פסוק ב:זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳. כְּשֶׁאָמַר בְּהַר סִינַי ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשֶּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ״ (ויקרא יט:יב), הָיְתָה הַכַּוָּנָה ״אִישׁ הַנֹּדֵר אוֹ נִשְׁבָּע לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, כִּי בְּחַלְּלוֹ דְּבָרוֹ הוּא מְחַלֵּל אֶת ה׳. אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ, לֹא תִהְיֶה מְחַלֶּלֶת אִם יָפֵר הַמֵּפֵר.
פסוק ו:וַה׳ יִסְלַח לָהּ. עַל שֶׁנָּדְרָה מַה שֶּׁאֵין בְּיָדָהּ לְקַיֵּם.
פסוק ו:כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ. וְהִיא לֹא יָדְעָה אֶת דַּעַת אָבִיהָ כְּשֶׁנָּדְרָה, וְהָיָה נִדְרָהּ עַל דַּעַת לְקַיֵּם.
פסוק טו:וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ. שֶׁהַשְּׁתִיקָה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת הִיא כְּמוֹ הוֹדָאָה, שֶׁהַשּׁוֹתֵק הוּא כִּמְסַכִּים בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
פסוק טז:וְאִם הָפֵר יָפֵר אוֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ. אַחֲרֵי יוֹם שָׁמְעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אָז לְהִתְחָרֵט וּלְהָפֵר.
פסוק טז:וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ. כְּמִשְׁפַּט כָּל מַכְרִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹר עֲבֵרָה, אוֹ מוֹרֶה שֶׁקֶר וּמַתְעֶה.