פסוק ב:כי יקום בקרבך נביא, קרא אותו נביא שכבר היה בחזקת נביא. כמו שאמר שם א"ר יוסי ראה עד היכן הגיע כחן של נביאי עכו"ם, אפילו נתן להם ממשלה על חמה ולבנה כוכבים ומזלות לא תשמע להם, מפני מה כי מנסה ה', א"ר עקיבא ח"ו שמעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי ע"ז, הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת מתחלה וחזר להיות נביא שקר כחנניה בן עזור, א"כ אליבא דרבי עקיבא היה נביא אמת, ולזה ידע באות ובמופת, וא"ת איך בא האות והמופת על שקר לזה אמר כי מנסה ה' אתכם, וא"ת למה חייב מיתה זה הנביא הואיל וה' מנסה על ידו את ישראל. אלא הענין הוא שזה הוא בעצמו יודע שהוא נביא שקר שאי אפשר לחול עליו נבואה להכחיש אלהותו ית', אבל חשב שבא לו על דרך חלום כמו שהולך בהחבא אצל פילגשו, לזה אמר או חולם חלום ונתאמת לו הדבר שהרי שתף עצמו עמהם ואומר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם, וזה אינו מסית כי המסית מיתתו בסקילה וזה בחנק, והיה לו לעלות אל לבו כי זה החלום הוא שקר ולא יעשה חשבון ממנו, כל שכן שלא יאמת אותו לאחרים, כי מה ששמענו באזנינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה לא מפי משה אין לו בטול עולמית, זהו כי דבר סרה על ה' ולזה אמר המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים לפי שבדבור ראשון אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ואולי הוא חייב מיתה ממקום אחר לזה בא לו זה הטעות, אחת כדי לנסות את ישראל, ואחת כדי לחייבו מיתה, ולזה מיתתו בחנק שהיא קלה משאר מיתות, כי מן הראוי היה לו למות בסקילה, כי המסית שאומר נלכה ונעבדה מיתתו בסקילה, אלא כמו שאמרנו. אמר והמוציא אתכם בלשון רבים והפודך בלשון יחיד לומר אפילו לא עשה עמך אלא שפדך כאחד העם שפודה את אחד מבית השביה, ראוי לו שיקבלהו כאב ואדון:
פסוק ה:אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון, ששה ענינים כנגד ששה תיבות שביחוד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ובו תדבקון כנגד אחד שכביכול שמתבלעים בו, ומההליכה שהיא אחרי ה' תלכו בא מדרגה אחר מדרגה עד שיבא לידבק בו. והרב בחיי ז"ל כתב אחרי ה' אלהיכם תלכו, כענין שכתוב והלכת בדרכיו, ואותו תיראו מלחקור אחר עצמותו אלא אחר פעולותיו, ואת מצותיו תשמורו זו תורה שבכתב שהוא תרי"ג מצות ובקולו תשמעו הם הנביאים. וגם זה כולל תורה שבעל פה שהיא קבלה מן הנביאים בענין ששנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ואתו תעבודו זו תפלה, ובו תדבקון, שאפילו בשעת שאתם עוסקין בדבר הרשות תדבקו בו מחשבותיכם ולא תפרדו ממנו כהרף עין, כענין שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד או אפשר עוד לומר שהוא הבטחה אל שכר עוה"ב, ובא ללמד שאם אנו נקיים. האזכרות שהזכיר שנלך אחר מדותיו ונירא אותו ונשמור תורה שבכתב ושבעל פה ונעבוד אותו בתפלה, יבטיח אותנו שנהיה דבקים בו בסוף, והדבקות הוא שנדבק באל הקדוש שהוא שכר עוה"ב ע"כ. ומה שאמר שהוא שכר העוה"ב, כמו שאז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, זהו הדבקות שאין להם מזון אלא בהבטת פני שכינה, ואם ח"ו לא יביטו זהו הכרת שאין לנפש שום הנאה אלא אדרבא יש לה נזק, כאשר יארע לגוף אם לא יאכל ימות מלבד נזקים אחרים כאשר אין השגחתו בו. והרב רקאנטי ז"ל כתב ז"ל יקראנו הכתוב נביא על פי עצמו שיאמר ה' דבר בי בהקיץ ואני שלות לכם שתעשו כך. ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות קצת האדם כח נבואיי ידעו בו העתידות לא ידע האיש מאין יבא לו אבל יתבודד ותבואהו הרוח לאמר כך יהיה לעתיד בדבר פלוני, ויתפלאו הפילוסופים לא ידעו סבת הענין, אך הענין נתאמת לעיני רואין, אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל תתכוין בו, והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר ע"כ דבריו ז"ל. ולא ידעתי מה צורך לזה. כי אפשר שהאיש הזה מתנבא ברוח טומאה כנביאי עכו"ם, והנה חרטומי מצרים בלהטיהם היו עושין בקצת המופתים כמשה רבינו ע"ה בשליחות השי"ת, ע"כ:
פסוק ז:כי יסיתך אחיך בן אמך, אחד שאמר שבענין מ"ז לא ישמע לנביא שהיה בחזקת נביא כמו שאמרנו אפילו שיביא אות ומופת, הוצרך לומר אלו שהן קרובים אליו, לומר שלא יהא ניסת להם לומר אלו הם קרובים אין בלבם להרע לו כמו שאמר בספרי כי יסיתך אחיך זה אח מאב, בן אמך זה אח מאם, או בנך או בתך או אשת זו ארוסה, חיקך זה נשואה, או רעך זה גר, אשר כנפשך זה אביך, מנה כאן אחד קרובים ואחד גר, פירוש נכרי שאינו קרוב, לומר כנגד הקב"ה אין הקורבה נחשבת והרי הוא כגר, וכן אמר בבני לוי והרגו איש את אחיו, וכה"א האומר וגו' ואת אביו לא ידע ואת בניו לא הכיר. ואיך אפשר שהקרובים מסיתים, ובפרט בנך, לזה סמך ובערת הרע מקרבך, לומר שמחמת ההרהור בשעת הזיוג יצאו אלו הרשעים, וכן יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, יצאו ממש, לזה ובערת הרע מקרבך, מהקרבים שלך בשעת הזיווג קודם כדי שלא יצאו אלו ממך, ויתלה החטא באבותם, זהו שאמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך. בסתר לאמר, לא די ההסתה אלא לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, שאומר אין רואה ואין משגיח. לאמר נלכה, הוא אומר לך שהוא הולך ולא ישוב, אשר לא ידעת שאין אתה יודע. יסיתך, בגימ' ת"ק שמוציאך מן העולם מהלך ת"ק שנה, זהו מקצה הארץ ועד קצה הארץ, זהו כי בקש להדיחך מן העולם ולהניחך בתוך כף הקלע. ובמדרש אשר לא ידעת אתה ואבותיך, דבר זה גנאי גדול הוא הוא לך שאפילו העכו"ם אין מניחים מה שמסרו להם אבותיהם וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך לא תאבה לו, כנגד מה שאמר אחיך בן אמך כנגד האחים, לא תאבה לו לא תהא תאב לו ולא תאהבנו, וכנגד הבן והבת אמר ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו נגד האשה שדרכו לחוס עליה ובפרט אם יש לו בנים ממנה ולא תחמול כנגד הגר כי ודאי לפי שהיא רחוק ממנו לא יחמול, ולזה לא אמר עליו, וכנגד האב אמר ולא תכסה, לפי שאמר ערות אביך לא תגלה כנגד זה אמר ולא תכסה, כי הרוג תהרגנו, כי הרג כתיב, זה הרגך כי המחטיא את חבירו הוא יותר מהורגו לזה תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה וגו'. או כי הרוג תהרגנו הרבה הריגות הוא חייב שהסית להחטיא את חבירו וסתר פנים השים, וחשב בלבו לעבוד ע"ז, ואומר למען תפוס את בית ישראל בלבם, כי הם נתפסים על המחשבה של ע"א כ"ש שאומר בפה נלכה ונעבדה וגו', לזה הרוג, ואין שומעין למסית שום טענה ולא דרישה ולא חקירה כמו במדיח כי שם כבר נעשית התועבה:
פסוק יב:וכל ישראל ישמעו וייראו, כתב רבינו בחיי ז"ל שאין הכונה ליפרע ולהנקם אלא דרך רחמנות לרחם על השאר, כמו שאמרו בגמרא משהין אותו עד הרגל וכו', ואמרה המשנה מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ובאבוד רשעים רנה, נסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף, ולא עוד אלא שבסילוקו בא רחמים לעולם דסמיך ליה ונתן לך רחמים וגו':
פסוק יג:כי תשמע באחד שעריך אשר ה' וגו' נותן לך לשבת שם לאמר, לא תאמר הואיל וסופה ליחרב למה נתנה לי להקב"ה, לזה אמר לאמר, אם נתנה לך הוא לאמר הקב"ה כמו את ה' האמרת לאמרו וליחד בה שמו ולא לעבוד בה ע"ז. עוד לאמר למאן דאמר לא היתה עיר הנדחת מעולם אלא דרוש וקבל שכר, זהו לאמר, אע"פ שפרשה זו א"א שתהיה מרוב תנאים שבה עכ"ז לאמר, אמור אותה וקראנה כשאר פרשיות וקבל שכר, וכן אמר בגמרא פרק בן סורר ז"ל כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתיד להיות ולמה נכתבה משום דרוש וקבל שכר כמאן כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת דאמר קרא ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש, וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם, א"ר יונתן אני ראיתיה וישבתי על תלה, אפשר שאין הלכה כן. וכתב רבינו בחיי וסוד הענין בעיר הנדחת כי היו אנשיה מאותם שאמרה התקועות וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והנה הם נדחים ממחיצתו של הקב"ה ונעקרים ממקום שרשם ומטעם, ולפיכך חייבה הכתוב שרפה כעדת קרח שנדון בשריפה וגם כל שללה אסור בהנא' והעיר ההיא תל עולם לא תבנה לא יבנו הנפשות עוד בתחיית המתים אך תכלינה כליון חרוץ ע"כ. זהו אנשים בני בליעל, שלא יעלו במחיצתו של הקב"ה ולא יקבלו עליהם עול הקב"ה. וכן אמר בגמרא אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב, לפי שבאו כמה פעמים ולא נתקנו, זהו אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם להיות לו ישוב שם, אבל אלו מעולם לא היה להם ישוב, זהו שאמר רבי אליעזר לא היתה בעולם ולא עתידה להיות. זהו ודרשת שהם מדור שרצו לעשות להם שם שהם מדור הפלגה, וחקרת שהם מדור קרח, ושאלת שיצאו עתה והמה באמת מימי דור הפלגה, נכון הדבר בימי קרח נעשית התועבה הזאת עתה, החרם אותה ואת כל אשר בה לרבות הנשים, אבל הקטנים נחלקו בתוספתא של מסכת סנהדרין, קטני אנשי עיר הנדחת אין נהרגין רבי אליעזר אומר נהרגין, אמר לו רבי עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כלי אשר בה ואת בהמתה, במה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבה, ולא ידבק בידך מאומה, שמא יעלה בדעתך שמא ח"ו יעשה שום קלקול לישראל מתוך חברתם, לזה הבטיח שלא יבא להם שום דבוק, אבל לך ונתן רחמים ורחמך, למה לפי שבנים אתם לה' אלהיכם ואין בכם שום ערבוביא: