א וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם׃ ב עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב ׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צביים (צְבוֹיִ֔ים) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר׃ ג כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח׃ ד שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ׃ ה וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם׃ ו וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר׃ ז וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר׃ ח וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ צביים (צְבוֹיִ֔ם) וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים׃ ט אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַחֲמִשָּֽׁה׃ י וְעֵ֣מֶק הַשִׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃ יא וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃ יב וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם׃ יג וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־אַבְרָֽם׃ יד וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃ טו וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃ טז וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם׃ יז וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ יח וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן׃ יט וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ כ וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃ כא וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃ כב וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ כג אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ כד בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
אמרפל ערש"י נמרד. ועי' בעירובין דנ"ג א' ובמהרש"א:
פסוק ו:
איל פארן. ערש"י וכן בעל גד בעל שמו, ערש"י ש"ב (ו' ב') בעל לשון מישור, וכן פרש"י במ"ב (ד' מ"ב) וצ"ע ועי' קובץ דרושים חוברת יו"ד סי' כ':
פסוק ח:
הוא צער. עי' באבות דר' נתן פל"ד, י"א פעמים נכתב "היא" בתורה, שבכל התורה כ' הוא בוי"ו בין לזכר בין לנקבה, רק לזכר קורין במלאפו"ם ולנקבה בחירק כאלו כ' היא ביו"ד רק בי"א מקומות כ' היא ביו"ד לנקבה, עי' בבנין יהושע שם. ועי' ביפה מראה על ירושלמי פ"ד דתענית, ונעלם ממנו האדר"נ הנ"ל, ועי' ברכי יוסף יו"ד סי' רפ"ד סק"ו:
פסוק י:
רש"י וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע. עי' ס' עפר יעקב כי יצא בזכות אברהם לפי שקיבל בארצו את לוט בן אחיו וגם כדי שישיב לו אברהם רכושו ולא יאמרו כי הוא העשיר לאברם לזה ניצל פ"ש. והרמב"ן הק' אדרבה כיון שראו שגם מלך סדום ניצל אין זה נס כ"כ באברהם. ותי' דהצלתו של מלך סדום הי' ע"י אברהם שהביט בהבור ע"ש. ובכל"ח פ' נח כ' דהי' מאוה"ע שלא האמינו שא"א ניצל בדרך נס שהרי הרן ג"כ מסר נפשו ונשרף והי' אומרים שע"י כישוף ניצל, אמנם כשראו עתה שא"א בהבטה הציל מלך סדום א"כ גם להרן הי' יכול להציל, וע"כ דנשרף דזה הי' התכלית על קידוש השם ולא רצה א"א להצילו, וא"כ ברור דגם עצמו לא רצה להציל ומסר עצחו לקדושת השם ורק ניצל ע"פ נס משום תולדותיו שיצאו ממנו, וזה"פ שהאמינו באברהם למפרע:
פסוק י:
הרה נסו. רש"י כל שצריכה למ"ד בתחילתה כו' עי' מהרש"א יבמות י"ג ב':
פסוק יד:
וירק ערש"י ונדרים ל"ב רב ושמואל חד אמר שהוריקן בתורה, וח"א בזהב, עי' בס' בית ישראל מהגה"ק מקאזניץ ז"ל שכ' דנרמז על גאולת מצרים. דהי' ויוציאם בכסף וזהב דהיינו בע"ב שמות שהם רי"ו מויר"ק שהם חסד וגבורה. היינו ח"א שהוריקן בתורה דהיינו תורת חסד. וח"א שהוריקן בזהב דהיינו גבורה, ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגו:
פסוק יד:
וירדף עד דן. ערש"י תשש כחו. וכ"כ בפ' רש"י ירמי' ד' בשם מד' שע"ז שוברת לפני' (י"ב ח') ועי' בלוית חן אריכות, וע' ולאחרי' שנא' וירדוף עד דן כיון שהגיע לדן תשש כחו ע"ש ותמו', ובדב"ש כ' דבר"ה די"ז אני ה' קודם שיחטא ולאחר שיחטא. והק' הרא"ש קודם שחטא מה צריך לרחמים, וחידש דאף דבע"ז מחשבה כמעשה זה לאחר החטא נענש גם על מחשבה אבל קודם שחטא במעשה אינו נענש על מחשבה לבד ע"ש וכאן אמר ששוברת לפני' ונזכר החטא לאברהם אף שגם מחשבה לא היה, ונראה דהק' על הרא"ש מקידושין ד"מ בנפל מגג ומת ודילמא מהרהר בע"ז הי' פ"ש הרי דגם על מחשבה גרידא נענש, ורק התי' דודאי להענישם על מחשבה אף בע"ז אינו מענש קודם שחטא בפועל, אבל שם שהי' צריך להתחדש לו נס שעלה לעלי' ונפל בזה כיון שהרהר בע"ז עכ"פ נס ל"ש שיתחדש לו. ובאברהם ג"כ נעשה נם ורדף אחר המלכים ולכך כשהגיע לדן תשש כחו ולא נעשה לו נס. ועי' בסנהדרין דצ"ד אי' ג"כ תשש כחי. ובקרבן נתנאל ר"ה אות כ'. כ' חילוק נכון אם יש יכולת בידו לעבוד ע"ז ומניחה בשביל כבוד ה' אינו נענש על המחשבה שהי' מקודם, והך דר' יעקב איירי כשהרהר מחשבת ע"ז ונאנס שלא יוכל לעבוד דבכה"ג בשאר עבירות אין נענש ובע"ז נענש דהא אי לא נאנס הי' עושה מעשה. ועי' בס' ברכת שמואל פ' עקב תירוץ יפה על קו' הנ"ל, ובאור חדש קידושין כ' דבר נכון. ומצאתי עוד בס' נחלת עזריאל סוף חס' נדה. דיש לחלק בין כשקיבל ע"ז בלבו שבמחשבה זו הוא עבדו ומחשבו לאלקי דאז נתפס במחשבה כמעשה, אבל אם מחשב בלבו שיעבוד אח"כ במעשה ומזה מיירי הרא"ש שכ' שחישב לעבדו משמע שעתה עדיין אינו מקבלו בלב אז בעינן מעשה דוקא ע"ש. ועי' בסנהדרין דס"א באומר איני מקבלו עלי לעכו"ם עד שאעבד, דכל כחה דלא פלח לה אינו חייב עש"ה, וע"ע בתוספות יוה"כ על יומא דפ"ו בזה, ובשו"ת בית יהודה או"ח סי' נ"ו מ"ש בזה:
פסוק טו:
ויכס וירדפם. בב"ר פמ"ג א"ר פנחס וכי אדם רודף הרוגים אלא הקב"ה הרגם. ועדיין קשה כיון שה' הרגום א"כ וכי אדם רודף הרוגים. ובס' דרוש שמואל כ' ע"פ רש"י עה"פ לזרעך נתתי את הארץ אע"פ שעדיין לא נתן מ"מ אמירת הקב"ה כאלו כבר עשוי' וכן ויכם באמירת ה' כאלו כבר הרגום. ומ"מ עדיין היו בחיים ושפיר וירדפם:
פסוק יח:
ומלכי צדק וגו', ראיתי שהרה"ק ר' מאיר מפרימישלאן נתראה פא"פ עם הגר"ש קלוגר פתח הרה"ק פי' הפ' ומלכי צדק כו' והוא שם בן נח כמ"ש רש"י ונדרים דל"ג. וצ"ב מדוע הפסיק באמצע בתיבת הוציא לחם ויין הול"ל ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון הוציא לחם ויין, רק כאשר ב' צדיקים נועדו יחדיו צריך כ"א ללמוד מחבירו מדה טובה שנמצא בו יותר ממנו, וידוע דא"א הי' לו מדת גמ"ח ושם החזיק בעבודה ביתר שאת, ומשו"ה נקרא כהן לאל עליון, וכאשר נועדו יחדיו כל א' הוציא מחבירו המדה טובה שנמצא בו ואמר הכ' ומלכי צדק הוציא מאברהם מדת לחם ויין ר"ל גמ"ח, והוא ר"ל אברהם הוציא מן שם מדת כהן לאל עליון ר"ל מדת עבודה ופח"ח:
ובכתבי דו"ז הרה"ג מו"ה צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערזש ראיתי דידוע דכהנים הם מסטרא דחסד ונצטוו לברך להמשיך ברכתם באהבה לכל ישראל. וזה"פ ומלכי צדק כו' דזה שייך למדת מלך לכבד הבאים אצלו במאכל ומשקה, והוא כהן לאל עליון ר"ל מחמת שהוא כהן והוי מסטרא דחסד משו"ה ויברכהו. ובס' אמרי בינה ראיתי עפמ"ש בנדרים ל"ח דאברהם הי' כהן לאל עליון, וק' מאי סמיכות זל"ז משום דהוציא לחם ויין אברהם הי' כהן, וכ' דאי' בחולין מ"ד ב' ר' זירא כי הוי משדר לי' מבי נשיאה לא שקיל אמר שונא מתנות יחי' כי הוה מזמנא לי' הוי אזיל אמר אתייקרי דמתייקרי בי, והנה בכהן ל"ש שונא חתנות יחי' דאיתא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וא"כ כהן מותר לקבל מתנות וה"פ ומלכי צדק הוציא לחם ויין ולא זימן אצלו והאיך קיבל אברהם הא שונא מתנות יחי' לכן אמר והוא כהן ובכהן ל"ש זה פ"ש. ובשם הג"ר יצחק הורוויץ מהאמבורג ראיתי דמלכי צדק הוא שם ורמז עם הלחם ויין שבני אברהם יקריבו מנחות ונסכים ע"ג המזבח ויין נסכים כולו למזבח. ומנחות הקומץ למזבח ושירים נאכלים, ודבר שכולו למזבח חשוב יותר. כמו עולה כתובה בתורה קוודם חטאת, וא"כ הי' לו לכתוב הוציא יין ולחם להקדים יין לנסכים קודם למנחות. אלא דמנחת כהן אינה נקמצת אלא כולה נשרפת וז"ש ומלכי צדק הוציא לחם ויין. וק' למה לחם קודם ומשני והוא כהן כו'. ועי' בס' קהלת משה תי' נכון:
עי"ל עפ"מ, עני א' הי' לו בת שהגיע לפרקה ובא להרב שיתן לו נדבה הגונה שיהי' יוכל להשיא בתו, ושחק עליו הרב. ואמר לו גם אנכי הנני עני ורק לחם צר לי. לך אל פלוני הגביר והוא יתן לך, והנה אם נמצא איש שחננו ה' בעושר וגם גדול בתורה יכול לקיים שניהם. וז"ש ומלכי צדק מלך שלם מצד שהי' עשיר ומלך הוציא לחם ויין ומצד שהוא כהן לאל עליון נתן לו גם ברכתו:
ועי' בס' פתחי שערים על תענית דכ"ו בגמרא דכהן מברך אסור ביין, ועי' ירושלמי פסחים פ' ע"פ ה"ו דיין שבתוך המזון ולפני המזון אינו משכר, ועי' תוס' לעיל י"ז ד"ה ויודע, וי"ל בזה הפ' ומלכי צדק כו' מה זה דהביא דהוא כהן, ונראה דהי' קשה לי' איך הוציא יין הא משכר וכהן אסור לשתות אך כיון שהוציא לחם והוי יין בתוך הסעודה ומותר. אך ק' לפי"ז ביומא די"ח ד"ה לא כ' אע"ג דכהן אסור ביין כו' הא י"ל ביין שלפני ותוך החזון דבשאר השנה מותר ובעיוה"כ אסור. גם קשה בסנהדרין דמ"ב ל"ה שותין יין כל היום כו' הי' יכלו לשתות בלפני ותוך המזון שו"ר בשאג"א סי' י"ח שכ' לחלק נהי דלעבודה אסור לכהן לשתות אף בתוך המזון אבל בנשיאת כפים דהוי רק אסמכתא לא גזרו תוך החזון וא"ש. אמנם בבאה"ט סי' קכ"ח סקמ"ג כ' בשם הלק"ט דאף בתוך המזון אסור, לפי"ז צ"ל דהך דמלכי צדק כמ"ש לעיל דבתוך המזון מותר לפמ"ש הכו"פ סי' ס"ג בשם הפר"ד דכל מה שנזהרו קודם מ"ת הוי רק כמו דרבנן ושוב שייך שפיר ההיתר בתוך המזון, וע"ע בכל"ח וירא אות ה'. ופ"ע בס' בנין דוד על איכה (ב' י"ד) לזקני הגאון מלאסק ז"ל מ"ש ברש"י:
פסוק כא:
תן לי הנפש. ערש"י ועי' בנדרים דל"ב בשביל שהפריש בנ"א מלהכניס תחת כנפי השכינה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים ר"י שנה, וע"ש במהרש"א:
פסוק כב:
הרימותי רש"י לשון שבועה עמ"ש בזה בפ' חיי שרה (כ"ג י"ג) בשם שו"ת רמ"ץ:
פסוק כג:
מחוט. עי' בחדושי מהרא"ך ח"ב בחי' על מס' ב"מ דמ"ה לאא"ז הג' הקדוש מסאכאטשוב ז"ל מ"ש בל' נפל ובחליצת הנעל, וע"ע בקובץ דרושים חוברת ה' סי' כ"א מזקיני הגאז"ל מלאסק:
והמפו' הקשו אמאי לא רצה ליטול ממלך סדום, וי"ל דלא רצה ליהנות ממעשה נסים דזה הי' לנס כמ"ש ברש"י (י"ד י"ד) בוירק את חניכיו דאליעזר לבדו הי', דאל"כ קשה מפני מה החזיר דלא הוי בכלל שונא מתנות יחי' דהא מן הדין הי' שלו כמ"ש באוה"ח דהוי כמציל מגייס ולסטים ע"ש ומשו"ה חלק גבוה לא החזיר ונתן מעשר כמ"ש (בפ' כ') ויתן לו מעשר מכל, ונשמע מזה דאף מן מעשה נסים צריך ליתן מעשר דהא כאן הי' נס דניצל מן מלחמה כמ"ש רש"י ואעפ"כ נתן מעשר, *) ועי' בתפארת ישראל פ"ג דמדות אות פ"ב ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י הביא ראי' מפ' תולדות (כ"ו י"ב) ויזרע יצחק וימצא מאה שערים פרש"י שאמדוהו כחה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הרי שהזרעים הי' בדרך נס ובכ"ז נתן מעשרות, וזה ראי' נכונה ולא תחנם ג"כ ל"ש הא דהחזיר למלך סדום דמפני דרכי שלום או שהוא לטובת עצמו מותר כמ"ש תוס' ור"ן גיטין דל"ח, וכ"כ בפנים יפות דכמו באדם חשוב הוי שבח לנותן יותר מן המקבל ע"ש. ומחו' הרב הגאון ר' שלמה יהודה ליב הכהן שליט"א האבד"ק זגיערזש אמר לתרץ קו' הפנ"י דהא עבר אלא תחנם. עפ"ד חק יעקב סי' תמ"ח סקי"ב דדוקא אם הישראל יכול להנות מהדבר לעצמו אז אסור ליתן לעכו"ם. אבל אם לישראל אסור כגון חמץ בפסח ל"ש הלאו לא תחנם. ועתוס' עירובין דס"ד ב' ד"ה ולמדנו. **(הערה עי' הפלאה דף נ' (מהגה"צ אבדפ"ק פאביאניץ שליט"א)** והפנ"י כ' דאברהם לא רצה ליהנות מרכוש סדום יען שרכוש סדום נחשב לרכוש עיר הנדחת וקללה רובצת עלי', וא"כ הי' אסור לאברהם כנכסי עה"נ ול"ש לא תחנם כמ"ש הח"י ושפיר החזיר אברהם למ"ס, ודברי' נכונים:
אבל יש לעיין בזה דא"כ האיך נתן מעשר הא מעשה נסים פטור ממעשר, ומקורו מתוספתא הובא ברד"ק מלכים ב' (ד' ז') באלישע בהנס דכלים רקים נמלאו ושלמה החובות וכ' בתוספתא וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה לי' לנביא אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה דמן נס ל"צ לעשר ע"ש, ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' פ"ד שכ' לו א' ע"פ תוס' מנחות ס"ט ב' ד"ה חיטין שירדו בעבים, דע"י נס ירדו וקמבעי' בגמ' אי מקרי ממושבותיכם, ולפי"ז ה"ה דרק פרי ארץ חייבין במעשר וע"י נס י"ל דלא הוי פרי ארץ, וזה ששאלה שהאי שמן שנתרבה בברכה אי מקרי פרי הארץ לחייב במעשר ופשוט לי' מעובדי' האכיל שאינו מעושר וע"כ שהי' חו"ל דפטור ממעשר ומזה נשמע דבעי פרי הארץ, ומה שנתרבה בברכה ל"ה פרי ארץ ופטור ממעשר, והשיב דאם הפי' כן למה לא פשיט במנחות מתוספתא זו דל"ה פירות ארץ, ועוד מה השיב מעובדי' דהאכיל שאינו מעושר משום דהי' מחו"ל, דזה א"צ ראי' דתבואות חו"ל פטור ממעשר. והוא כ' ע"פ תוס' תענית ח' ב' ד"ה אלא דמה"ט לית רשות למזיקין רק בדבר הסמוי מן העין דשורה ברכה בו. ומה שנתרבה ע"י ברכה הוי כמו הפקר שאין לאדם רשות בו ולכן יש רשות למזיקין למישקל, ובתוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה אנו כ' בשם מד' (ש"ר פל"א ותנחומא משפטים) דעובדי' לוה מיהורם ברבית לפרנס הנביאים דהיה פק"נ עט"ז יו"ד סי' ק"ס סקכ"א, וכיון שהי' פק"נ ע"כ שהאכיל טבל כדין מי שאחזו בולמוס, אמנם בשעה"מ ה' לולב הק' עלי' אהא דמאכילין טבל דלא אפשר בחולין הרי יכול להפקיר והפקר פטור ממעשר ועי' בי"צ או"ח סי' צ"ד סק"א) וצ"ל אה"נ דעובדי' הפקיר מקודם וזה שהשיב הנביא בעלך האכיל לנביאים שאינו מעושר בשביל פק"נ, וע"כ הפקיר מקודם לפטרו ממעשר ואף את ל"צ לעשורי דמה שנתרבה ע"י נם הוי הפקר כתוס' הנ"ל ופטור ממעשר עש"ה:
עוד יש ליישב התוספתא הא דעובדי' לא עישר י"ל כיון דלוה ברבית לפק"נ. ל"ה רשאי ללות רק הצריך לפק"נ לאכול ולא יותר, וכמ"ש הר"ן בביצה, וא"א להפריש מעשר מה שצריך לפק"נ ולהלות יותר אסור, ויהורם רשע הי' שהלוה ברבית עי' בתוס' ע"ז דמומר הי' וכיון דהנושה שבא לקחת הי' יהורם שהלוה לבעלה ברבית כמ"ש רד"ק א"כ האשה שאלה אם חייבת לעשר כשתשלם לו כדין המוכר לע"ה צריך לעשר, ודעת הש"ך יו"ד סי' קנ"א סק"ו דמומר א"צ מלהפרישו מאיסורין. ועדגמ"ר שם, והשיב לה דעובדי' האכיל לנביאים שאינו מעושר בשביל שלוה ברבית מיהורם הואיל דמומר הי', וא"כ א"צ להפרישו דבלא"ה אוכל שאינו מעושר ולכן מותר לשלם לו שאינו מעושר. והנה לפמ"ש נלמד מתוספתא דמאכילין טבל בפק"נ ולכן לא הפריש עובדי', אמנם במלכים א' (י"ז י"ג) במ"ש אלי' עשו לי עגה קטנה ואי' במד' שא"ל להפריש חלה. ועפר"ד דרוש י"ט דהצרפית ואלי' נתוכחו בפלוגתא דבן תימא ורבנן, ולהנ"ל דמברכה א"צ לעשר וה"ה להפריש חלה, וי"ל דחלה בא בשעת גלגול וחייב בחלה ולא דמי למעשר, או י"ל דמה"ט אמר אלי' שתעשה עגה קטנה בתורת חלה דאח"כ יהי' מברכה ויפטור מחלה, ויש לפלפל למ"ד תרומת פירות דרבנן רק שמן זית דאו' אם מה שנתרבה בברכה מקרי שמן זית, אך מדיצאו בחנוכה בשמן שנתרבה בברכה ובנר תמיד בעי שמן זתים, ואמנם הטעם שכ' בתוספתא דמניסא ל"צ לעשר י"ל דעיקר מצות תרומה ומעשר משום תיקון שנתקללה אדמה בחטא אדה"ר משא"כ דבר הבא מנס א"צ תיקון, וכ"כ בנחלת בנימין מצוה קכ"ז, ועי' בבני יששכר מאמרי שבתות מ"ג אות ג' דמה"ט המן ל"ה צריך ברכה דכל עיקר ברכה לברר הניצוצין מן הפסולת ובמן ל"ה פסולת ולא כרמ"ע מפאנו שהי' הברכה המוציא לחם מן השמים ומתוספתא הנ"ל ראי' לדברי'. ועי' בידי משה על מד"ר נשא פ"ז דלא הי' ברכה במן ע"ש ופי' נשמת אדם ה' לולב כלל קנ"ב אות א', ושד"ח מערכת הכללים אות כ' כלל ק' מ"ש בזה ועמ"ש בפ' בשלח באריכות. וע"ע בקובץ דרושים חוב' ז' סי' נ"ה מ"ש זקיני מלאסק ז"ל וחוב' ט' סי' ל"ב אריכות בזה:
וע"ש בבי"צ שנשאל בבהמה הנולדה בנס כהנהו אטמתא בסנהד' נ"ט ב' או בספר יצירה אי חייבין במתנות עי' רי"ט אלגזי ד"ג הביא תוספתא דפטור מבכורה וה"ה במתנות, ועי' של"ה וישב, דדבר הבא מנס מס' יצירה ל"ב שחיטה ועי' יומא ע"ה ב' דהשלו הי' טעון שחיטה, וצ"ל דאינו דומיא לאטמתא, ובש"ך בהעלותך כ' דהשלו הראשון שהי' עם המן ל"ה צריך שחיטה כהך אטמתא רק השלו הב' שניתן בבשר תאוה הי' טעון שחיטה, אמנם מדנקט ריב"ק שירד עם המן דבר הטעון שחיטה משמע דגם השלו הראשון טעון שחיטה, ובתרגום יונתן פ' ויקהל (ל"ה כ"ז) והנשיאים הביאו פי' העננים הביאו כל זאת מגן עדן, והק' איך הי' כשר הא בעינן שמן זית ולא מן השמים, אך א"ש דהביאו מג"ע התחתון והוא מן העצים שם והוי שמן זית, וכ' ויצמח כו' כל עץ, דלג"ע העליון לא יגיעו העננים, ובט"ז או"ח סי' תר"ע תי' קו' ב"י דבלילה הא' ל"ה נם ע"פ זה"ק דאין הברכה חל על כלי ריקן וע"כ נשאר מעט שמן, ולכאו' תמוה דברכה אינו חל על ריקן אבל בחנוכה היה נס ויוכל להיות יש מאין, ואומרים בשם הגה"ק מגור זצ"ל דקיי"ל דכל השמנים פסולים למנורה רק שמן זית ואם הי' ע"י נס ל"ה שמן זית וע"כ בחנוכה הי' ברכה ופח"ח ונשמע מזה דמה שהוא ברכה הוי אותו מין ודינו כשמן זית, ומתוספתא הנ"ל מוכח דמנם פטור וע"כ דלאו שמן זית הוא, וע' בכל"ח פ' ויקהל אות ה':
ויש עוד להסתפק בבהמה הנולדה ע"י ספר יצירה כי האי דסנהד' ס"ה אי כשרה להקרבה, ועי' בחכ"צ סי' צ"ג דאדם הנוצר ע"י ס' יצירה מותר להרגו דכ' שופך דם האדם באדם דמו ישפך יצא זה שלא נוצר באדם ע"ש. וה"ה בהמה הנולדה ע"י ס' יצירה א"צ שחיטה דאין זה בכלל וזבחת מבקרך, ומה"ט כ' רש"י בסנהד' דחמור היורד משמים טהור דאין זה חמור רק צורת חמור ומצאתי עוד בס' מקיץ נרדמים מכתב ט"ו שהערה בכמה דברים מהנ"ל, ועמ"ש בפ' וישב (ל"ז ב') מזה, ומצאתי עוד בירחון הבאר כרך ג' ח"ב סי' קי"ח אריכות גדול מזה מהגה"צ מסאקאלוב שליט"א ועי' מה שכתבתי בזה להלן בפ' תולדות (כ"ו י"ב) וישב (ל"ז ב') ויקהל (ל"ה כ"ז):
פסוק כד:
בלעדי אשר אכלו הנערים. ערש"י דחלק היורד למלחמה ויושבים על כלים שוים, אך עדיין אשר אכלו הנערים מיותר, ובס' משנת חכמים ה' עכו"ם סי' ל"ט, בצפנת פענח סקצ"ו כ' דעכו"ם מעכו"ם קונה בחזקה עי' גיטין ל"ח, ויש חילוק דבחזקה ע"י כיבוש מלחמה שהו חוק להם יש בזה קנין לעכו"ם משא"כ אם קונה א' בחזקה שלא כדין דמצוה על דינים וגזל, ועי' מג"א סי' תרמ"ט סק"ה, וידוע דאברהם נהג עצמו בדיני ישראל עכ"פ לחומרא, א"כ המלכים שכבשו למלך סדום זכו כדין עכו"ם מעכו"ם שקנו ג"כ בחזקה וכיבוש, אבל אברהם לא רצה כלל ליהנות מזה כי לישראל דין אחר וז"ש הרימותי ידי אל ה' כלו' שידי כל היכי דאיתניי' ברשותא דמרא קמא איתניי' ויש לו דין ישראל, ואמר בלתי אשר אכלו הנערים דהיינו דקיי"ל הגוזל ומאכיל פטור לשלם דאיכא יאוש, הילכך דוקא מה שאכלו הנערים פטור לשלם, משא"כ אי הי' בעין וא"ש, וממ"ש בזה בפ' במדבר (ג' מ"ה) בשם הגרי"פ: