א בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃ ב כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ג לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה׃ ד זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים׃ ה אַיָּ֥ל וּצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר׃ ו וְכָל־בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ ז אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל וְאֶת־הָאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת־הַשָּׁפָ֜ן כִּֽי־מַעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃ ח וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ׃ ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ׃ י וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ יא כָּל־צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ׃ יב וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֹאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה׃ יג וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃ יד וְאֵ֥ת כָּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃ טו וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃ טז אֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃ יז וְהַקָּאָ֥ת וְאֶֽת־הָרָחָ֖מָה וְאֶת־הַשָּׁלָֽךְ׃ יח וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּוּכִיפַ֖ת וְהָעֲטַלֵּֽף׃ יט וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵאָכֵֽלוּ׃ כ כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ׃ כא לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ כב עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃ כג וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֮ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים׃ כד וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַ֘ל שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ כה וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ כו וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ כז וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ׃ כח מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ כט וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק כב:
עשר תעשר בפ"ק דתענית אשכחי' ר"י לינוקא דר"ל אמר לי' מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך הא מלתא א"ל זיל נסי, א"ל ומי שרי לנסות הקב"ה והכתיב לא תנסו א"ל חוץ מזו דכתיב ובחנוני נא בזאת וגו' והנה יש בכאן תמיהות רבות. א' דבקרא כתיב תעשר והוא דרש תתעשר. ב' דא"ל מנא לך הא הא קרא יתירה קדרש. ג' דא"ל זיל נסי היאך שייך לומר לקטן שינסה במעשר הא קטן לאו בר חיובא הוא במעשר. ועוד דממ"נ אי כל המעשרים מתעשרים, וכל מי שאינו מעשר מתרושש למה הי' לו לומר זיל נסי הול"ל בא וראה כל המעשרים עשירים המה ודאין מעשרים נתרוששים ואי הוי לפעמים אף מי שאין לו כלל מה לעשר נתעשר וכן לפעמים מי שמעשר מתרושש א"כ למה אמר לו זיל נסי ועוד דמה"ת ישתנה מצות צדקה משאר מצות דאסור לנסות בהן. לכן נראה דהתינוק הבין מה שאמר לו בשביל שתתעשר כוונתו כמו למען יאריכון ימיך הנאמר בשאר מצית דהיינו ששכר מצוה הוא אורך ימים ובשכר מצות צדקה הוא עשירות ולכך הוקשה לו מנא לך הא דמה"ת ישתנה מצוה זו משאר מצות דכתיב בהו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ודרשו חז"ל למיימינים בה דהיינו העוסק בתורה לשמה אורך ימים להם ולמשמאילים שבה דהיינו העוסקין שלא לשמה עושר וכבוד ובצדקה תהיו אפי' בלשמה עושר וכבוד ומה שאמר לו זיל נסי נראה דהנה לכאורה קשה דאמאי לא נדרש עשר תעשר כמו ביעקב עשר אעשרנו לך ודרשו חז"ל שני מעשרות דהיינו חומש. לכן נראה דבאמת נדרש כן. דהנה מבואר דיש ג' גבולים במעשר א' במעשר גמור הוא חיוב כשאר מצות עשה ובוודאי בזה אסור לנסות רק צריך ליתן לשמה. ב' שיתן שתי מעשרות דהיינו חומש ודבר זה אינו חובה ויוכל להתנות בו תנאי דהא יעקב ג"כ התנה בו תנאי שאמר אם תתן לי להם וכו' עשר וכו' והתנאי הוא כעין נסיון שאמר אם יהי' כך אעשה כך. ג' יותר מחומש יש בו איסור כמו שאמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וזה שאמר זיל נסי כלומר מה ששאלת לי על מעשר השני ואמרתי לך בשביל שתתעשר כוונתידבמעשר השני הזה יכול אתה לנסות ולומר אם תתן לי גם אני אתן ומה שאמרו חז"ל האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיהי' בני זו ע"מ שאתעשר הרי זה צדיק גמור במעשר השני אמרו דיעקב נמי במעשר השני התנה וזה שאמר לו חוץ מזו, היינו אף דבכל המנות אסור לנסות מ"מ במעשר השני שהוא רשות מותר לנסות והביא לו ראי' מדכתיב הביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת ומלת כל ריבויא הוא לרבות מעשר השני אבל ודאי דאין להביא ראי' מן המתעשר דבודאי עישר ומן המתרושש שלא עישר דלפעמים אף המעשר מתרושש אף דהתורה העידה דכל המעשר יתעשר דנראה בשכר המעשר הוא העושר מ"מ הא כבר העידה התורה שיש עונות שהעושה אותם מתרושש כמאמר החכם בעד אשה זונה עד ככר לתם וכן המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין, והרבה כיוצא בהן ולו נתכנו עלילות מי נדתה מפני מי – ועוד נראה דהעושר אין שכר כלל בשביל הצדקה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אך הוא על דרך הא דכתיב רודף צדקה ימצא צדקה ופריך הש"ס וכי משום דרודף צדקה וכו' ומשני שהקב"ה ממציא לו מעות הרבה שיהי' לו מה לעשר. וכן הוא כוונת ר' יוחנן במה שאמר בשביל היינו שהקב"ה ימציא לו מעות כדי שיהי' לו במה לעשר וזהו ג"כ כוונת הקרא עשר תעשר כלומר אם תעשר פעם א' יהי' לך הרבה לעשר והא דאמר בשביל שתתעשר היינו שיכול ג"כ לכוין בזה רק דעיקר כוונתו יהי' שתתעשר למען יוכל לעשות בחייו ולא יהי' כוונתי להתעשר בשביל הנאת עצמו רק יהי' כוונתו בשביל עשיית הטוב ואז ממילא יתעשר כדכתיב רודף צדקה ימצא צדקה ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הרי"ף בע"י א"כ כל בני אדם יהי' עשירים ולפי מ"ש אתי שפיר מפני דרוב בני אדם אין כוונתם בשביל כך רק להנאת עצמם ובזה א"ש מה שאמר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די דלכאורה קשה היאך אפשר שימצא מי שיאמר די והא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו ולפי הנ"ל א"ש שהכוונה שלא יאמר די לנתינת הצדקה אף שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש לפי שהקב"ה ממציא לו מעות שכל אימת שיצטרך ליתן צדקה יהי' לו מה שיתן משיעור מעשרו ולא יהי' אפשר כלל בשפתיו לומר די מחמת שיהי' לו כ"כ הרבה שיראה בעיניו שנתינת הצדקה יהי' פחות החומש: