א וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ ב וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ ג וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ ד אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ ה וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ ז וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ ח וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ט וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃ י זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ יא וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ יב וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ יג הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יד וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ טז וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ יז וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ יח וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ יט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ כ וּֽלְיִשְׁמָעֵ֘אל שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ כא וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ כב וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כד וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כו בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ כז וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק א:
רש"י כתרגומו פלח קדמי מפני שקש' לרש"י מה שייך לומר שיתהלך לפניו ית' וכי הוא ית' הולך ממקום למקום שילך אברם לפניו הלא מלא כל הארץ כבודו לכך אמר כתרגומו כו':
פסוק א:
רש"י בא"ד אתה חסר ה' אברים ב' עינים אזנים וראש הגויה פי' עכשיו יהיו בידו הב' עינים שיוכל לעצום אותם מראות ברע וכן האזנים שלא יאטום אזנו מזעקות דל וראש הגויה שיוכל לכבוש כח התאוה שבו מה שלא היה יכול לעשות כן קודם שנימול:
פסוק יד:
רש"י הולך ערירי ומת קודם זמנו שניהם נכללים במלת כרת שאם יש לו בנים הרי הוא כאלו לא מת שכל זמן שהבן חי כאלו האב חי כמו שמצינו בכמה מקומות אלא שכשהם גדולים הם נענשים בעון עצמם ולא ימות הבן בעון האב שהוא עונשין לעצמו:
פסוק טו:
רש"י שרי לי ופי' הרא"ם שרי לאומתי ר"ל מפני שלשון שררה אינו נופל אלא על מי שיש לו ממשלה על הרב' בני אדם כגון לאומה אחת ואותה האומה או בני אותה המדינה קורין לו כל אחר שרי ומלכי כלומר שר שלי מלך שלי אבל מי שאין לו ממשלה אלא על אדם אחד או בני אדם מעטים לא יקרא שר רק אדון והם לו לעבדי' משא"כ לשון שר והכפופים תחת המלך או השר גם כן אינם נקראים עבדים רק שהם שלו והוא מושל עליהם למסים וארנוניות ושאר מיני שולטנות ואין נקראים עבדי המלך רק אותן שהן עמו בהיכלו עובדים עבודתו תמיד לכל צרכיו וצרכי ביתו:
פסוק יז:
רש"י ואעפ"י שדורות הראשונים היו מולידין בני ת"ק שנה כו' וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמהרו תולדותיהן בני ס' וע' ע"כ הקשה הרא"ם וז"ל שאין ראייה מזה כי ה"ל השבעים תחלת תולדותן אבל סוף הולדתן דכתיב בהו ויולד בנים ובנות אפשר שהיה סמוך למיתתן שהיו בן ר' שנה ואברהם אבינו ע"ה לא היתה תחלת הולדתו בהיותו בן ק' שנה עד שיתמה שהרי בהיותו פ"ו שנה כבר הוליד את ישמעאל ואלו היתה שרה נותנת לו את הגר שפחתה קודם זה היה מוליד בלי ספק עכ"ל כלומר וכיון שכן מה היתה תמיהתן שיוליד לבן ק' הלא היה כן בני דורו שהתחילו להוליד בנערותם והולידו עד סמוך לסוף שנותם והשיב על זה הרג"א וז"ל ואין מכל זה קשיא דכיון שכבר הוליד את ישמעאל זה בוודאי אפשר שיוליד הוא בן מאה אלא שהיתה תמיהתו של אברהם כיון שראה שלא הוליד משרה כל אלו השנים חשב שאין ראוי להוליד משרה שכן תמצא הרבה פעמים שמוליד מאשה אחת ואינו מוליד מאשה אחרת ולכך לא הוליד משרה עד הנה ואם ינתן לה הריון הוא דבר פלא שיתחיל להוליד כי התחלת הלידה הוא תגבורת הטבע ולפיכך אמר שזה החידוש שתהיה הטבע גוברת באשר היא בן מאה ושרה בת תשעים עכ"ל אבל לא השיב כלום להרא"ם שא"כ למה לו לאברהם לתמוה ולומר הלבן מאה שנה יולד לא היה לו לתמוה רק על שרה ולומר שרה הבת תשעים שנה תלד שאין התמי' רק על שרה לא על עצמו שמי הגיד לו שיצטרך תגבורות הטבע בעצמו להוליד את שרה שמא הוא ישאר על טבעו ושרה תחזור לנערותיה אלא שעל חזרת הנערות היה לו לתמוה וא"כ צדקו דברי הרא"ם שאין כ"כ ראייה מעשרה דורות כו' ואשר השיב הרג"א בסוף דבריו על הרא"ם בקושיות שהקשה על רש"י ואמר עדיין הקושיות במקומה עומדת וז"ל שלא היה לו לתמוה על זה כי יחס הק' אל הקע"ה שהם שנותיו של אברהם הוא כיחם הת"ק אל התתק"ן שהם שנותיו של נח והשיב הרג"א וז"ל אין ראייה מן הייחוס הזה אבל ראייה כיון שמיהרו תולדותן אחר המבול אעפ"י שהיו חייהם ר' או ק"ן היו ממהרין להוליד ביניהן וזה ראייה על החלושה כי כל זמן שהאדם הוא בתגבורת כחו והולך ומוסף אינו מוליד כי כח הזרע הוא צריך לגדול כחו וכשאינו מוסיף בגדול הוא מוליד ולפיכך המהירות להוליד ראייה על חולשת הכח כו' עכ"ל הוא סברה חלושה מאד כי מי יגיד לו שסיבת חולשת הטבע גורם להם מהירות ההולד' דאדרבה שמא תגבורת הטבע גרמה להם שאעפ"י שהיה בימי צמיחתו היה להן טבע חזק גם להוליד וכמו שאמר הוא עצמו למענה כי התחלת הלידה הוא תגבור' הטבע ותדע שהרי ילדו גם בסוף שנותם אבל לי יש דקדוק אחר על דברי הרא"ם ז"ל והוא זה שהוא רוצה לדחות קושייתו של רש"י ז"ל כמ"ש וז"ל ועוד שלא הוליד בן ת"ק שנה אלא נח לבדו שנסתם מעיינו כדי שלא יוליד בנים שאינם הגונים ויהיו יותר מבני ק' שנה ויתחייבו כלייה כדכתב רש"י שם ואין להביא ממנו ראייה להקשות לאברהם על שתמה ואמר הלבן ק' שנה יוליד עכ"ל כלומר וא"כ נשאר תמיהתו של אברהם תמיה ומה קשה לרש"י על זה אומר אני דשפיר קמתמה רש"י ממ"נ שאם היה אברהם חושב וידע זה במדותיו של הש"י שהוא כובש מעייני אדם מטעם ידוע לו ושמה שלא הוליד נח עד ת"ק הוה מפני שכבש הש"י מעיינו כדי שלא יוליד כו' היה לו לחשוב ג"כ שמה שהוא לא הוליד עד מאה היה ג"כ מפני שכבש הש"י מעיינו גם כן כדי שיוולד יצחק מטיפה טהורה ולא יזרע מתוך הערלה שהרי מדותיו הם שיכבוש מעייני האדם ואם לא היה חושב זה אלא שחשב שמצד טבעו לא הוליד עד ת"ק א"כ מה היה מתמה שמא הוא ג"כ מטבעו לא הוליד עד מאה וא"כ תמיהתו של רש"י על אברהם תמיהא גדולה היא:
פסוק יז:
סליק פרשת לך לך: תודה אתן לאלקים אהללך: