א וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃ ב וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃ ג וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃ ד וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ה וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ ו וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ז כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃ ח וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ט וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ י כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ יא וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ יב אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ יג וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃ יד וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃ טו וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃ יז וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃ יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ כב כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃ כג וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃ כד כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃ כה לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ כו רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃ כז אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ כח וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃ כט וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃ ל הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃ לא כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃ לב וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק יג:
והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולדייק מלת והיה שהוא מיותר נראה לבאר דאיתא בגמרא אמר ר"י על מה אבדה הארץ על שלא ברכו ברכת התורה תחלה ויש להבין וכי לא חטאו חטא ביתר שאת מזה אשר כמעט עברו על כל התורה אבל הענין הוא דאין לך אחד מישראל אשר לא קיים מצות לרוב כאמרם אפי' פושעי ישראלים מלאים מצות כרימון רק העיקר היה שלא עבדו את ה' בשמחה רק כמו אונס וכשהיה נפטר מהמצוה היה לו שמחה גדולה כמאן דאזיל מחינגא וזה עיקר החטא בעו"ה אשר על זה אנו מתגוללים בגלות המר הזה ודווים כל היום מתוקף הצרות עלינו על חטא הזה כי הקב"ה יצר את האדם לטובת האדם ולא יצרו ח"ו לטובת עצמו ולצרכו כי מה צורך יש להקב"ה לאדם רק שיעשה המצות ויקבל שכר ואם לא עשה המצוה באהבה ובטוב לבב הוי ח"ו ככופר בעיקר דהוי כאלו ח"ו הקב"ה צריך לו ודבר זה דומה לבעה"ב שיש לו עבד ורוצה לנסותו אם הוא עבד מהיר במלאכתו וממהר לעשות חפץ רבו ומשלח אותו לעשות איזה דבר ובאמת אם הבעה"ב צריך באותו פעם לאותו דבר אשר שלח השליח אחריו אע"פ שאינו עובדו כ"כ בשמחה אפ"ה ניחא ליה קצת כי צריך לו בזאת הפעם אבל הבעה"ב אינו צריך כלל לאותו דבר של שליחותו רק עשה זאת לנסותו והשליח עשה בעצבון לב אז הבעה"ב נתמלא עליו חימה וקצף גדול אשר אין למעלה ממנו וכך הענין כאן דהקב"ה אינו צריך לנו כלל ונמצא אם אדם עושה המצות בשמחה ובטוב לבב אזי טוב הוא בעיניו וניחא ליה משא"כ אם האדם עושה אותו במהירות כדי לגמור הדבר מהר וכמשא כבד יכבדו ממנו אז הקב"ה שופך זעמו עליו והנה הברכה בתורה תחלה הוא אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו לקיים המצות כראוי ואם אנו אין עושין המצות בשמחה על מה מברכנו להקב"ה על אשר נתן לנו את תורתו והוי ח"ו כברכה לבטלה והוי ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ואין לברך כלל ברכת התורה וז"ש על שלא ברכו בתורה תחלה מטעם דלא קיימו וקבלו עליהם המצות בשמחה ולא היו יכולין כלל לברך ברכת התורה ואיתא בגמרא כ"מ שנאמר והיה אינו אלא שמחה וז"ש והיה אם שמוע היינו דפירושו אם בשמחה תשמעו אל מצות ה' אלהיכם ולעבדו ונתתי כל הברכות הכתובים לקמן:
פסוק יג:
אם שמוע תשמעו אל מצותי. פרש"י אם שמוע בישן תשמעו בחדש ופירושו הוא כך דהענין הוא דישן הוא תורה שבכתב דנקרא ישן נושן דאלפים שנה היא קדומה לבריאת העולם אבל תורה שבע"פ נקראת חדש דבכל יום מחדשין בה חידושים אין סוף וסברות נאות כל איש כפי השגתו בתורה ושכלו הזך רק דהעיקר הוא דיכול לבוא ללמוד תורה שבע"פ ולהתבונן הכל על בוריה ולומר ביה מה שחנן ה' אותו דוקא אם הוא מקיים תורה שבכתב דהוא עושה מצות ה' כראוי וכנכון ע"י כך נזדכך שכלו והגיע לכתר תורה וזה פי' הכתוב מצות ה' ברה מאירת עינים פירוש אם עושה מצות ה' ברה היינו כראוי ע"י כך מאירת עינים להבין תורה שבע"פ וזהו הענין ג"כ והיה אם שמוע היינו כפירש"י תורה שבכתב שישמע ויתקיים מצות ה' כראוי אז תשמע בחדש ותזכה ג"כ ללמוד תורה שבע"פ ולהבין ולחדש בה ביתר שאת ויתר עז ובודאי תורתך יעשה פירות:
פסוק יג:
אשר אנכי מצוה אתכם היום. נראה לבאר דאיתא דישראל הקדימו בהר סיני נעשה לנשמע ועל זה אמר הקב"ה מי גלה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו ויש להבין חדא מהו רז הגדול הזה עוד הלא באמת הצדיקים עדיפים ממה"ש דאמרו חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת אבל עיקר הענין הוא כך דכל היגיעות של לימוד התורה ואיזה דבר אמת של חידושי תורה שנתחדש לאדם בשכלו הזך כל זה ממשיך אליו ע"י שמדקדק במצות ה' כראוי אזי נוח ללמוד תורה שבעל פה ואנו בעו"ה שהיצה"ר מתגבר עלינו ואין בנו כח להכניעו לקיים מצות ה' לכך מן הצורך הוא ללמוד תורה תחלה להכניע היצה"ר כדאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד ובזה מבריח היצה"ר ממנו ויוכל להשיג ולקיים מצות הבורא ית' וידוע דבמעמד הר סיני נפסק מן ישראל היצה"ר ולזה היה יכולת באדם מתחלה לקיים המצות ואחרי כן להגות בתורה וזה שאמר הקב"ה רז שמה"ש משתמשין בו דאין להם יצה"ר ויכולים לעשות המצות קודם הלימוד ובאמת במה היו ממשיכים אח"כ עליהם היצה"ר הא בזמן מ"ת נסתלק מהם היצה"ר רק במה דאמרו אחר כך למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ולא היו יכולים לסבול קול הקב"ה וז"ש והיה אם שמוע תשמעו וקשה הלא ישראל קדושים הם וח"ו שלא ישמעו את ה' רק מחמת שהשאור מעכב הוא היצה"ר שפיתה אותו ולא הניחו לקיים מצות ה' רק למה חזר היצה"ר עליהם ולכך אמר אשר אנכי מצוה אתכם היום היינו במה שאמרתם דבר אתה עמנו ונשמעה ולא רציתם לשמוע בקול הקב"ה בעצמו אשר היה דובר באזניכם זהו גרם לכם את כל אלה:
פסוק יג:
לאהבה את ה' אלהיכם וגו'. נראה לבאר דאיתא שמעון העמסוני דרש כל האתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ויש להבין וכי ר"ש לא היה יכול לדרוש דרש הזה אך מ"ש לתרץ בטוב טעם כי שורת הדין נותן שעם הארץ היה לו לאהוב את הת"ח בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והיה לו לחבקו ולנשקו שלא כדרך הטבע מפני כמה טעמים חדא דידוע מה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד וחד מנייהו הוא התורה ואם לא יהיה הת"ח אשר הוא עוסק בתורת ה' ועל ידו יקויים העולם זולת זה יחזור העולם לתוהו ובוהו ועוד זולתו לא יודע כלל מהות של בני אדם ומה טובו והוי ליה לע"ה לאהוב לת"ח בכל נפשו ובכל מאודו ולכך שמעון עמסוני לא היה יכול לדרוש זה דבלא זה שורת הדין נותן דיירא מת"ח כדביארנו ואינו מן הצורך כלל להשמיענו זאת דודאי ירא ממנו ויאהב אותו אכן ר"ע שפיר דרש דאיתא דאמר ר"ע כשהייתי ע"ה וראיתי ת"ח אמרתי אנשכנו כחמור ומוכח דע"ה אינו אוהב לת"ח כלל ושפיר דרש את ה' אלהיך לרבות תלמידי חכמים והיינו דקאמר כאן את ה' אלהיך היינו אפי' לת"ח תאהבו:
פסוק יג:
ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. נראה דהענין הוא דפרשה זו אינו משתעי כלל בצדיקים גמורים רק בבינונים והצדיקים כשמתפללים הם מסירין את לב האבן מבשרם היינו שמסלקים היצר הרע לגמרי באותה שעה שמתפללים אבל בינונים אינו כך רק אפי' בתפלה היצה"ר ג"כ עמהם ולכך כתיב בפרשה שלפניה דהיינו בשמע ישראל בכל לבבך דכתיב ואהבת ולא לעבדו דעבודה בלב היא תפלה ומיירי בצדיקים גמורים אבל כאן דכתיב ולעבדו דהיא תפלה מיירי בבינונים כתיב ולעבדו בכל לבבכם שיסלקו היצה"ר לגמרי בשעת תפלתם:
פסוק יד:
ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. ונראה דהבארבנאל מפרש דמוכרח לומר דהכתוב משתעי בבינונים ולא בצדיקים גמורים והענין הוא דקצירת הדגן ואסיפתו הוא בניסן דשמואל אמר לישראל הלא קציר חטים היום והמעשה הזאת היה בפסח ואסיפת התירוש היא בתמוז דכתיב בתורה והימים ימי בכורי ענבים והוא היה בתמוז והיצהר הוא בתשרי ונס גדול היה זה שיתקבצו ויאספו הכל ביחד ובזמן אחד:
פסוק יד:
ונתתי מטר ארצכם בעתו. נראה לבאר דבפרשת בחוקותי כתיב ונתתי גשמיכם בעתם וכאן כתיב מטר ארצכם רק רבותא גדולה היא דבפרשת בחוקותי פרש"י בעתם בלילי שבתות ובלילי רביעית וכאן ג"כ כתיב בעתו רק דמטבע לא היה כך לירד בלילי שבתות ובלילי רביעית דוקא דמטר הארץ בא מן הטבע דליחות גדולות הן בארץ ולמעלה מן הארץ חום גדול ואש מתלקחת וע"י כן יבשת הארץ והליחות שבארץ נמשכת למעלה ולכך מרגלא בפומי דאינשי דלאחר חום גדול יבוא מטר מטעם דביארנו דלאחר החמימה נתיבש הליחות מן הארץ ונמשכת למעלה וכשיתגבר הליחות למעלה מאוד הגשם בא בתוקף וזהו מדרך הטבע ולא הוי ליה לירד דוקא בלילי שבתות ובלילי רביעית ואעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שלא יתבטלו העם ממלאכתן מעציר אותם עד לילות הנ"ל ושולח אותם בזמנם:
פסוק יד:
ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ואח"כ ונתתי עשב בשדך. נראה דסביב לירושלים היה רוע מזל לגשמים וא"א כלל לזרוע דגן ואח"כ עשב כי הגשם אינו מספיק ולכך הוצרכו לזרוע על קצת שדות דגן ועל קצת שדות זרעים ודשאים לבהמות וז"ש הכתוב ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ואח"כ ונתתי עשב בשדך לבהמתך שהגשם יהיה מספקת כ"כ, באופן אחר. נראה ולדייק הלשון שלאחריו ואכלת ושבעת דאיתא באלכסנדר מוקדן שאמרו לו יש לכם מטר ואמר אין אית לכון בעירא ואמר אין אמרו היינו דאהני לכון דבשבילם בא המטר וזהו הענין באם ישראל אינם צדיקים המטר בא בשביל הבהמות וז"ש הכתוב ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ואח"כ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ומוכח דהמטר אינו בא בשביל הבהמות דאם בא בשביל הבהמות הוי כמצפה והעולם חשוך בעדו ואוכל ואינו שובע אבל באמת עתה דמוכח דלא בא בשביל הבהמות רק בזכות עצמם אשר טובים הם בעיני ה' ושפיר אמר ואכלת ושבעת:
פסוק טז:
השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. נראה לבאר דאיתא דבמצוה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל בעבירה לא וזהו דוקא בכל עבירות חוץ מעכו"ם שהקב"ה מצרף המחשבה אשר חשב למעשה ונראה לתת טעם דהנה היצר הרע יכול לפתות בן אדם אפי' בפעם ראשון ואין לו כח לאזור חיל מללחם קרב עם היצר הרע רק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו אשר הוא משגיח עלינו עזרנו להכניע היצה"ר אבל אם ח"ו השכינה סרה מעלינו נשאר הבן אדם לבד ואין עוזר לימין ואין סועד לשמאל ואין לו על מי להשען ובאם שיחשוב האדם על עבודת כוכבים ומזלות השכינה סר ממנו ואין מי לעזרו ח"ו ובודאי החושב מחשבה סופו שיצא לתרבות רעה וזה שכתב פן יפתה לבבכם ונמצא השכינה סר מעליכם וזהו ודאי ועבדתם אלקים אחרים שיפתה אתכם היצה"ר מיד השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ואבדתם מהרה וגו' וכך הוא ביאור הכתוב דהנה הראשונים עבדו רק לחמה דהיא היתה משפיע על כל דבר חפץ אשר דעת ולב האדם נח בהן ולכך הקטירו לצבא השמים ונסכו והשתחוו להם כדי שישפיע בטוב על כל דבר ובבית שני היו מאמינים שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד ועבדו לצבא השמים רק מהאי טעמא וז"ש ועצר את השמים ולא יהיה מטר שיעצור השפעת החמה וצבא השמים מלהשפיע דלכאורה הוא תמוה דלמה כתב וחרה אף ה' הוא מדת הרחמים וכי רחמים יעשה דין ח"ו רק. נראה דהענין הוא כך דזה רחמים דהקב"ה נפרע מן האדם בעוה"ז כדי שיבואו לעוה"ב בנקיות ובזיכוך הטוב ולכך כתיב ה' אבל אחאב וירבעם עבדו עבודת אלילים למרוד בה' אלקים חיים ולכך כעס הקב"ה עליהם ולכך אחאב אמר לאליהו האתה זה עוכר ישראל עד דעצר הטל ומטר זה שלש שנים ועל זה אמר אליהו לא עוכר ישראל אני אלא לטובת ישראל עשיתי זאת לפרוע מהם בעה"ז:
פסוק טז:
השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. דהיצה"ר מסיתך לעביד לצבא השמים בשביל כך לא יכול הקב"ה להשחיתך דאין הקדוש ברוך הוא נפרע אלא א"כ נפרע תחילה מאלקיהם דאיתא בגמרא שאל האי מין את רבי הלא אין הקב"ה נפרע מאומה אלא א"כ נפרע מאלקיהם תחילה ואני עבדתי לצבא השמים ואעפי"כ לא השחיתם אמר ליה וכי בשביל שוטים יאבד הקב"ה את עולמו ולכך יסיתך לעבוד לצבא השמים ואינו יכול לכלותך וז"ש הכתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם שמסיתכם לעבוד לצבא השמים והוי כאלו כופר בעיקר אפי' עבדתם לאלקים אחרים היינו לצבא השמים ואפילו השחית להם הוי כאלו עבדתם עבודת כוכבים ומזלות:
פסוק יז:
וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'. ונראה דמצינו במחקרים דמימים קדמוני' היה שפע רב לחמה יותר מעת עתה דהיתה מאירה בזיו תוארה כמה אבנים ומרגליות טובות משא"כ לעת עתה ע"י דעבדו לעבודת אלילים לחמה ולמה הדבר דומה לזקן שכלו ימיו בטוב ותואר פניו הוא טוב למאוד ואינו חושב אותו לזקן דהרואה אותו חושבו שהוא עוד צעיר לימים כך הענין בחמה שנלקה אבל לא נראה וזהו ג"כ שהמטר בא על האילנות שיגדלו הפירות והשמש ממתיק אותם וז"ש ועצר את השמים ולא יהיה מטר דהיינו שלא יהיה מטר והחמה ג"כ לא יוכל להשפיע מכח דאין מטר ואין הפירות גדלים ואינה יכולה להמתיק הפירות ואם כן השתא נמי יכולים לפרוע על חטאתכם אשר עשו כי כבר נפרע מאלקיהם היינו החמה ולכך כתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ אשר ה' נותן לכם ויש לדייק ה' הוא מדת הרחמים וכתוב כאן אצל פורענות ונראה דודאי היה היא ירושה מאבותינו הא דכתיב אשר ה' נותן לכם דמשמע דהיא ניתן לנו במתנה מאת ה' כבר כתבתי לעיל דארץ צבי שהיה מחזיק את מרובה שלא כטבע הוא במתנה מה' ושפיר הוא רחמים שאבדתם מעל האדמה אשר ה' נותן לכם היינו במה שמחזקת את המרובה אבל מ"מ א"י נשאר בירושה לנו כמקדם שזה הוא רחמנותו:
פסוק כב:
כי אם שמור תשמרו את כל המצוה הזאת וגו' וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם. נראה לבאר דעשו יש לו רגלים ישרים וחזקים הואיל שהלך בשמחה לצוד ציד להביא חיות ועופות והוא רק כבד את אביו ולכך היה לו רגל ישרה בזכות זה אבל יעקב שהלך מאביו לפדן ארם ונתעכב בבית לבן ולא כיבד את אביו נחלשו רגליו מאוד ולא היה יכול לעמוד מפני עשו אחיו ולכך בפגעו המלאך ליעקב ויאבק עמו וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו היינו הרגל דאין בו כח וכדאמרו חז"ל דהמלאך הזה היה שרו של עשו ולכך כשפגע בירכו נחלש יעקב מפניו ולא היה יכול לעמוד נגדו כי זכות אביו תולה בו ולכך כתיב באיכה נתנני ה' בידי לא אוכל קום דיש לו זכות רגלים ובידי אין זה הזכות ולכך לא אוכל קום וז"ש הכתוב כי אם שמור תשמרון וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם בזכות אביו ולכך עצמו מכם כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה אע"פ דאין לכם כלל זכות רגלים כדביארנו אפ"ה כל מקום אשר תדרוך בו כף רגלכם לכם יהיה:
פסוק כה:
לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה'. נראה דהענין הוא דזכות של עשו היה הכל דהיה מחניף לאביו בדברים רכים כדי לכבדו והיה יצחק חושב אותו לצדיק וישר בעיני ה' אבל באמת כאשר העביר פניו ממנו לא חשב כלל רק דברי רמאות ודברי עקש ופתלתול כדי לרמאות את אביו ואין לו זכות כלל רק במה שכיבד את אביו בפניו אבל מאחוריו אין לו זכות וז"ש לא יתיצב איש בפניכם היינו שיברחו מפניכם ויהיו מראים לכם עורף ואז פחדכם נופל עליהם כי מאחוריו אין להם זכות אבות היינו זכות כיבוד ויפלו בידכם:
פסוק כו:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו'. נראה לבאר דהנה המחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה רק בע"א וזה שא"ה ואת הברכה אשר תשמעו ר"ל אפילו אם תרצה רק לשמוע יבוא לכם הברכה כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אמנם בקללה אם לא תשמעו כשיעלה במחשבתכם לעבור פי ה' אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה רק דוקא בעבודת כו"ם היינו ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם או נראה דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והטעם דיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עולם הזה וא"כ לא יספיקו כל טובות עניני עולם הזה לשכר מצוה אבל העונש על העבירות משלם הקב"ה בעוה"ז וזה חסדי ה' דאם הקב"ה יתן עונש בעוה"ב יהיה אין קץ להעונש אכן שכר מצוה משלם הקב"ה בעה"ב דאין קץ וסוף דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא ואולם הא דמצינו שיש עושר וכבוד לצדיקים גם בעולם הזה רק זהו כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים וז"ל מה שאנו מצפים ומקוים לימות המשיח זה אינו מטעם שכל הנביאים נתנבאו שיהיה לנו אז עושר וכבוד כמ"ש ושמתי כדכד שמשותיך וכל גבוליך לאבני חפץ וכדומה דברי עוה"ז ועל זה נהיה ח"ו זמן ארוך בגלות רק עיקר הקוי' הוא שאנו יכולין להשיג השלמות כי אין אדם יכול להתפלל בכוונה אם אין לאיש דגן ותירוש למצוא טרף לביתו וכדומה וכן מצינו עתה שהקב"ה משפיע שפע טוב כדי להשיג השלימות ובאמת זהו אינו שכרו כי שכרו הוא עיקר לעוה"ב ועונש של עבירה הקב"ה משלם עיקר עונשו בעה"ז מטעם הנ"ל וזהו ראה אנכי וגו' ברכה זהו שכר וקללה זה העונש וחילוק זה יש ביניהם את הברכה השכר שיותן לך בעה"ז זהו לאו שכר מצוה רק אשר תשמע כדי להשיג עי"ז השלימות אכן את הקללה שהוא העונש על העבירה כמ"ש ללכת אחרי אלהים אחרים אז משלם את העונש על עבירה ע"י הקללה שבא עליו. או נראה דהנה כל המפרשים הקשו הא איתא בגמרא דכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר מנ"ל ממשה ולפי"ז האיך התנה בכאן את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו הא אינו חוזר מטובה אפי' על תנאי ונ"ל דהנה גבי יעקב אמר הקב"ה ושמרתיך בכל אשר תלך ואעפ"כ ויירא יעקב מתירא היה שמא יגרום החטא ומה יעקב שלא התנה הקב"ה רק אמר סתם הנה אנכי עמך ואעפ"כ מתירא ומכ"ש היכא דהתנה הקב"ה על הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו אך עדיין הקושיא במקומה עומדת האיך התנה הא אין הקב"ה חוזר מטובה אך באמת דבר היוצא מפי הקב"ה לא ישוב ריקם נאום ה' רק הקב"ה מוציא הדיבור לטובה אך השינוי בא מצד המקבל אם הוא טוב הדיבור ג"כ בא אליו לטובה אם הוא רע אז הדיבור ג"כ בא אליו לרעה וז"ש ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה בדיבור אחד ויש בו ברכה וקללה דיש בידך לשנות דיבורי לטובה גם לרעה כי מצד המקבל נעשה הטוב או הרע וזהו את הברכה אשר תשמעו אבל הקללה אם לא תשמעו ר"ל דהקללה נעשה ח"ו ממילא. ועוד נראה לבאר דהנה כתיב לעיל פרשת ואלה הדברים בעשתי עשר חודש והוא שבט באחד לחודש דיבר משה וגו' הואיל משה באר התורה הזאת לאמר נמצא דבאחד בשבט אמר לישראל כל דברי מוסר ותוכחה של משנה תורה גם ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ומשה מת בז' באדר של אחריו וז' באדר היה באותו זמן בשבת כידוע נמצא ר"ח אדר באחד בשבת ור"ח שבט שלפניו בשבת ושבת לישראל הוא סם חיים ולאה"ע הוא סמא דמותא כמאמר חז"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה נמצא ע"י שבת בא לו מיתה וממילא הוא סם המות ולזה הוא אומר ראה אנכי נותן לפניכם היום דייקא בשבת ברכה וקללה הברכה היא לנו אם שמוע בשבת סם חיים והקללה אם לא תשמעו ר"ל וסרתם מן הדרך נמצא ח"ו אתם כמוהם וגם לכם הוא ח"ו סמא דמותא:
פסוק כט:
והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו' ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל הלא המה בעבר הירדן. וגם למטה כתיב אצל י"ב אבנים שנכתבו עליהם התורה היה בהר עיבל ונראה הטעם דא"י אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד והר גריזים היה בדרום והר עיבל בצפון ולכך גם שם עושר וכבוד כמ"ש מצפון זהב יאתה אכן שלימות התורה בשלא נחשוב על העושר וכבוד כי עושר וכבוד בעוה"ז ראוי הוא לאה"ע ולכך נקראו אה"ע בשם צפון כמ"ש הנני קורא לכל משפחות הצפוני כי הם רודפים אחר העושר והכבוד ולכך מצפון תפתח הרעה היינו אה"ע הנקראים צפון ולכך מבטיח הכתוב על העתיד ואת הצפוני ארחיק מעליכם וזהו הרוצה להחכים ידרים כי דרום שם הוא ארץ לא זרועה ולכך נקרא דרום בשם נגב לשון יבש מכל והרוצה להעשיר יצפין כי מצפון זהב יאתה ואפ"ה ונתת את הברכה על הר גריזים והוא מן שורש גזירה ל' חתוכה מכל ואת הקללה על הר עיבל שורש ל' עב ולזה קאמר הכתוב מי אלה כעב תעופנה אעפ"י שמצפון זהב יאתה אפ"ה ונתת את הקללה על הר עיבל והטעם הלא המה בעבר הירדן שאינו שולט שם מזל נמצא אינו תלוי במזל. או נראה דהנה רש"י באיכה פירש מפני מה הקדים פ"א לעי"ן על דאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם שכך פירושו דהנה אם אנו שומעין רק התורה ככתובה יהיה נראה לנו כמו סיפורי מעשיות אכן ברוב סודותיה אין קץ להשיגה והנה אם הקב"ה נתן התורה עם סודותיה הרמים והגבוהים אין אדם היה יכול להסתכל בה כמו מי שמסתכל בחמה שעיניו כהות ולכך ניתנה מכוסה כי תורה שבכתב היא מלבוש ונרתק לסודותיה כדי שיוכל האדם להסתכל בה כי תורה הוא סוד וסוד הוא מנין עי"ן ויי"ן ג"כ מנין עי"ן משנכנס יין יצא סוד מטעם הנ"ל רק הסודות משיגים אותם בני עליה בעין השכלי ולכך קאמר הזוהר דל' תחזה הוא פירושו השגה בעין שכלי ולכך אם אנו ח"ו חושבים שהוא רק תורה שבכתב שנאמרה רק בפה ולא סודותיה המושגים בעין שכלי דהיה נראה ח"ו כמו סיפור מעשה ומזה בא ח"ו עיקר הכפירה וזהו מרמז רש"י שאמרו בפיהם דייקא רק תורה שבכתב מה שלא ראו בעיניהם פירוש סודות התורה בעין השכלי ותורה נקראת תליתאי כמ"ש בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאי וזהו ונתת את הברכה על הר גריזים אותיות ג' רזים והקללה על הר עיבל אותיות בלי עין שלא היו משיגין בעין השכלי או נראה דיש במדינות אונדיא אומות שחושבים שפועל טוב אינו פועל רע דהקב"ה הוא פועל טוב אבל אינו פועל רע אכן מוכח מיציאת מצרים שהקב"ה פועל ג"כ רע כי ביציאת מצרים קרע לישראל את הים לגזרים והמצריים טבעו בים כמ"ש תבלעמו ארץ א"כ הוא פועל טו"ר וזהו את הברכה על הר גריזים תיבת גזרים וקללה על הר עיבל אותיות יבל"ע ומזה מוכח שהקב"ה פועל טו"ר. או נראה דהנה הרמב"ן על התורה פירש הר גריזים והר עיבל בגימט' ערבנים שנכנסו כאן בערבות ולזה קאמר הפסוק הלא המה בעבר הירדן כי לאחר שעברו הירדן נכנסו בערבות וז"ש היושב בערבה ולפירוש הראשון שכתבתי שהרים אלו מסולקים מן המזל קא מרמז קרא אחרי דרך מבוא השמש כי השמש מכונה בכלל המזלות ואמר מול הגלגל ששם ראו שמסולקים מן המזל ע"י דם מילה כמ"ש היום גלותי וגו' וגם דא"א קודם שנימול היה תחת המזל אכן משנימול א"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך וכו' ואברהם מל א"ע באלוני ממרא וזהו אצל אלוני ממרא:
פסוק לא:
כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ וגו' וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים וגו'. נראה לפרש כי שבע שנים שכבשו וז' שחלקו היה מותר להם לאכול אפי' קדלי דחזירא וכן פסק הרמב"ם דבמלחמה מותר לאכול אפי' נבילות וטריפות אכן לאחר י"ד שנים הנ"ל היה אסור להם נמצא מקודם כיבוש וחלוקה א"א לשמור החוקים אכן כי אתם עוברים וירשתם וישבתם היינו לאחר כיבוש וחלוקה אז ושמרתם לעשות את כל החוקים. או. נראה כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת וגו' ושמרתם לעשות את כל החוקים קאי אקרא למטה אלה החוקים אשר תשמרון לעשות בארץ אבד תאבדון את כל המקומות וגו' דהנה איתא בגמרא דאשירה דמשה לא מהני ביטול רק אבד תאבדון ותקשי למה לא מהני ביטול דע"א הא קיי"ל עובד אלילים מבטל ע"א שלו רק י"ל דקיי"ל דע"א של ישראל לא מהני ליה ביטול וכיון שהלכו בא"י תיכף קנאוהו נמצא הוי ע"א של ישראל ולא מהני ליה ביטול וז"ש כי אתם עוברים את הירדן דייקא ותיכף וירשתם וישבתם ולכן ושמרתם לעשות את כל החוקים היינו אבד תאבדון כי הוי ע"א של ישראל או. נראה לפרש כי אתם עוברים וגו' ושמרתם לעשות וגו' אבד תאבדון וגו' דהנה אם דור המדבר היו נכנסין לא"י היה ודאי מרע"ה נכנס עמהם לא"י נמצא גם עמוד הענן היה הולך לפניהם ועמוד הענן משוה ההרים נמצא שלא היו יכולים אז לאבד אלהיהם אשר על ההרים כי לא יהיה הרים כלל וז"ש כי אתם עוברים את הירדן ולא דור המדבר ממילא גם משה לא יכנוס לא"י ולא היה עמוד הענן משוה את ההרים כי משמת משה פסק עמוד הענן נמצא שיש הרים בא"י שאה"ע עובדים שם לאלהיהן ולכן ושמרת לעשות אבד תאבדון ודוק: