א וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ ב וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ ג וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ ד אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ ה וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ ז וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ ח וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ט וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃ י זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ יא וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ יב וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ יג הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יד וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ טו וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ טז וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ יז וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ יח וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ יט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ כ וּֽלְיִשְׁמָעֵ֘אל שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ כא וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ כב וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ כד וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ כו בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ כז וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תולדות יצחק

יצחק בן יוסף קארו

פסוק א:
ויהי אברם בן צ"ט שנה לא היה צריך לומר זה שבסוף הענין אמר ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו אבל הכוונה אחר שהיה זקן ואין לו בנים היה ראוי שלא יחלשו לו איברי ההולדה אלא יחזקו אותם ולפי שהוא קשה שיצטוה להמול לא צוהו מיד כן אלא התחיל לעשות לו הקדמות ואמר לו אני אל שדי אני האל שיש ביכלתי להשלים כל הצריך לרמוז לו שלא יחשוב שיחסר לו מצד מצות המילה שרוצה לצוותו שום דבר משיוליד בן ואמר התהלך לפני והיה תמים פירוש שיקבל המצוה בתמימות ולא ישאל מה זה ועל מה זה כי במצוה הזאת אתנה בריתי ביני וביניך וארבה לך ריבוי בנים אע"פ שבטבע מצד המצוה יש חולשה באיברי ההולדה או ירצה לומר אע"פ שיחסר דבר מגופך לא יהיה חסרון אלא שלימות וכן האמת שהקב"ה רצה שיהיה זה התוס' באדם לשיושלם מי שיכרות עמו ברית בהסרתו שכבר נבראו הבהמות בלי זה התוס' ולזה אמר ויפול אברהם על פניו כמי שסותם עיניו בדבר נעלם ומקבלו עליו על כל פנים יהיה טוב או בלתי טוב ואינו פונה לכאן ולכאן:
פסוק י:
המול לכם כל זכר. במדרש מצות מילה היא כקרבן וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כן דם המילה מכפר ועל כן מצותה בשמיני כקרבן שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וגו' וכמו שכתוב בקרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם שאכילת הקרבן מכפר כך נהגו ישראל שעושים סעודה ביום המילה. ועוד גדול כח המילה מן הקרבן שהקרבן בממונו והמילה בגופו ובבראשית רבה להט החרב להט זו גיהנם שמלהטת האדם החרב זו מילה שנאמר עשה לך חרבות צורים אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט המילה לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים משלג זו גיהנם שנאמר תשלג בצלמון בזכות מילה כי כל ביתה לבוש שנים זה דם מילה. ובפרקי ר' אליעזר אברהם מל עצמו ביום הכפורים שנאמר כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב בעצם היום הזה נימול אברהם ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה בריתו של אברהם אבינו ומכפר על כל עונות בני ישראל שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו':
פסוק טו:
ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך וגו'. היה ראוי שיאמר ולא יקרא עוד את שמה שרי והיה שמה שרה כמו שאמר באברהם אלא הכוונה כי כשהמלך עושה לעבדו שר ואלוף אשתו היא ג"כ שרה וגבירה ואחר שאברהם אב המון גוים והוא שר ואלוף על כל העולם ג"כ היא גבירה על המון גוים:
פסוק יז:
ויפול אברהם על פניו ויצחק מצד שמחתו הגדולה לא משל בעצמו ושחק ולפי שהתנועות שהאדם עושה בשפתיו כששוחק אין ראוי לעשות' לפני הקב"ה נפל על פניו:
פסוק יז:
הלבן מאה שנה וגו'. אמר באברהם תימה אחת הלבן ק' שנה ובשרה אמר שתי תמיהות ואם שרה הרי תימה אחת הבת תשעים הרי תימה שנית לפי שאינו כל כך תימה שיוליד הזקן כמו שהוא תימה שזקנה תלד:
פסוק כב:
ויכל לדבר אתו המנהג בנבואות שאחרי שנשלם דבור השי"ת לנביא לא היה נפרד ממנו תיכף אבל אחרי כן היה מתענג הנביא בהשגתו ומסתכל באספקלריא ולזה אמר שעתה לא עשה כן אבל תיכף שכלה לדבר אתו עלה מעליו לפי שיוכל אברהם להשלים המצוה ביום הצואה עצמה כמו שראינו שנזדרז זירוז נפלא שמל כל ילידי ביתו ביום א' שי"ח חוץ מכל מקנת כספו:
פסוק כד:
בהמולו בשר ערלתו במדרש גדולה מילה שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם כתיב הכא ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וכתיב וביום השמיני ימול ומי יורד לגיהנם מי שכתוב אחריו את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני שכולם ערלי לב וכל ערלי לב יורדים לגיהנם שנאמר ביחזקאל בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו אותה ובנות גוים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור שם אשור וכל קהליה כולם ערלים חללי חרב שם משך ותובל וכל המונה שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה המה את ערלים ישכבו ואת יורדי בור וגו'. שמה נסיכי צפון וכן אמר ישעיה ופערה פיה לבלי חק למי שאין לו חק שנאמר ויעמידה ליעקב לחק וכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו: