פסוק ב:ראשי המטות. איש כי ידור נדר לה' (במדבר ל׳:ג׳). לפי שכתב למעלה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם (במדבר כ״ט:ל״ט). ונראה שהנדרים נזכרים במקום אחר וזה לא מצאנוהו. לזה סמך מיד ענין הנדרים ואמר איש כי ידור נדר לה' (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳). וכן אשה כי תדור נדר לה' (במדבר ל׳:ד׳). ופירש כאן כל דיני הנדרים. והנכון שסמך פרשה זו לכאן. לפי שלמעלה כתב ענין המועדים כולם. וחתם בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) שיש בו שמחה יתירה מבכל המועדים. לפי שהוא חג האסיף. וידוע כי מתוך השמחה והאכילה אדם טועה לפי שיצרו מתגבר עליו. כמוזכר באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה (איוב א׳:ה׳) והשמחה והעלה עולות כי אמר איוב אולי חטאו בני (איוב א׳:ה׳). עד שלזה הטעם החכמים הראשונים היו משברים כלי זכוכית יפים בסעודות כדי שיתעצבו האנשים וייראו את ה'. ואמרו וגילו ברעדה (תהילים ב׳:י״א) במקום גילה שם תהא רעדה. ולזה הטעם בעצמו תקנו בשנוי היין הטוב והמטיב ולא בשינוי הפת. דלא כהראב"ד ז"ל שכתב שעל שינוי הפת אומרים ג"כ הטוב והמטיב. לפי שידוע שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד׳:י״א). ולפי שבשמחת היין יתפתו בני האדם לעצת נחש הנחשת. צותה התורה כי בכל מקום שיש בו שינוי היין שיש בו ריבוי שמחה. שיאמרו הטוב והמטיב. בענין שיזכרו האנשים ויאמרו על מה נתקנה ברכה זו. ויאמרו להם על הרוגי ביתר שהיו חסידים גדולים ונהרגו כמה אלפים מהם עד שגדרו הכרמים בהם. ועשה השם עמהם נס שלא הסריחו ושניתנו לקבורה. וזהו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואז יאמרו בלבם ברוך דיין האמת. איך נהרגו חסידים אלו ושפכו דמם כמים (תהילים ע״ט:ג׳) וזבלו בהם הכרמים ושמום גדר (במדבר כ״ב:כ״ד) לכרמים. מה יעשו אזובי קיר. ומתוך זה יתעצבו אל לבם וישובו אל ה' ולא יחטאו בריבוי השמחה והיין. וכן צריך לכל אדם לעשות ולשמור נפשו מהשמחות כאומרו טוב לכת אל בית אבל וגו'. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ואולי לא (בראשית ח׳:כ״א) יועיל כל זה. ויצרו יועצו לחטוא ושילך אחר התאוות. התיקון לזה הוא שידור נדר לה'. ויאמר (במדבר ל׳:ג׳) כה יעשה לי אלהים אם אעשה דבר זה (שמואל א כ״ד:ז׳) או אם אוכל או אשתה דבר זה. וזה שאמר בבועז חי ה' שכבי עד הבקר (רות ג׳:י״ג). ואמרו חכמים ז"ל למי נשבע ליצרו נשבע. וכן אמרו נשבע להרע ולא ימיר (תהילים ט״ו:ד׳) לסגף עצמו בתעניות ולא ימיר. וזהו נדרים סייג לפרישות. ולכן אחר שכתב ענין המועדים והשמחות. כתב מיד ענין הנדרים. להורות שאם יתגאה יצרו עליו שיקפוץ בשבועה וידור נדר ויאסור איסר (במדבר ל׳:ד׳) על נפשו. וישים רסן בלחייו בשבועה בענין שלא יחטא. וזה לא בלבד בדברים האסורים ובמותרות. אלא אפילו בדברים המותרים יש לאסור נפשו. כאומרם קדש עצמך במותר לך. בענין שבזה לא יחטא דברים האסורים. כאומרו תמוך אשורי במעגלותיך (תהילים י״ז:ה׳). בענין שבזה לא ימוטו פעמיך חוץ ממעגלותיך:
פסוק ב:והתחיל ענין הנדרים בראשי המטות. לרמוז אל מה שאמרו הקודמים שחייבים בית דין להעמיד שופטים ושוטרים (דברים ט״ז:י״ח) בימים טובים. בענין שלא יתחברו האנשים והנשים ויבואו לידי עבירה. ולכן אחר שהשלים ענין המועדים. אמר וידבר משה אל ראשי המטות (במדבר ל׳:ב׳). לרמוז שצריך שוטרים במקל וברצועה במועדים למנוע האדם מן העבירה. וכן אמר ראשי המטות. להודיענו שהנדרים הם דברים גדולים והם פורחים באויר. וצריך יחיד מומחה להתירם ולעקור הנדר מעיקרו ושיפתח לו בחרטה. ואם אין יחיד מומחה צריך שלשה הדיוטות לפי שדעות האנשים אינם שוות. וצריך מכריע להכריע בענין שילכו אחרי רבים. ולכן אמר ראשי המטות לבני ישראל (במדבר ל׳:ב׳). לכלול יחיד מומחה והדיוטות אשר להם ניתן הרשות. כאומרם לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) אבל אחרים מוחלים לו. ומתירין לו. החכם בלשון התרה והבעל בלשון הפרה. כלשון הכתוב כאן בבעל והפר את נדרה (במדבר ל׳:ט׳). והחכם בל' התרה כאומרו לאסור איסר (במדבר ל׳:ג׳). והפך האיסור הוא המותר. וי"א כלשון הכתוב כאן לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) אבל אחרים מוחלים לו. וזהו שאומרים בהתרה מחול לך והראשון נכון:
פסוק ג:ואמר איש כי ידור נדר לה' (במדבר ל׳:ג׳). להורות שלא הותרו הנדרים אלא כשיהיו לשם שמים ולא בענין אחר. כאומרו נשבעתי ואקיימה לשמור (תהילים קי״ט:ק״ו) וגומר. וזהו כי ידור נדר לה'. וכן או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו ולא (במדבר ל׳:ג׳) בענין אחר. אבל בדברי העולם אין לו לישבע אלא לעמוד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדיבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמר מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שמשנה דיבורו. ואחר שהאדם ידע שיש לו לקיים דבורו כמו שבועה. ולא ישנה דיבורו. לפי שבזה הוא מחל עצמו. וזהו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳). אבל ענין השבועות לא הותרו אלא לדבר מצוה. בענין שיש לאדם להזהר מאד בשבועות ובנדרים ובחרמות. לפי שהם כמו חרבות לגוף כאומרו יש בוטה כמדקרות חרב (משלי י״ב:י״ח). ואם עבר ונשבע ילך אצל חכם להתיר לו. וזהו ולשון חכמים מרפא (משלי י״ב:י״ח). אבל טוב מזה ומזה כל (יחזקאל מ״ז:י״ב) שאינו נודר כל עיקר. לפי שבנדרים גורמים לחבל מעשה ידיהם. שהם האשה והבנים. כאומרם במדרש ואל תאמר לפני המלאך (קהלת ה׳:ה׳) זה החזן. כי שגגה הוא בשוגג נדרתי. למה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה׳:ה׳) אלו הבנים. וכן אמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה. שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך (משלי כ״ב:כ״ז):