פסוק א:ונחלתו, ואחסנתה. הוא שדי חרמים, ומגרשים שהיו להם, או כמ"ש רש"י "אלו קדשי הגבול, תרומות ומעשרות".
פסוק ב:ה' הוא נחלתו, מתנן דיהב לה ה' אנון אחסנתה. הוסיף ושינה לכבוד ה'.
פסוק ו:וכי יבא הלוי, וארי ייתי לואה. אף שת' "לואה" כוונתו על הכהן, שהוא ג"כ משבט לוי, מדכתיב חלק כחלק יאכלו, ואין מתנות לאכילה אלא לכהן, כמ"ש בספרי וברמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש), ובמס' ערכין (דף י"א) יליף שירה של הלוים, מדכתיב ושרת בשם ה' איזהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה, וצ"ע דהלא הקרא בכהן משתעי ? וראיתי בתוספת יום טוב פ"ב דעירובין מ"ד שהעיר בזה וכתב דפשטא דקרא בכהן משתעי
פסוק ז:העמדים שם, דמשמשין תמן בצלו. כ"ה בחומשי תורה, אבל לא אדע אם כוונתו לשיר כמ"ש לעיל שמשם ילפינן שיר בפה, ולכן ת' "לואי" הנה מלבד שאין הלשון מדוייק דצלו הוא תפלה ולא שירה הלא תקשה גם על המת' קושיתנו בפסוק העבר על הש"ס "הלא בכהן משתעי" ? ודוחק לומר דקאי על נשיאת כפים ואין ספק לי כי איזה תלמיד טועה הוסיף מלת "בצלי" והטעות נשתרבב' לו באשר מצא תמיד מליצת "עומד לפני ה'" מתורגם "משמש בצלו" כמו [בראשית י"ח כ"ב, י"ט כ"ז] ע"כ הוסיף גם פה ובחומש הכתב והקבלה חסרה באמת מלת "צלו" [וכן חסרה בכ"י].
פסוק ח:לבד ממכריו, בר ממטרתא דייתי בשבתא. ר"ל חוץ מהמשמר הבא לשבת שהם מקריבים נדרים ונדבות ותמידין כמ"ש בש"ס (סוכה נ"א ע"א) ע"ש, וברמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש) וכמ"ש רש"י בחומש בפסוק זה, והריטב"א בחדושיו על מס' תענית (דף כ"ז ע"א) הביא התרגום הזה, והקשה הלא המשמרות תקנות דוד ושמואל היו, ותירץ דחלוק משמרות הוא מן התורה, ורק המנין הוא התקנה, ועוד אפשר לומר דכיון דעכ"פ ד' או ח' משמרות תקן משה כדמוכח שם בסוגיא, שפיר ת"א "בר ממטרתא", ובחדושי הארכתי בזה, אמת כי התיב"ע כתב "דאורו להון אלעזר ואיתמר" וכוונתו ליישב הקושיא הנ"ל, אבל מסוגיא דתענית לא משמע כן, וצ"ל כמ"ש הריטב"א דחילוק משמרות כבר תיקן משה או אלעזר ואיתמר.
פסוק ח:על האבות בכן אתקינו אבהתא. אפשר שהוא ט"ס וצ"ל "דכן" בד', ור"ל שכן תקנו האבות, וכמ"ש למעלה [וכן הוא בכ"י].
פסוק י:קסם קסמים, קָסֵם קִסְמִין. וכ"ת לעיל (במדבר כ"ג ג'), וע' בערוך ערך קסם ב'.
פסוק י:מעונן ומנחש, מענן ומנחש. לא שינה מהעברית כלעיל (ויקרא י"ט כ"ו).
פסוק י:ומכשף, וחרש. ע' בערוך ערך חרש ג' בשם רב האי גאון שהוא מכת עין שנקראה חורשא ר"ל בתשכה יתהלך וּמְעַוֵּר העינים.
פסוק יא:וחבר חבר, ורטין רטן. הוא מל' "רוץ" כמו "הרטנין יוצאין" (שבת קמ"ז) ומזה נראה שאין כוונתו לחבר נחשים ועקרבים במקום אחד כמו שחשבו קצת, רק שגורם בכשופו שירוצו הנחשים והעקרבים למקום אחד ויכנסו לחבורה אחת ובמס' סוטה [דף כ"ב ע"א] משמע דרטין הוא הלחש שלוחשין בעלי הכשוף, דאמרינן שם "רטין אמגושא ולא ידע מאי אמר" וערש"י שם. ואפשר שהוא כמו "רנן" בעברית ור"ל שלוחש ומרנן בשפתיו.
פסוק יא:ושואל אב, ושאל בידין. עמ"ש לעיל (ויקרא י"ט ל"א) ועיין ערוך ערך פתם וערך אוב ואבא טמיא.
פסוק יא:וידעני, וזכורו. אפשר שצ"ל "ודכורו" בדל"ת, כמו שתרגם לעיל (שם כ' כ"ז) וכבר כתבנו שם שפירושו זוכר דברי הבל ומגיד עתידות, כי דרך נביאי אמת ושקר לערבב העבר והעתיד, ואפשר משום שמעלה המת בזכרותו, כמ"ש הש"ס (סנהדרין ס"ג ע"ב) וע' בתוד"ה מעלה שגרסו בזכורו בזיי"ן. וכ"ה בת' ירושלמי "ומסקי זכורין" (ועמ"ש בויקרא), גם אפשר לומר שכוונתו על אילים שנקראו בארמית "דכרי" מפני שהיה דרך המכשפים לראות בבני מעיהם של קרבנותיהם ואיליהם ולנבא מזה עתידות.
פסוק יב:כי תועבת, ארי מרחקא. התועבות, תועבתא, שינה כדי למנוע הכפל.
פסוק יג:תמים תהיה, שלים תהי בדחלתא. ערמב"ן שכתב "וטעם תמים תהיה גו' שניחד לבבנו אליו לבדו כו' וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו, ר"ל אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם כו' וזהו טעם אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלהך".
פסוק יד:אל מעננים ואל קסמים ישמעו, מן מענניא ומן קסמיא שמעין. ובפסוק שאח"ז "אליו תשמעון" ת' "מנה תקבלון" ? ובנ"א בען וצ"ע ואפשר שכיון הת"א להזהיר את העם אף על השמיעה בדברי המעוננים והקוסמים בלבד, גם בלתי קבלה והאזנה, ולכן ת' פה "שמעין" לא כן בפסוק שאחריו ת' "מנה תקבלין" מפני שלא סגי לנו בשמיעת דברי הנביא, והננו מחויבים גם לקבלה.
פסוק טו:מקרבך, מבינך. מלת "קרב" כשנסמכת אל הבנויים יתרגם אונקלוס במלת "בין" וכשתסמך אל השם ית' במלת "נו" כלקמן (פסוק י"ח) "מקרב אחיהם" ית' "מגו אחיהון".
פסוק יט:אשר לא ישמע, די לא יקבל. אפשר שת' בל' "קבל" לכלול דרשת הש"ס (סנהדרין פ"ט ע"א) "קרי בי' לא ישמע" וע"ש ברש"י, והפעל "קבל" כולל גם הפשט גם הדרשה.
פסוק יט:אנכי אדרש מעמו, מימרי יתבע מניה. עמ"ש בהקדמה כוללת ולעיל (בראשית מ"ה ד').
פסוק כב:ולא יבא, ולא יתקיים. לא ת' "ולא ייתי" אפשר מפני שכבר אמרה התורה "ולא יהיה" ע"כ בחר לו מלה אחרת לת' "ולא יבא" בכדי למנוע הכפלת הדברים במלות שונות. ואולי ישמש הארמי בפעל "אתא" רק על ביאת בעלי חיים, וצ"ע בזה [ובכ"י הנוסח ולא יעול].
פסוק כב:לא תגור, לא תדחלון. שונה לת' בל"ר, משום שלעיל מניה כתוב "איכה נדע" בל"ר.