פסוק א:וידבר ה' אל משה בערבות מואב. למה אמר כאן באיזה מקום היה הדבור, וכבר אמר לעיל וידבר ה' אל משה בערבות מואב וגו' כי אתם עוברים את הירדן, אלא כאן לפי שהוא נפטר לחיי העוה"ב, שנאמר ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, והיה מצר על שבטו ובניו שהן משבט לוי, ובני ישראל הם עוברים לקחת להם אחוזה ונחלה בארץ, ובני לוי אין להם לא חלק ולא נחלה, שנאמר ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה, לזה אמר הקב"ה למשה, משה לא יקשה עליך, צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. ואמר לשבת, לומר שלא יתנו ערים שצריכות שום בנין אלא ערים בנויות שאינם צריכות אלא לישב בהם, כדי שלא יתבטלו מלמודם, כי אפילו במצרים היו קובעין מדרש והחזיקו בצוואת אביהם שציום שלא יבטלו קריאת התורה. וכן אמרו במדרש, ערי מקלט תהיינה שאם הם חרבים יבנו אותם. ולזה אמר ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם, לא שתהיה להם בנחלה עולמית שאם תהרס יחזרו לבנותה שכבר נאמר ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה, אלא יהיו בידם כמו שאולים, וכל אחד יתן מחלקו ערים ללוים, שנאמר והערים אשר תתנו מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו וגו', ויהיו מפוזרים ביניהם כדי להורות להם משפטי התורה ודיניה, שנאמר יורו משפטיך ליעקב. וכן ברכם יעקב ואמר אחלקם ביעקב, כמו שארז"ל אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, ואפיצם בישראל, זה שבט לוי כדי להורות לישראל דיני התורה. גם יהיו מפוזרים ביניהם כדי שלא תשכח האחוה כמו שאמרנו הטעם על חצי שבט מנשה, וכמו טעם המזבח שעשו בני גד ובני ראובן לא לעולה ולא לזבח. וצוה ג"כ לתת להם מגרש חוץ לעיר לצורך בהמתם ורכושם, כדי שיהיו פנוים לעסק התורה, זהו ערים לשבת לישוב התורה. ולפי שהם עוסקים בתור פשט וסוד שנאמר יורו משפטיך ליעקב. משפטיך, בגימט' פשט ע', כי שבעים פנים לתורה. ותורתך לישראל, אלו הם רמזי התורה וסודותיה שלא היו מלמדים חותם אלא לשרידים, זהו לישראל. ותורתך, תורת כ"ו, שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה. לזה נתן להם ב' דברים, ערים ומגרש, ערים כנגד סודות התורה, ולזה אמר לשבת, שצריכין ישוב הרבה, ומגרש כנגד פשטי התורה, זהו לבהמתם שיש שאינם מבינים אלא המקרא, ולרכושם, הפירוש. וכל חייתם, התרגום. ולפי שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה שנאמר ואהיה שעשועים יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה, לזה המגרש היה אלפים אמה. ומה שהיו מ"ח ערים, כבר אמרתי שהערים נגד סודות התורה, שהתורה נארגת על השמות, והשמות על שם הוי"ה, ושם הוי"ה יש לו י"ב צרופים, ויש בהם מ"ח אותיות, וסימן מ"ח זה שדי יחזה, ולפי שעוסקין בה לזה מ"ח ערים:
פסוק י:וידבר ה' אל משה וגו' כי אתם עוברים את הירדן. מה צורך העברת הירדן כאן, יאמר כי אתם באים אל ארץ כנען והקריתם לכם, אלא אמר הקב"ה לישראל לא יעלה בדעתכם לומר שבזכותכם אתם נכנסים לארץ, אין זה בזכותכם אלא שירד הדין על יושבי הארץ, זהו את הירדן ירד דן ארצה כנען, וכן אמר משה לישראל אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ, לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים וגו'. א"כ ירד הדין על האומות ההם, וכן ירד הדין עליכם, ואתם גרמתם מות לעולם, אחר שהעמדתי אתכם על הר סיני ופסקה זוהמת הנחש ונעשיתם בני חורין ממלאך המות, חטאתם בעגל וגרמתם מיתה לדורות, כמ"ש במדרש וז"ל, והקריתם לכם ערים, זהו שאמר הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ואומר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אילולא רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה, שאמרת לו ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם, ולמה נגרש על שהביא מיתה לדורות, והיה צריך למות מיד, אלא שרחמת עליו, וגרשת אותו כדרך הרוצח בשגגה יגלה לערי המקלט, ע"כ. כן אתם גרמתם כמה מיתות בעגל, ובבעל פעור ויצמד ישראל לבעל פעור, גם במתאוננים אמר ויבכו גם בני ישראל. א"כ והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, לכם ממש, כי יש ביניכם רצחנים. ולפי שגרמו מיתה לד' יסודות בד' פעמים בעגל ובפעור ובמרגלים ובמתאוים, לזה אמר ד' פעמים לכם, והקריתם לכם, ערי מקלט תהיינה לכם, והיו לכם הערים, ערי מקלט תהיינה לכם. א"כ הערים אשר תתנו, אל יקשה עליכם נתינתם לומר כבר נתננו מ"ב ערים ללוים, ועתה ניתן ג"כ שש ערים, כי הם צורך לכם, ערי מקלט תהיינה לכם, כי כל אחד ואחד מכם צריך לגלות שם. מכה נפש, לא אמר מכה אדם אלא נפש לרמוז למה שאמרנו. לזה דבר אל בני ישראל ולא צו את בני ישראל כמו שאמר בפרשה הקודמת, שכל דבור לשון קשוי. וכן אמרו בפ' אלו הן הגולין (יא.) על פסוק וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל תנו לכם את ערי מקלט אשר דבר ה' ביד משה, אמר רב אחא בר חנינא מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עז, מפני שהן של תורה, למימרא דכל דבור ודבור לשון קשה הוא, דכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, והא כתיב א' נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ידבר עמים תחתנו, דבר לחוד ידבר לחוד. ואמר ב' פעמים ערי מקלט תהיינה לכם, כנגד ערי מקלט שבעבר הירדן וערי מקלט שבארץ כנען:
פסוק יא:עוד ערי מקלט תהיינה לכם. לומר שגם בזמן החורבן הם קולטות ומצילות, זהו תהיינה, שיש להם הויה לעולם. ולזה ב' פעמים אמר ערי מקלט תהיינה לכם, לב' חרבנות. ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ודאי שמאחר שהמית, ודאי שהוא רוצח, ומה בא ללמדנו. וכן באבן, וכן בכלי עץ. ועוד אומרו מות יומת, לישתוק מניה, (שכבר ידענו שמכה נפש במיתה). ועוד אומרו ואם בכלי ברזל הכהו, ואם באבן הכהו, וכן בעץ, מקדים הכלי ומאחר ההכאה, יאמר ואם הכהו בברזל, ואם הכהו באבן, ועוד למה אמר הכהו, יאמר הכה, ואם הכה באבן וגו'. ועוד אומרו מות יומת, הא כל מקום שנאמר מות יומת הוא בסקילה, ובנין אב לכולם הוא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם וגו', וכאן היה מיתתו בסייף, וא"כ למה אמר מות יומתו. ורז"ל הרגישו בזה ואמרו מנין שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול, ת"ל מות יומת. ועוד למה אמר יד בעץ ובאבן. אלא הענין הוא כך, שראובן שהרג את שמעון, אינה ה' אותו לידו לפי שהיה שמעון חייב מיתה ממקום אחר, ואינה אותו ליד ראובן לפי שמגלגלים חובה ע"י חייב, ובאו שניהם בגלגול, וקם שמעון וגבה חובו מראובן שהמיתו, וראובן היה שליח ההשגחה, שהיה שמעון חייב מיתה, א"כ יומת שמעון על שהמית לראובן, וראובן חוזר וגובה חובו משמעון שהוא היה שליח כמ"ש לעיל, א"כ נמצא כל אחד מת ב' מיתות, זהו רוצח הוא מות יומת, מות יומת הרוצח, ב' מיתות לראובן שהוא רוצח, וב' מיתות לשמעון שהוא רוצח, וכל אחד מהם הוא רוצח ונרצח, לזה רצח כתיב חסר. ופירוש הפסוק כך הוא, ואם בכלי ברזל הכהו, אתה רואה ששמעון הרג את ראובן, וקודם ראובן הרגו, זהו הכהו, כבר הכהו מקודם, ולזה קרא ההריגה הכאה לפי שחזר ובא אינה אלא הכאה, וזה מות יומת הרוצח שהוא ראובן שהוא רצח קודם, יומת שמעון, וחוזר ראובן וגובה חובו משמעון שהיה שליח ההשגחה, א"כ מות יומת הרוצח, לפי שכל אחד הוא רוצח ונרצח, א"כ רוצח הוא מות יומת, רוצח וקרי רצח, שקודם שירצח רצח, מות יומת הרוצח, שחוזר וגובה חובו, שהוא היה שליח כמ"ש. וזהו שאמרה המשנה אף הוא ראה גלגולת אחת, ר"ל אחד שהרג ובא בגלגול, אמר לה על דאטפת אטפוך, את הרגת לפיכך נהרגת, וסוף מטיפיך יטופון, שג"כ יהרגו, וכל אחד ימות ב' מיתות. אחת על עונו שהיה חייב מיתה, ואחת על שהרג את הנפש. וזהו אומרו גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו:
פסוק יז:ומה שאמר יד באבן ובעץ, שאמר או באבן יד או בכלי עץ יד, לומר שראובן המכה הראשון הכהו באבן, ולזה לא אמר ואם הכה באבן, אלא באבן הכהו, שכבר הכהו, לזה יד העדים תהיה בו להמיתו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, יעננה פירושו תעיד, כמו לא תענה ברעך עד. א"כ בכלי שהכהו בו חזר ונפרע ממנו. אבל בברזל לא נאמר בו יד, לפי שהוא פסול לעדות שהוא כלי של עשו הרשע שהוא פסול ושנאו הקב"ה שנאמר לא תניף עליהם ברזל, והוא ממית בכל שהוא, ואפילו ע"י מחט יכול להמית, ולזה לא אמר בברזל אשר ימות בה כמו שאמר באבן ובעץ. וה' יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו, אנס"ו:
פסוק כ:ואם בשנאה יהדפנו. ששמעון לא היה חייב הריגה, שאין בידו עון חמור שראוי לשנוא אותו עליו ולזה לא נזדמן למכה לא חרב ולא אבן ולא עץ, ואפילו שום דבר להשליך עליו לא נזדמן לו,, שהרי הוא אומר או השליך עליו בצדיה, לא אמר או השליך עליו כל כלי כמו שאמר אח"כ ואם בפתע בלא איבה וגו', א"כ מות יומת המכה, שאילו לא היה חייב מיתה לא נזדמן לו, א"כ זה ימות ב' מיתות, אחת ע"י ב"ד שימיתוהו כשהתרו בו וקבל ההתראה, שאין ממיתין אלא אם כן מתרין, והואיל וקיבל ההתראה יודע בעצמו שהוא חייב, ואחת גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו, וגואל הדם אינו חייב מיתה כמ"ש. ואם בכלי ברזל או אבן או עץ, לפי ששם קדמו עבירה שהיה חייב עליה מיתה, וכאן היה עון קל ונהרג כדי לחייב ההורג, ומיד חיתה מכתו:
פסוק כב:ואם בפתע בלא איבה הדפו. אם המכה הראשון לא עבר עבירה חמורה שחייב עליה מיתה, וזה ההרוג היה בידו עון חמור שהיה חייב עליו מיתה, מזמינו לידו לפי שיש בידו עון קל, ולזה הוא בלא איבה ובלא ראות, ועל כל זה חייב עליו גלות לפי שמת על ידו. לזה ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת להרוג שבדין נהרג, שאילו לא היה חייב מיתה לא נהרג, ועדה מצלת ההורג וגולה על עון הקל שהיה בידו, וגלות מכפרת עון, כי לזה נקראת מקלט, מלה מורכבת, מקלט מקלט, ר"ל העון שהיה בידו שהיה חייב עליו ארירה או נדוי לא הריגה, מק, כלומר נימוק בגלות, שהלך לעיר אחרת שאינם מכירים אותו, ועל מה שנזדמן לידו הריגת נפש, ישב עד מות הכהן הגדול, שמיתתו היא מכפרת יותר מחייו, שבחייו הוא מכפר ע"י קרבן בהמה, ובמיתתו מכפר ע"י הקרבת נפשו, ולזה אמר הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש, כל זה הוא לומר, שראוי אדם גדול כזה, לכפר במיתתו על כל בני דורו ובזה יקח נחמה גואל הדם, לומר אם זה שהיה צדיק גדול והיה מכפר על כל ישראל ביום הכפורים, והיה נכנס לפני ולפנים, והיה משוח בשמן המשחה, ועם כל זה מת, כשיעריך כל זה גואל הדם, יקח נחמה על מותו אע"פ שמת מיתה משונה:
פסוק כו:ואם יצא יצא הרוצח וגו' ומצא אותו גואל הדם וגו'. יאמר ואם יבא זה ומצאו גואל הדם והמיתו, לא תאמר אחר שגלה וקבל ענשו, איך יזדמן בידו להרגו, תדע שזה היה לפי שעשה איזה עון, אחר שבא לעיר מקלט ולא קלטתו אלא פלטתו לחוץ, זהו ואם יצא, לפי שיצא, ועם כל זה לא נפטר מהגלות, כי צריך שיבא בגלגול כמאחז"ל, להשלים גלות הנגזר עליו, זהו כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול ואחרי מות, כלומר אע"פ שמת, צריך לבא לאחר מיתה לעיר מקלט:
פסוק כו:והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות רוצח, שאם נגמר דינו להגלות, ומת קודם שגלה, מגלין עצמותיו לשם, ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו. זהו כי בעיר מקלטו ישב עד מות ואחרי מות, כלומר אע"פ שמת, כדי שלא יצטרך לגלגול. ולזה אמר אשר ינוס והיל"ל נס, אלא ינוס לעתיד:
פסוק כו:ובמדרש אמר רבי אלעזר בן עזריה אם מדת הפורענות המועטת, הפוסע פסיעה אחת מתחייב בנפשו, ק"ו למדה טובה המרובה, ע"כ. ומה שאמר ואחרי מות הכהן ישוב הרוצח, הוא מיותר, כי מאחר שאמר וישב שם עד מות הכהן הגדול, ממילא שמעינן שאחרי מות הכהן ישוב, אלא לפי שהתורה אמרה כי בעיר מקלטו ישב, צריך שהפה שאסר הוא הפה שיתיר, כמו שאמרו בפרק קמא דמס' יום טוב, כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, מנא לן מכדי כתיב שלשת ימים אל תגשו אל אשה, א"כ לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי, שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופירש"י ז"ל הואיל והקב"ה אסר בעי למשריה הוא גופיה בהדיא, והוא הדין לכל דבר שבמנין, ע"כ:
פסוק כח:ואחרי מות הכהן ישוב הרוצח. קרא אותו רוצח אף אחר שקבל ענשו, הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל, אע"פ שנתכפר לו אינו חוזר לשררה שהיה בה אלא הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה גדולה כזו על ידו. לזה אמר ישוב הרוצח, לומר שאע"פ ששב, יכיר בעצמו שהוא רוצח:
פסוק לא:ולא תקחו כופר לנפש רוצח. עון הרציחה הוא גדול מכל עבירות שבתורה, ולא תאמר שהאלהים אנה לידו והוא שליח ההשגחה, אלא הוא רשע למות, מקדמת דנא היה רשע והיה חייב מיתה, והוא סיבב לעצמו המיתה, זהו למות, א"כ כל מה שאתם לוקחים ממנו הוא גזל בידכם, כי אם לא תמיתוהו אתם, יש לי הרבה שלוחים להמיתו, זהו כי מות יומת:
פסוק לב:ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. פירש רש"י ז"ל ולא תקחו כופר למי שנס אל ערי מקלט שהרג בשוגג אינו נפטר מהגלות בממון ליתן כופר לשוב לשבת בארץ, עד מות הכהן הגדול, כלו' בטרם מות הכהן, לנוס, כמו לנס, כמו שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה כן תאמר לנוס על מי שכבר נס, וקראהו נוס מוברח. וא"ת לנוס לברוח, ותפרשהו ולא תקחו כופר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי איך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדיין לא נס ומהיכן ישוב, ע"כ. ולפי מה שפירשתי, שמי שנגזר עליו גלות, אע"פ שפטרוהו ישוב ויתגלגל כדי לפרוע חובו:
פסוק לג:ולא תחניפו את הארץ. כתרגומו תחייבון ית ארעא, תגרמו לה חובה שתקולל כמו שנתקללה כשהרג קין את הבל, שנאמר ארור אתה מן האדמה, פירוש יותר מן האדמה. זהו ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ואח"כ תבלענו:
פסוק לג:מצאתי כתוב. שרמז כאן עלי דם זכריה שהיה דמו רותח ולא בלעתו הארץ, והביא נבוזראדן את סנהדרי קטנה ושחטן על דמו ולא נח, ושתי סנהדראות היו בירושלים, אחת בהר הבית ואחת על פתח העזרה, כל אחת כ"ג, ושתיהם עולים מ"ו, היינו בד"ם, ואייתי לסנהדרי גדולה ושחטן על דמו, היינו כ"י א"ם עולה ע"א, כמנין סנהדרי גדולה. אש"ר שפ"ך, ר"ת וס"ת בגימט' נבוזראדן. אם בדם שופכו, ר"ת בגימט' זהו דם זכריה. זכריה בגימ' רב"ם. שהיה רבם של ישראל:
פסוק לד:ולא תטמא הארץ אשר אני שוכן בתוכה זהו בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן החרבן, שמא יעלה בדעתך לומר זנח ה' את הארץ, לזה אמר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, אע"פ שהם בגלות, ואני נאמן ליפרע ממי שגורם לסלק שכינה מישראל, כמו שאמרו רז"ל בעון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל. ואיני יכול להפרד מהם, זהו כי אני ה' שוכן מכמה שנים אע"פ שהם בגלות, וכמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו':