פסוק יד:וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל. וי"ל דאצל סיחון כתיב וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' ולמלך אדום שלח משה ולא ישראל ויש לתת טעם כי ישראל בשמעם בקדש כי נגזרה גזירה על משה מבלי לכנוס לא"י לא בקשו למהר הליכתו כי דרך קצר היה מקדש לא"י ע"י עברתן דרך אדום ולכך מיאנו לשלוח הם תחלה למלך אדום לבל יתאוו למיתת משה ולכך שלח משה תחלה אל מלך אדום כי חביב עליו ביותר מגופו דבר זה למהר לקיים הקב"ה הבטחתו שהבטיח לאברהם ליתן א"י לבניו ולכך מיהר לשלוח מקדש דיקא אע"ג דמקום זה גרם לו למות קודם ביאת בני ישראל לא"י גם נראה כי ידעו כל ישראל את רוע לבב מלך אדם שלא יניח לעבור דרך ארצו והם אין להם יכולת לעבור בכח כי נאמר להם מקדם כי לעשו נתתי את הר שעיר ירושה ולכך מאנו לשלוח לו אמנם משה ידע כי ארץ סיחון ועוג שייך לא"י ולמד ממעלה דקדש דרך ארץ דצריכה לשלוח לו דברי שלום שיניחם לעבור דרך ארצם והנה העולם מתמיהין דמה היה חטא משה שהכה את הסלע הלא הקב"ה בעצמו אמר לו ואת המטה הזה תקח בידך רק נראה דלמדנו תורה דרך ארץ לבל לבא מיד ליסר את חבירו בחירופין וגידופין רק יהיה אמירתו מקודם בדברי רצוי ונחת ואם עד אלה לא ישמע לו אז ניתן הורמנא לבוא בדברים הקשים כגידים וזהו היה במשה שהקב"ה אמר לו שמקודם ידבר אל הסלע בדברי ריצוי לקדש שמו ולפרסם הדרך ארץ ואם לא יתן מימיו יוסר בהכאה אבל משה לא עביד הכי ולא נזהר בדרך ארץ והנה משה ידע דאדום לא יתן לו רשות לעבור בגבולו דהיה ברית ה' שנתן לעשו את הר שעיר רק משה ראה דעבר בקדש דנענש על שעבר על דרך ארץ שציוהו ה' ולא ידע היכי ליעבד בסיחון על דנכתב ביה לא תחיה כל נשמה ובאיזה עלילה יבא להלחם בו דאי יאמר לו לעבור דרך ארצו יתן לו רשות לעבור בשמעו נסים ונפלאות שעשה ה' לישראל ונמס לבבו לכך שלח משה תחילה לאדום בדברי ריצוי ושלום וידע דודאי לא יניחנו לעבור בגבולו ובחרב [לא] יעבור לקראתו וסיחון ילמוד ק"ו בעצמו אם המלך קטן כזה לא מלאו לבם של ישראל לעמוד כנגדו והאיך יעמוד נגדי ועי"כ יעבור בחרב לקראתו ויהיה לו עלילה להלחם עמו באופן שלא ישאר לו שריד ולכך שלח לאדום כה אמר אחיך ישראל ל' הכנעה לזכור משפט אחים וזה היה הכל הכבדת לב סיחון ע"כ באדום שלח רק משה ולא ישראל ומשה לא רצה לומר הטעם לישראל לבל ימס לבבם כשיבינו שע"י השליחות לאדום יצא סיחון בחרב לקראתם ואמר מקדש כי משם למד משה מבלי להלחם תיכף כ"א לדבר תחילה דברי ריצוי:
פסוק יד:כה אמר אחיך ישראל. ולא אמר יעקב למדנו מזה מדה טובה כי דרך האדם הוא כשהוא שפל מכיר את אחיו וכשיגיע לגדולה יתגאה וישכח האחוה ולכך שלא תאמר שתחילה שהיה שמו יעקב שמורה על הקטנות היה מכיר לעשו אבל כשהגיע לגדולה ונקרא שמו ישראל על שם כי שרית עם חלקים ואנשים נשכח האחוה לא כן הוא מ"מ אחיך הוא ולא נשכח האחוה ממנו ועוד נראה דלכך לא שלח ליה כה אמר אחיך יעקב לבל הזכירו על מה נקרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים כמו שטען עשו אצל יצחק אביו וא"כ עתה יאמר ג"כ מלך אדום בערמה תבוא בארצי ולכך הזכירו בשם ישראל:
פסוק יד:אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה. נראה לבאר היינו ענין מכירת יוסף דזהו היה סיבת ירידת אבותינו למצרים ולכך קיצר בו שלא לדבר בקלון ורמז בו שיראה כמה חטא שנאת אחים גרם וא"כ גם עליו להזהר מבלי לשנוא אחיו ולהנצל מזעם ה' ומצד אחר נתן לו אצבע בזה מבלי הניחם לעבור בארצו כי אמרו חז"ל כי אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל כי עיקר מפלת עשו הוא מחמת שהיה אויב ליעקב ולא זכר ברית אחים כמ"ש מחמס אחיך יעקב תכסך בושה אמנם יש לו טענה הא גם השבטים בקשו להרוג את יוסף ולכך אינו נופל אלא ביד בניה של רחל שלא היה ידם במעל הזה וא"כ נתן אצבע לאדום לומר לא אחטא אם לא אזכור להם ברית אחים כי גם אבותם רובם ככולם לא זכרו ברית אחים ואשיב להם כגמולם:
פסוק טז:ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. הטעם וישלח מלאך כי ישראל לא עבדו ה' בלב שלם כדכתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ובים עבר מסכה צרה והנה הקב"ה הוא הוא היודע מצפון לבבם ואם יגאלם בעצמו ויראה רוע לבבם לא היה הדין מסכים לגאלם לכך שלח מלאך דאיני יודע מצפון לבב ויראה רק לעינים וידמו לצדיקים וזהו בחמלת ה' וזהו הפירוש אשר פסח ה' על בתי בני ישראל היינו שלא בא בתוך בית ישראל כי אלו בא הקב"ה בעצמו הוצרכו גם ישראל להיות מתים על היותם לבבם רע לה' ולכך פסח על בתי ב"י ושלח מלאך וניצולו ולכך נאמר וישמע קולנו קול בעלמא וזהו ששלח לו אעפ"י שאתה חושב שאין לבבנו שלם מ"מ הקב"ה פדה אותנו ע"י מלאך וכן להיפך נתן לו אצבע כי זכות עשו היה בשביל כיבוד אביו יצחק אבל לא היה בלב שלם כי אם משפה ולחוץ כמ"ש כי ציד בפיו וא"כ אם אין ישראל עובדים לה' כ"א בפה ולא בלב יש לעשו טענה זכות כיבוד אב וזהו הקול קול יעקב הרצון שאינו רק קול בעלמא כי לבבם בלתי שלם אז והידים ידי עשו יש לעשו אחיזה מפאת מצות כיבוד אב ולכך רמז לו כי ישראל תשועתם ע"י מלאך היות לבבם בלתי שלם וא"כ ידי עשו גבורים וימנע להניח לישראל לעבור בארצו כי יבטח בזכות כיבוד אב ואמרו וירעו לנו המצרים ולאבותינו והקדים לאבותינו שמזה ישפוט שאין הכוונה על אותן אבות שהיו במצרים רק אותן שמתו מקדם אברהם ויצחק שסובלין צער בשביל בניהם שהם בצרות ולכך הקדים לנו לאבותינו כי על ידינו נתגולל להם הצער וא"כ ישפוט אדום שלא יצר לישראל לג לגל עי"כ צער לאבות בקבר שהם ג"כ אבותיו:
פסוק טז:והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. ונראה לבאר כי רצה בזה כי הנה ישבנו שם ימים רבים ולא קלקלנו מאז מה מגבולך מזה תשפוט כי בעלי מדות אנחנו לשמור חק מבלי ליגע בכל אשר לאחרים ואולי נתן לו גם בזה אצבע כי אין לעשו להכניע דידוע דהנולד במזל מאדים או רוצח או טבחא או מוהל יהיה רק ביני העובדי אלילים היושבים תחת המזל הם רוצחים כמו דמצינו בעשו דנולד במזל מאדים ע"כ ירש על חרבך תחיה אבל ישראל עם קדוש דנימולו בחרבא קדישא מכניע למזל מאדים כי אשיד דמא קדישא בחרבא וכובש למאדים וחרב עשו ולכך משה דהיה נולד מהול לא היה יכול להלחם בעמלק ולכך דרשו חז"ל מכתם לדוד בהצותו את ארם וגו' שהיה מכתו תם שנולד מהול ולכאורה קשה מה ענין זה אל המזמור אבל יובן כי נאמר על דוד בעצמו בהצותו את ארם וגו' וישב יואב ויך את אדום ולא דוד בעצמו ויש להבין מה נשתנה אדום מארם וע"ז השיב מכתם שהיה מכתו תם וא"א לו להכניע את אדום והנה ישראל לא מלו במדבר משום חולשא דאורחא אמנם יש להם תירוץ חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשהו הוי כאילו עשהו אבל כיון שישבו בקדש ימים רבים ולא מלו אין להם תירוץ רק מחמת שלא נשבה רוח צפונית וטעם זה לא ידע מלך אדום ולדעתו היה זה בשאט נפש שלא מלו א"כ אין בכחם להלחם נגד אדום ע"כ שלח לו ואנחנו בקדש כדי ליתן אצבע שלא להניחם לעבור בארצו:
פסוק יז:לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך. נראה לבאר כי ידוע מה שאמר דרך המלך להניח הרים וגבעות לילך בדרך המישור לבל יכשל בשום דבר ואמרו מלכא אומר עקור טורי היינו כדי להשוות הדרך לילך בדרך מישור וחששו אולי יטעון אדום אתם תעברו בעמוד ענן ואמרו חז"ל שהיה משוה לפניהם כל ההרים וגבעות לעשותם דרך מישור וא"כ יחרב רוב המדינה הבנוים בהרים וגבעות ולכך אמרו דרך המלך נלך דבלא זה דרך מישור הוא וא"כ לא יעשה עמוד הענן היזק כלל ומישרים יתהלך:
פסוק יז:נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך וגו'. נראה לבאר דידוע כי כחן של ישראל אינו אלא בתפלה כמ"ש ונצעק אל ה' וגו' ורמזו לו כי א"א להתפלל כי אין מתפללים בדרך רק צריך לפנות לשדה וכרם מהצד והם אמרו לא נטה שדה וכרם ואם כן א"א להתפלל ואין לך לפחוד כלל וגם י"ל להיפך כי אמרו חז"ל ורפו ידיהם מד"ת לכך גבר עמלק ואמרו אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה וה"מ בדרך שאינה כבושה כי יבאו להתעות בדרך אבל דרך כבושה שרי וא"כ שהם ילכו בדרך המלך ולא יטו ימין ושמאל מותרים לעסוק בד"ת וא"כ לא יוכל אדום לגבור עליהם כלל:
פסוק יח:ויאמר אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ויש לדייק כפל הלשון פן שהוא ל' שמא רק נראה דרצונו בזה כמ"ש וחרב לא יעבור בארצכם אפילו חרב של שלום כי לא סגי בלא"ה שיהיה איזה דבר ריב בין אנשי מלחמה ובין אנשי המדינה וסופו לבא לידי מלחמה וזהו אמרו פן יגולגל הדבר ע"י שיעברו עם רב לידי סכסוך ומריבה ויבא לידי חרב ולכך טוב לך לבלי תעבור במדינה ויהיה אך שלום:
פסוק יט:ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה. היינו דרך יחיד וא"כ ילכו זה אחר זה וא"א להם להלחם בכם כי אינם עם רב ביחד רק זא"ז ואם יתעוררו איזה דברי ריב יקומו עליהם עם המדינה ויהרגם:
פסוק יט:ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם וגו' יש לבאר עפ"י המדרש דאיתא הלכו בציות נהר כי מן הבאר היו יוצאים נחלים. משבט לשבט ומאוהל לאוהל עד שהאשה ההולכת לחברתה היתה הולכת בספינה וא"כ ירא אדום כשיהיה כן המים יקלקלו הקרקע ויהיה מלא יאורים וישטפו השדות ולכך אמרו שלא ישתו מי באר ואין דבר רק ברגלי אעבורה לא בציות נהר וספינה וא"כ ליכא חשש וע"ז השיב אדום לא תעבור בי לא מחמת לדאוג על מלחמתך כי כמוני כמוך רק אני גובה מסים מבני כנען באשר שישיבתי הוא בקצה הארץ וברית כרותה ביני וביניהם לבל אניח אתכם לעבור בגבולי:
פסוק כג:ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן וגו'. נראה לתת טעם על שנקבר אהרן על גבול ארץ אדום דהנה משה נקבר על הר נבו מול בית פעור אשר סרחו שם ישראל ועבדו לפעור בצואה הבאה מרוב אכילה ולכך משה אשר שהה בהר מ' יום ומ' לילה בלא אכילה ובזכותו ירד המן הנבלע באברים מבלי צואה והוא מגין על עון פעור במה שנקבר שם כך אהרן הוצרך להקבר על גבול ארץ אדום דטענת עשו היה הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים כי לקח לו הבכורה והגדולה לעצמו ועשו היה גדול ממנו בלידה והוי רק כגזול בידו ואהרן היה גדול ממשה בשנים מכל מקום מחל למשה כל גדולה בשמחה כדכתיב וראך ושמח בלבו הואיל ומשה גדול ממנו בנבואה וחכמה וכן נטלה העבודה מן הבכורים וניתנה לאהרן על כן נקבר אהרן על גבול ארץ אדום להורות שאין לעשו לערער על כך:
פסוק כג:לאמר יאסף אהרן וגו'. ולדייק הלשון לאמר דלמי יאמר רק נראה לבאר מה דאמר דוד המלך ע"ה הודיעני נא קיצי היינו באיזה יום אמות אם בשבת או באחד בשבת או בשאר ימים דמה בעי בהפקת רצונו הלא טוב הי"ל לדוד לאחוז בדרכי התשובה בכל יום ויום כמ"ש שוב יום אחד לפני מיתתך כיון שאין אדם יודע יום מותו ישוב בכל יום רק דהנה ידוע דאמרו חז"ל צדקתך כהררי אל צדקות שהקב"ה עושה הוא מפרסמו כהררי אל לעין כל ומשפטיך כתהום רבה שהרעות הוא מכסהו כתהום ואם צדיק הוא מת בלי חטא והקב"ה מתאוה לצדיק אימתי יבוא למקום מנוחתו ליהנות מאור הטמון והגנוז לו כמו יום מיתת רשב"י דהילולא נעשה לו בישיבה של מעלה אז המיתה טובה ויקר בעיני ה' והקב"ה מפרסמו שלא מת בשביל חטא אבל אם מת בשביל חטא אשר נלכד בו מיתה זו רעה היא לו והקב"ה מכסהו כתהום רבה וזה היה הענין בדוד דרצה לידע במיתתו הטובה היא אם רעה ולכך בא בצחות לשונו להודיע לרבים רק באיזה יום ואם הקב"ה מפרסמו בודאי הוא לטובה דצדקתך כהררי אל והנה אמרו שמשה אמר יכתוב סרחוני והטעם כמ"ש אברבנאל כי רק עילה היה לבל יבואו לא"י כי אין כאן חטא ממש במי מריבה והנה הקב"ה בא להודיע כי אהרן לא מת בחטא כלל רק בעון מי מריבה שהוא רק עילה בעלמא לכך אמר לאמר היינו לפרסם לרבים יאסף אהרן וגו' ולומר זאת לישראל וזהו המופת כי מיתתו היא לטובה ומת בלי עון לכך נאמר לאמר צדקתך כהררי אל:
פסוק כג:והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם. כאן הורה לנו התורה עוצם גדולתו ומעלתו של אהרן כי נקבר עפ"י ה' כי אמרו חז"ל דמשה שימש בכהונה גדולה וא"כ אסור לטמא לו ואלו [לא] לבש אלעזר ח' בגדים אחר מיתתו של אביו היה הוא מתעסק עמו כי כהן הדיוט מטמא לאביו אבל הוא ע"פ ציווי הקב"ה לבש בגדי כה"ג בחיי אביו ונתכהן בכהונה גדולה ואם כן אסור לו לטמא לאביו ומי היה קוברו כיון שלא היה עמו רק משה ואלעזר וע"כ הקב"ה בעצמו התעסק עמו וזכיא חולקיה דאהרן קדישא והעיד לנו התורה על זאת בידים מוכיחות שנקבר בהתעסקות ה' בעצמו:
פסוק כט:ויראו כל העדה כי גוע אהרן. פרש"י שלא האמינו שמת אהרן עד שהראוהו מלאכי השרת מוטל במטה וזהו הטעם שלא רצו להאמין שמת אהרן כי היה קשה להם להאמין שהקב"ה קוברו בעצמו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל והנה במשה לא כתיב כל בית ישראל רק ויבכו בני ישראל את משה ונראה הטעם כי במיתת אהרן לא היה שום אחד מישראל מצפה לירש גדולת אהרן כי ידעו שאלעזר יירש גדולתו ולכך בכו כל ישראל על מיתתו משא"כ במשה דישראל ראו דמשה מת ויהושע זקן וחשוכי בנים היה והגדולה חוזרת ולא היו כולם בוכים דקצת מהם היו חושבים כל אחד דלו יהיה הגדולה ויצא הפסדו בשכרו ולכך לא כתיב במשה כל בית ישראל:
