כתיב יען וכו׳ והאי לכן יתירא הוא ולכך פירשוהו לשון שבועה. ואם תאמר מה ענין לכן אצל שבועה. נלע״ד דזימנין מצינו כן דר״ל אמת כמו כן דברת וכן רבים. וה״ק לכן כלומר שנשבע הוא יתברך בחותמו שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. כן נ״ל. וא״צ למה שנדחק הרא״ם ע״ע:
פסוק יד:אחיך ישראל מה ראה וכו׳ ההרגש שמבחוץ דהול״ל אחיך בני ישראל לשון רבים. א״נ לימא אחיך ותו לא דהא ליכא אלא חד אח כידוע. וניחא ליה דקאי על ישראל סבא:
פסוק יד:אתה ידעת וכו׳ לפיכך פירש וכו׳ פי׳ דק״ל דהו״לל אתה יודע. לכך מפרש דקאי על זמן העבר ידעת לשעבר שהיה לך לפרוע השטר חוב לפיכך פירשת לך:
פסוק טו:וירעו לנו סבלנו וכו׳ פי׳ שלא היה כמו הגזרה כי גר יהיה זרעך בלבד אלא מלבד הגרות סבלנו צרות רבות שהרעו לנו בעבודת פרך. ומכל זה אתם נצלתם ואנו סבלנו יותר מן הראוי לנו בשבילכם:
פסוק טו:ולאבותינו מכאן וכולי דאל״כ הו״לל וירעו מצרים לנו ולאבותינו דהוה משתמע תרווייהו בחדא מחתא:
פסוק טז:מלאך זה משה וכולי דאל״כ ל״ל לשקר הכתוב אני ה׳ אני ולא מלאך:
פסוק יז:לא נשתה וכו׳ מי בורות וכולי ההרגש הוא דממ״נ אין ממש בדבר זה שאם המים היו מצויין בנהרו׳ מה רבותא היא שלא שתו מי באר. ואם לא היו מצויין איך אפשר וכי ימותו בצמא. ובא רבינו להכריח דע״כ אין הכוונה על הבארות של אדום דא״כ לא הול״ל באר בלשון יחיד. א״ו ה״ק אף על פי שיש לנו באר נקנה מהם מים וממילא במכ״ש שאם יקנו מים דלאו אורחייהו במכירה עם היות שיש להן באר כ״ש שיקנו לחם אעפ״י שיש להם מן:
פסוק כו:את בגדיו וכו׳ פשוט ידיך וכולי נראה לפ׳ דהנך תלת מילי כנגד שלשה דברים שבהם מתעלים החכמים והצדיקים על שער העם במחשבתם ובדיבורם ובמעשיהם. וכתיב במתים חפשי. ולכך א״ל פשוט ידיך ופשט לומר דמעתה נפטר מלעסוק בידיו במצות. קמוץ פיך מלדבר. עצום עיניך מלהסתכל ולחשוב בעין השכל בדברי קדושה:
פסוק כז:ויעש משה אע״פ שהדבר קשה וכו׳ נראה דק״ל לרבינו ז״ל דהאי ויעש משה יתיר׳ הוא דהא כתיב בתר הכי ויפשט וכולי ומה חיסר הכתוב שלא אמר בהדיא דרמז עליו באמרו ויעש משה. ומשני דקאי על מ״ש לו הקב״ה בתחלה קח את אהרן וכו׳ ופי׳ רבינו לעיל קחנו בדברים אמור לו אשריך שזכית וכו׳ מה שאין אני זכאי לכך. וע״ז בא הרמז באמרו ויעש משה כלו׳ שלקחו בדברים וא״ל כאשר גזר עליו השם יתברך. ואף על פי שהיה הדבר קשה עליו לאמרו. אף על פי כן לא עיכב דהו״מ למימר רבונו של עולם מה נשתניתי ממנו שהוא זוכה שיירש בנו כתרו ואנא מ״ט לא:
פסוק כט:ויראו כל העדה וכו׳ אפשר מי שעמד וכו׳ יש להבין מאי סבור אטו לפי שעצר המגפה לכך לא הו״ל למות וכי לא היו יודעים שהוא סוף כל האדם והלא אבות העולם נמי צדיקים גמורים היו ואפ״ה מתו. ועוד יש להבין מי הגיד להם שמת ע״י מלאך המות עד שבאו לידי תמיהא אפשר מי שעמד וכו׳ ישלוט בו מלאך המות והלא משה לא אמר להם אלא מת ומנא להו לחשוב במונח קיים שמת ע״י מלה״מ ואח״כ לתמוה על המונח ונראה לפי שכתב מהרח״ו זלה״ה והובא בס׳ טוב הארץ כי יש ב׳ מלאכים ממונים על המיתה א׳ ממונה על מתי ח״ל ואפי׳ הטובי׳ ושמו סמא״ל וא׳ על מתי א״י ושמו גבריא״ל וכולי ועוד שם כי הנפט׳ בח״ל נשמתו בעת צאתה מגופו מתלבש׳ בכחות אויר ח״ל וצריכה כמה טורח עד בואה לשער השמים ושם מתטהרת וכו׳ אמנם הקדושים המתים אף בח״ל לא יצדק בהם לשון מיתה אלא גויעה והם משל לאיש השוכב על ערסו וכו׳ כענין יעקב אבינו ולזה לא מגע עליית גופו לא״י שהיה יודע שאין תביעה לחצונים עליו וכן מעלת מיתת אהרן ומרים הכל מעלה א׳ מפני קדושתם ואלו אינם חייבים בכליון הגוף בעפר וכולי ע״ש. ובזה מובן שאמרו ישראל בשלמא אם היה בא״י לא היינו תמהים כלל ממיתתו דנאמר ע״י גבריאל מת. אבל עכשיו שהוא בח״ל דתמן המיתה ע״י מלה״מ כדא׳. אפשר מי שעמד כנגד מלה״מ ישלוט בו מלה״מ. וא״ת ע״י גבריאל א״א להיות זה בח״ל. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלה״ש מוטל במטה כלומר שהוא מאותם הקדושים שאינם חייבין בכליון הגוף בעפר אלא גופו קיים מוטל במטה והיתה מיתתו בנשיקה שלא ע״י מלאך שאינה אלא גויעה. ראו והאמינו וזהו ויראו כל העדה כי גוע אהרן כלו׳ גוע ולא מת ואז האמינו כדאמרן:
פסוק כט:כי גוע אומר אני וכו׳. הא דהיפך רש״י דבתחלה פי׳ כל בית ישראל לפי שעד כאן ביאר דברי הכתוב והשתא בדיבור זה לא בא אלא לפרש ולהגיה התרגום:
