פסוק ג:השימוש בו"ו החיבור כאשר יש שלושה פריטים ויותר. יש שכל פריט מן השני ולמעלה בא עם ו"ו, יש שרק האחרון, ואף יש מעורב. שיטה לא מצאתי. אני מניח שמדובר בזה אצל בלשנים וצריך לשאול. על כל פנים ראה בפסוקים הנ"ל דוגמא. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק ג:רש"י ד"ה הלחיים, ...דורשי רשומות היו אומרים, זרוע תחת יד... והקבה תחת "האשה אל קבתה" (במדבר כה, ח). ע"כ. כלומר 'זרוע' - בשכר שקיים פינחס המצוה בידו, 'לחיים' - כנגד תפילתו על ישראל ו'קיבה' - כנגד דקירת האשה אל קבתה. ומשום מה אין נותנים דבר כנגד זמרי בן סלוא. ובאשר לסדר המתנות, לכאורה היה מתאים יותר לפתוח בלחיים, לרדת אל הזרוע ולבסוף למנות את הקיבה. וצריך עיון. (פ' שופטים תשנ"ג) לשאלת הסדר של מתנות הכהונה נדרש הרב משה צבי נריה בספרו "נר למאור" (עמ' 447), וכה דבריו: מתוך הסדר של מתנות כהונה "זרוע לחיים קיבה" שאינו לפי דרך הגידול ושיעור הקומה של האדם (לחיים, זרוע, קיבה), אשר ניתנה מתנה זו לכהנים אחרי מעשה פינחס ונשכר על כך (חולין קלד ע"ב), משמע שסדר פעולותיו של פינחס אף הוא היה דומה: "ויקח רומח" (זרוע), ואחר כך התפלל (לחיים) ורק אחר כך באה הדקירה (קיבה). ע"כ.
פסוק ג:ובוודאי אין דורשי הרשומות באים לומר שבזכות פינחס ניתנו חלקים אלה לכהנים, כי אם שבדיעבד עולה יפה שהכתוב מזכה את הכהנים דווקא בחלקים אלה. (פ' שופטים תשנ"ו) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: לכאורה כן לכך כיוונו דורשי הרשומות, כלומר אכן מתנות אלו ניתנו בזכות פינחס, וההוכחה לכך היא שלא נמנו בפרשת קרח יחד עם כל המתנות.
פסוק ד:רש"י ד"ה וראשית גז צאנך. דרך דרשתו של רבי עקיבא המובאת כאן אינה מובנת לי. וכך היא מבוארת ב"עמק הנצי"ב" - "ראשית הגז" - שתיים, כי כל ראשית יש לו אחרית. "צאנך" - ארבעה, שכן צאן לשון רבים, הרי עוד שתיים. "תתן לו" - חמישה. כלומר לאחר שיש לך ארבעה, תתן, אם יהיה לך, עוד אחד. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק ו:רש"י ד"ה וכי יבא הלוי, יכול בבן לוי ודאי (שאינו כהן) הכתוב מדבר, תלמוד לומר "ושרת", יצאו לויים שאין ראויין לשֵׁרות. ע"כ. קשה לי: אם כן למה לא כתוב בפשטות 'כהן' או 'בני אהרן'? (פ' שופטים תש"ן)
פסוק ו:וראה "דעת מקרא" שכתב: הלוי - פירשו בספרי, שהכוונה לכהן, שהרי בכתוב שלאחריו נאמר: "ושרת", ואין הלוי רשאי לשרת. ורד"צ הופמן באר את דברי הספרי, ואמר: זה הכלל: כשהכתוב מדבר בכהן העושה בכהונו, קורא אותו 'כהן'; וכשהוא מדבר בכהן המורה תורה לעם, קורא אותו 'לוי'. ששבט לוי כולו, והכהנים בכלל, מצוותם להורות תורה לישראל, כמו שנאמר בברכת משה לשבט לוי (להלן לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך"... וחזקוני פירש, כי לפי פשט הדברים ככתבם, הכוונה ללויים, והזכירם הכתוב אחר הכהנים כי גם הם יורו את התורה. וכן משמע ממסכת ערכין (יא ע"א), שלומדים מן הכתוב "ושרת בשם ה' אלהיו" עיקר שירה מן התורה. ושירה, שֵׁרוּת של לויים היא. ע"כ. (פ' שופטים תשס"א)
פסוק ו:רש"י ד"ה ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת, ...ואפילו במשמר שאינו שלו וכו'. לפי זה הנהגת המשמרות החלה כבר בימי משה רבנו. וצריך למצוא לזה מקור. (פ' שופטים תשנ"ג) וראה תענית (כו ע"א), שם מבואר שאכן המשמרות החלו לנהוג כבר בימי משה, שחילק את בני אהרן לשמונה משמרות, אולם ככל שנתרחבו משפחות הכהונה, היה צורך לחלקם ליותר משמרות, כך ששמואל הנביא הכפיל בדורו את מספרם לשישה עשר, ודוד המלך קבע את מספרם האחרון לעשרים וארבעה.
פסוק ו:שם. ...דבר אחר, עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר וכו'. והרי זה הסדר סביר שבא לאזן במידת־מה את היתרון העצום שניתן לאותם הכהנים שבתי־האב שלהם משרתים ברגל. (פ' שופטים תשנ"א)
פסוק ו:ברם, התיבה "עוד" תמוהה, שהרי אם זה דבר אחר, לא שייך "עוד". ולכאורה "עוד" הוא לשון הספרי, ואם כן, הרי זה קשה עוד יותר. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ו:אכן כך. וצריך לעיין במאמר על עניין דרך ארץ אצל רש"י בספר הזכרון לנחמה ז"ל ("פרקי נחמה") שערכתי בימים אלה וכבר החזרתיו. (פ' שופטים תשנ"ט)
פסוק ו:טרם אקבל הספר! (מהדורה מצומצמת נמכרה ביריד הספרים והמהדורה העיקרית ובה גם מפתחות, עדיין לא יצאה לאור). (פ' שופטים תשס"א)
פסוק ח:רשב"ם ד"ה לבד ממכריו על האבות, ...אם יש לו שם קרוב מאבותיו, שיתן לו קרבנו לעשותו הוא, יש לו רשות להקריבו אף על פי שאינו ממשמרה זו. ע"כ. כלומר יש נסיבות מסויימות שבהן כהן יכול לשרת בבית המקדש גם כשאין זו משמרתו. רש"י מביא בפסוק ו שתי אפשרויות: (א) כהן יכול להקריב קרבן אם הוא זה שנדב את הקרבן. (ב) ברגל כל כהן יכול להצטרף להקרבה. רשב"ם מחדש שבמילים "לבד ממכריו על האבות", ישנו מקרה נוסף, והוא, כאשר כהן שהוא קרוב משפחה ומיודד עם אחד מכהני המשמרת, מבקש ממנו להקריב את הקרבן. וכאן הפליא רשב"ם לעשות בלמדו מפשוטי המקראות דין חדש שאינו מצוי בספרות ההלכה. וראה גם ראב"ע ור"ע ספורנו. (פ' שופטים תשנ"ה)
פסוק ח:רש"י ד"ה חלק כחלק יאכלו, ...שלא מחמת הרגל, כגון תמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות וכו'. לא ידעתי איזה חלק יכול להיות לכהן בתמידין ובמוספי שבת. (פ' שופטים תשס"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': הכוונה לעורות של קרבנות העולה, כמו שכתב רש"י בתחילת הדיבור.
פסוק ט:רש"י ד"ה לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם וכו' (ספרי קע). כאן ברור שהבנה אינה מחייבת הסכמה, ולא כפי שמשתמע מלשון הבנה כיום. (פ' שופטים תש"ן)
פסוק י:רש"י ד"ה מעונן, ...שאומרים, עונה פלונית יפה להתחיל וכו'. עקב נישואיו של חזי שי' אומרים לי לאחרונה: "בשעה טובה ומוצלחת", והתחלתי לחשוב, שמא יש בזה איסור מעונן, ותמהתי, כי מקובל לומר כן. כששאלתי את הגאון ר' אברהם שפירא שליט"א אחר כתיבת הכתובה, ענה לי מיניה וביה, שיש נפקא מינה בין תפילה ולבין דומה לכישוף. ונחה דעתי. (פ' שופטים תש"ס) בהקשר זה יש לציין הקפדתו של המחבר שלא להשתמש בביטוי "בטרם עת" בנוגע לאדם שמסר נשמתו לבוראו בדמי ימיו. כך, משנמסר לו נוסח ההודעה על פטירת בתו תמר ע"ה בטרם עת, לאחר מחלה קשה, ביקש למחוק ביטוי זה, שכן אנו כבני אנוש איננו יכולים לדעת מהי ה"עת" של כל אחד ואחד. וראה "בית יוסף" (יו"ד סימן קעט) שכתב בשם "נמוקי יוסף" שמה שנהגו לסימן טוב, כגון מה שאין נושאים נשים אלא כשהלבנה במילואה וכדו', אין בו משום ניחוש ומשום דרכי האמורי.
פסוק יא:רש"י ד"ה וחבר חבר, שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד. ע"כ. ב"אנציקלופדיה תלמודית" (כרך יג, ערך "חובר חבר") מבואר כך: איזהו חובר חבר, נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהוא המצרף ומחבר חיות, או נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, למקום אחד, על־ידי לחש ובתחבולותיו והשבעותיו, וחובר הוא מלשון חיבור (ראה סנהדרין סה ע"א ורש"י שם). ויש מפרשים שחובר חבר הוא זה המדבר בדברים שאינם לשון עם ואין להם ענין - ועושה השבעות - ואומר שאותם הדברים יועילו - או יזיקו - שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק (ראה "ספר החינוך" מצוה תקיב). ויש שהוסיפו שמעלה על דעתו בסכלותו שאותם הדברים מועילים, והרי כל אותם הקולות והשמות המשונים המכוערים לא ירעו וגם היטיב אין אותם (ראה רמב"ם הלכות עבודה זרה יא, י). ויש מהמדברים בדברים אלה שאוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים אלו, ואם אחז בידו כלום או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו, הרי זה לוקה, אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום אסור ואינו לוקה. יש מהראשונים שכתבו שני הפירושים בחובר חבר וכתבו שהכל בכלל האיסור (ראה "ספר החינוך" שם). ע"כ. על כל פנים אין כאן כל איסור לקיים גן־חיות או פינת־חי. (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק יא:רש"י ד"ה ודרש אל המתים. ראה ב"שפתי חכמים" (אות ע) כלל חשוב: והא דהביא רש"י הספרי והניח תלמוד שלנו, יש לומר דלפי שהוא יותר קרוב לפשוטו. ע"כ. יתכן שאפשר להשתמש בכלל זה במקומות רבים (למשל באשר לבחירת רש"י אחת מכמה דעות בגמרא), שהרי בעיקרו רש"י פרשן הוא, ולא פוסק. (פ' שופטים תשמ"ט)
פסוק טו:רש"י ד"ה מקרבך מאחיך כמוני, כמו שאני מקרבך וכו'. כדי שלא תהא סתירה לכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (להלן לד, י). אבל הסיפא: "וכן מנביא לנביא" לא מובן לי, וצריך עיון. (פ' שופטים תשס"א) וראה רא"ם. לדבריו, כך יהיה נמשך תמיד "מנביא לנביא", שלעולם לא יזדקקו ישראל לנביאים מאומות אחרות.
פסוק טו:ולפי "שפתי חכמים" (אות ש) כוונת רש"י לומר שבכל דור ודור יהיו נביאים בישראל ולא יצטרכו למעוננים. וזה קשה לי: כלום אנו יודעים שאכן כך היה? (פ' שופטים תשס"ו)
פסוק כ:רש"י ד"ה אשר לא צויתיו לדבר, אבל צויתיו לחבירו (סנהדרין פט ע"א). ע"כ. כלומר אפילו אם אכן ציוה ה' את הדבר ההוא, אלא שציווהו לנביא אחר, ולא לו, גם על כך חייב אותו נביא מיתה. (פ' שופטים תשנ"ט)
פסוק כ:רש"י ד"ה ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור וכו'. לא ידעתי מה לו לנביא ולפסיקת הלכה באיסור והיתר וכדו'. (פ' שופטים תשס"ד)
פסוק כ:רש"י ד"ה ומת, ...אבל הכובש את נבואתו... מיתתן בידי שמים וכו'. צריך לבדוק כיצד יונה הנביא כבש נבואתו (ראה סנהדרין פט ע"א). ובאשר לדברי "שפתי חכמים" (אות א) האומר "משמע ליה מדכתיב (בפסוק יט) 'אשר לא ישמע' קרי ביה אשר לא ישמיע", משום מה אינו מגלה לקוראיו שאלה הם דברי הגמרא שם. (פ' שופטים תשנ"ו, בבית החולים שערי צדק) לשאלת כבישת הנבואה על־ידי יונה הנביא נדרש הרדב"ז (שו"ת ח"ב, סימן תתמב). לדבריו, היתה זו שליחותו הראשונה בנבואה, והיה מסרב לקבל על עצמו את השליחות הזו מפני כבודם של ישראל, שלא יאמרו שהגויים חוזרים בתשובה כאשר מוכיחים אותם, ובני ישראל לא שומעים למוכיחים. לכן ברח לחוץ לארץ בחשבו שלא תחול עליו הנבואה שם. ואף על פי שהיה יודע שיענש על כך, אמר, מוטב שאענש אני ולא יפול מכבודם של ישראל כמלוא נימה. ועוד: היה בדעתו של יונה ללכת אל נינוה בשליחות ה', אלא שרצה להאריך את הזמן, כדי שאולי בינתיים תתמלא סאת עוונותם ולא יצטרך לבא אליהם, ולפיכך ברח לתרשיש, כדי להאריך את הזמן. ומשם רצה ללכת לנינוה. הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין בספרו של הרב יהושע בכרך "יונה בן אמתי ואליהו" (בעיקר בפרק ראשון ובפרק רביעי).
פסוק כב:רש"י ד"ה אשר ידבר הנביא, ...הרי שבא ואמר, עשו כך וכך וכו'. והרי לתחום הנבואה שייכים גם דברי תוכחה על עשייה או אי־עשייה, וכיצד אפשר לדעת, אם ברוח הקודש הם נאמרים או לאו? ובאשר לדברי רש"י על נביא שבא להורות דבר האסור מן התורה, שיש לבדוק אם הוא צדיק גמור, לא אדע מיהו זה המכריע מיהו "צדיק גמור"? (פ' שופטים תשנ"ט)