א בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לֻוחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃ ב וְאֶכְתֹּב֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃ ג וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי׃ ד וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה אֵלָֽי׃ ה וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהוָֽה׃ ו וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָֽסְע֛וּ מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ ז מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יָטְבָ֔תָה אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם׃ ח בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהוָה֙ אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט עַל־כֵּ֞ן לֹֽא־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־אֶחָ֑יו יְהוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ׃ י וְאָנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹא־אָבָ֥ה יְהוָ֖ה הַשְׁחִיתֶֽךָ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃ יב וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ יג לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃ יד הֵ֚ן לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃ טו רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהוָ֖ה לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּה׃ טז וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃ יז כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃ יח עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃ יט וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כ אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ כא ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃ כב בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָהּ וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק א:
בעת ההיא וכו׳ ארון תחלה וכו׳ וטעמא דהקב״ה א״ל פסל תחלה ואחר כך ועשית צ״ל עפ״י סוד החותם וע״ד דכתבינא גבי בצלאל ע״ש:
פסוק ו:
ובני ישראל וכו׳ מה ענין וכו׳. מלבד כל מה שהק׳ רש״י יש עוד מבחוץ הרגש גדול בפ׳ דמאחר שמשה רבינו היה מדבר עם ישראל לנוכח כל הנך מילי מ״ש דהך קרא כתיב שלא לנוכח ובני ישראל נסעו וכו׳ הול״ל ותסעו מבארות וכו׳ וגם זה מיושב במאי דפרש״י דכדי להודיע דהך קרא חוץ למקומו הוא ואינו נמשך לכאן אלא שרצה לסמכו לכאן משום הנהו טעמי דכתב רש״י מש״ה שינה הלשון מלנוכח לשלא לנוכח. ומ״ש תרי טעמי חד הוא משום סמיכות ענין לענין לומר שענין חטא זה שנתנו ראש וכו׳ הוקשה לפניו יתב׳ כזה של העגל ואכתי לא למדנו טעם מה בא ללמדנו כאן באמרו שם מת אהרן דאף ע״ג דכבר ביאר רש״י שנתאבלו שם וכו׳ מ״מ אין בזה די באר דס״ס לאיזה תכלית הודיענו זה לכך הוצרך לומר דהא קמ״ל שקשה מיתתן וכו׳:
פסוק י:
ואנכי עמדתי בהר לקבל וכו׳. טעמא דהפך רבינו סדרא דקראי וביאר פ׳ זה המאוחר קודם שביאר לעמוד לשרתו וכו׳ דקדימי היינו לפי שזה מייתי רש״י להכריח פירושו דלעיל דסמך בעת ההיא הבדיל וכו׳ לומר שאף בזו לא טעו וכו׳ והכריח הדבר דאל״כ הואיל והלוים לא נבחרו עד אחר יה״כ שהתחיל לצוותם על מלאכת המשכן וקרא דואנכי עמדתי קדים שזה היה לקבל לוחות אחרונות כדפירש״י ואמאי שינה הסדר הפ׳ א״ו לומ׳ שאף בזו וכו׳:
פסוק יז:
לא ישא פנים אם וכו׳ היינו משום דק״ל מקרא שכתוב ישא ה׳ פניו אליך והיכי הכא כתיב לא ישא ומשני ע״פ פשוטו דהכא אם תפרקו עולו קאמר:
פסוק יז:
ולא יקח שחד וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דמה ממון נופל אצל הקדוש ב״ה ולמה לא ביאר לא יקח שחד המצוה בשביל העבירה והניח בצ״ע עיין שם. ונלע״ד דלא ביאר רבינו שחד המצוה לפי שפשט הכתוב קרוב טפי לפרש בממון כמו בעלמא וענין הממון אפשר לומר שהוא ע״ד אם יתן איש את וכו׳ בז יבוזו לו א״נ ר״ל דאע״ג דאמרינן עץ חיים היא למחזיקים ללומדים לא נאמר אלא למחזיקים מ״מ היינו דוקא היכא דא״א לו ללמוד אבל כשאפשר לו ללמוד אינו יכול לפטור עצמו במה שמחזיק ידי לומדי תורה בלבד וזהו לא יקח שחד:
פסוק יח:
ואוהב גר וכו׳ דבר חשוב וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דלא תחשוב שדבר קטון הוא שאין לו גבורה ליתן יותר מזה שהרי לעיל מניה עושה משפט יתום ואלמנה הרי גבור ע״כ נראה מדבריו ז״ל שהבין דמ״ש רבינו לעיל הרי גבורה היינו מקרא דעושה משפט יתום וזה היפך הגמרא ערוכה דמגלה דהמעיין שם יראה דר״ל הרי גבורה מה שאמר לעיל הוא אלהי האלהים וכו׳ והענוה היא עושה משפט יתום ופירוש דברי רש״י דהכא כך הוא לע״ד דלא תימא שדבר קל הוא ואם כן ק׳ היכי כתיב ואוהב גר וכי זוהי אהבתו לכך פי׳ דאה״נ שדבר חשוב הוא זה וכן נראה בהדיא בההיא דאת״ל גבי עקילס הגר שבא לפני ר״א וא״ל הרי כל שבחו של גר לתת לו לחם ושמלה א״ל וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליה אותו זקן וכו׳ ואע״ג דהתם מסיים בה דר״א הושיטה לו בקנה ואחר כך בא לו אצל רבי יהושע ופירש לו לחם זו תורה שמלה זו טלית ועוד לחם זה לחם הפנים שזוכה שמשיאין לכהונה ובני בניהם מקריבין על גבי המזבח ושמלה אלו בגדי כהונה גדולה מ״מ רש״י נקט הקרוב לפשט כדרכו:
פסוק יט:
כי גרים וכו׳ מום שבך וכו׳. צריך להבין היאך נמשך זה עם האהבה. והגאון הרא״ם נדחק בזה ואמר שצריך להוסיף והוי כאילו כתיב ואהבתם את הגר ולא תונו אותו כי גרים וכו׳ עיין שם ולעד״נ דא״צ לזה דמצינו שפירש״י לעיל גבי ואהבת את ה׳ מה בין עובד מיראה לאהבה מיראה אם מטריח עליו הולך לו אבל מאהבה אפילו מטריח עליו הרבה סובל. וידוע שארז״ל בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר לפי שסורו רע ור״ל שהוא טרחן וסרבן הרבה והכא בא להזהיר ואהבתם את הגר ואעפ״י שהוא מטריח עליך הרבה צריך אתה לסבול ולעשות עמו מאהבה ולא תימא כמה סורו רע של זה שמטריחני טובא למה כי גרים הייתם מום שבך וכו׳ וגם אתם טרחנים וכנראה ממ״ש ז״ל על ויצום אל בני ישראל: