א וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ ב וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ג וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ ד אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ ה וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ ז וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ ח וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ ט וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ י וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ יא שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ יב וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ יג וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ יד וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ טו וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ טז וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יח וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ יט וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ כא וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ כב וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃ כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃ כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ כה וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י ויכל לשון הג"א ולפיכך כתיב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה ובזה כלה המלאכה ביום השביעי עכ"ל. ואינו נראה כי איך יאמר נתינת מנוחה למלאכה כי לא יאמר לשון זה אלא לפועל העושה המלאכה על כן מחוורתה כדברי הרא"ס ז"ל ע"ש:
פסוק ג:
רש"י ברכו במן לשון הג"א פי' שביום הו' היה יורד להם לחם משנה אע"ג שאין חילוק בענין הירידה שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת הכי פירושו כו' עכ"ל אין זה אלא דברי נבואה כי מי יאמר לו זה שלא היה חילוק בעניין הירידה דשמא בשאר הימים היה יורד יותר מעומר לגלגולת אשר על אותו הנותר אמרו רז"ל שנעשה נחלים נחלים וביום הששי היה יורד יותר משני עומרים לגלגולת והיה לוקטין שני עומרים לגלגולת ואעפ"כ היה בו נותר כמו בשאר הימים לנחלים כו' ולפי זה אינו צריך לדוחקו שיאמר לא נקרא ברכה אלא כשנותן הרבה בבת אחת:
פסוק ד:
רש"י אלה האמורים למעלה תולדות השמים ע"כ אע"ג דאמרינן בכל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים היינו כשמתחלת הפרשה באלה ור"ל מה שכתב אחריו ומפרש באותה פרשה השנייה עניין אחר מה שלא נאמר בפרשה ראשונה אז נאמר פסל את הראשונים כמו אלה המשפטים אבל בכאן לא יפרש ענין אחר בזו הפרשה שיאמר עליו שהם תולדות השמים והארץ שאין כאן שאר תולדות אלא מה שנאמר למעלה לפיכך לא שייך לומר פסל את הראשונים אלא פירושו אלה האמורים למעלה הם תולדות השמים והארץ. וכמוהו אלה המצות וגו' אלה החוקים ולכך יתיישב ג"כ שלא המתין רש"י עד לבסוף שנראה מה שכתב בפרשה לפי שקשה לו מיד למה לא כתב ואלה בוי"ו. ומתרץ אלה האמורי' למעלה כו':
פסוק ד:
רש"י למדך שכולם נבראו ביום ראשון ע"כ: אע"ג שלפי דרכנו למדנו זה מאת השמים לרבות תולדותיה ואת הארץ לרבות תולדותיה כמו שפי' למעלה מ"מ צריך לכתוב ביום עשות ה' אלקים וגו' ללמדך שכולם נבראו ביום ראשון ולא בלילה ראשונה כי בלילה לא ברא כלום. או נאמר בלילה נבראו השמים וארץ שעל כרחך צריכין אנו לומר כן דאל"כ על מה יפול לומר ויהי ערב וגו' ביום ראשון שאם לא היו שמים וארץ נבראים בלילה לא היה שום מציאות בעולם ועל מה אמר ויהי ערב אלא וודאי שמים וארץ נבראו בתחלת לילה א' ועמדו כשיעור זמן לילה אחת והוא שקראו הכתוב ערב ואח"כ אמר הקב"ה יהי אור וגו' והיה יום ואז בו ביום ברא הכל וזהו שלימוד כאן שהתולדות נבראו ביום הראשון ולא בלילה דכתיב תולדות השמים והארץ ביום עשות וגומר משמע התולדות נבראו ביום ולא השמים והארץ עצמן ויהיה פי' הפסוק אלה תולדות השמים והארץ וגו' ביום ואח"כ אמר עשות שהוא מקור ופירושו בעשות י"י כו'. דבי"ת דביום עומדת במקום שתים כאלו אמר ביום בעשות וגו' נ"ל:
פסוק ה:
רש"י כי לא המטיר ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין וגומר ע"כ: הוצרך רש"י ז"ל להוסיף ומה טעם לא המטיר כדי שיהיה ואדם אין וגו' טעם לכי לא המטיר ולא נאמר שיהיה ואדם אין גם כן טעם לוכל שיח השדה וגומר וכל עשב השדה וגו' ויהיו כאן שני טעמים למה לא היו האילנות בארץ ולמה לא צמחו העשבים לפי שלא המטיר וגומר ולפי שאדם אין וגו' ויהיה מלת כי עומד במקום שנים כי לא המטיר וכי האדם אין וגומר וא"כ היה משמעו ששני הטעמים צריכים להויות האילנות ולצמיחות העשבים ולומר שאף אם היה ממטיר ולא היה האדם לא היו העשבים צומחים וזה אינו בטבע ההויה שהרי הרבה עשבים יש שצומחים מן המטר לבדו בלא עבודת האדם את האדמה ועוד שהרי עשבים הראשונים שנבראו כולם לא היו צריכין לעבודת האדם את האדמה לא להחרישו ולא לזריעה כי כולם עמדו על פתח הקרקע ולא היו חסרים אלא הצמיחה חוצה לה לכך פי' דואדם אין וגו' הוא טעם לכי לא המטיר וגו' ומה שפי' רש"י שבא אדם מתפלל עליה כו' ולא פי' שבא אדם וחרש וזרע כמו שאמר הכתוב בפי' ואדם אין לעבוד את האדמה הרי שצורך האדם הוא לעבוד את האדמה מפני שע"כ אין פי' לעבור את האדמה שיעבוד את האדמה מיד שנברא לצורך העשבים הראשונים כי העשבים הראשונים כולם צמחו מאליהם בלא עבודת האדם מיד שהמטיר עליהם והיו מזונות לאדם בו ביום שנבראו כמו שכתוב בפי' הנה נתתי לכם וגו' לאכלה וא"כ ע"כ יהיה פירש ואדם אין מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין שידע ויכיר בטובת הגשמים כו' שיצטרכו לעבודת האדמה אחרי כן כשיחרוש ויזרע בשנה האחרת ויתפלל עליהם גם עכשיו להצמיח מיד מן האדמה העשבים והאילנות בלא עבודתו דאל"כ למה לא המעיר על עשבים הראשונים קודם בריאת האדם נ"ל:
פסוק ז:
רש"י שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ע"כ: אינו ר"ל כמו שיש טועים שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היתה האדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם אלא היתה מוחה מלקוברו שם שאין האדמה בת דעת וגם אינה חיה שהיתה יכולה למחות מלקוברו שם וגם אין שייך לפרשו על כחה ומזלה ושדה דלגבי דידיה מה לו יקבר כאן או כאן לגבו הכל שוה אלא ר"ל שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היה טבע האדם שבכל מקום שיקברוהו שם היה מתעכל בשרו ושב לעפרו כי אם באותו מקום שהיה לוקח משם והיה זה צער גדול לאדם במיתתו שהיתה נבילתו מושלח כדומן על פני האדמה אע"פ שהיה נקבר ונטמן בארץ והיה בשרו עליו נכאב ולא היה מתעכל לכך צברו מכל האדמה שבכל מקום שיקברוהו שם יהיה טבעו שיהא נקלט שם ויתעכל בשרו וינוח על משכבו וזהו שאמר הכתוב השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר:
פסוק ט:
רש"י ויצמח לעניין הגן הכתוב מדבר: הרא"ם פי' מה שפי' גם הרג"א אבל לפי פירושם היה לו לרש"י ז"ל לומ' זה על מן האדמה מן הגן כלומר לא ר"ל מכל האדמה אלא מן הגן לבדו דמה ק' לו על ויצמח שפי' עליו זה. לכך נ"ל דק' לרש"י ויצמח למה לי שנית הרי כבר כתב וינוע י"י וגו' שעל כרחך פירושו נטע והאיך נטע על ידי שהצמיח שם לא כדרך הנוטעים המביאים ממקום אחר דמהיכן הביאם וא"כ ויצמח השנית למה לי לכך פירש לעניין הגן מדבר כלומר לא בא הכתוב להודיע הויית הצמיחה אלא בא להודיע מהות עניין הצמיחה האמורה למעלה שהיתה בגן ואומר שהיה עץ נחמד למראה וגו' אלא שיש לפקפק ולומר דשמא פי' ויטע ר"ל עירוב הד' יסודות שיהיו חומרן מוכנים לקבל צורות האילנות זהו נטיעתם ואחר כך כשקבלו הצורה ויצאו לפועל קראו צמיחה ואמר ויצמח וגו'. וי"ל פי' אחר דק' לרש"י ויצמח והא כתיב למעלה וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ואד יעלה לצורך בריאת אדם וא"כ מהיכן יצמח שהרי עדיין לא המטיר לכך פירש לענין הגן כו' כלומ' הגן הצמיח בלא מטר אבל שאר כל שיח השדה שחוץ לגן לא היו בעולם עדיין כי לא המטיר דו"ק נ"ל עיקר:
פסוק ט:
רש"י בתוך הגן באמצע הגן ופרושו ר"ל באמצע הגן היה עץ החיים וכתב רא"ם וליכא למימר שבתוך הגן הוא פי' דמין האדמה דא"ל מן הגן מבעי לי ע"כ ולא ידעתי למה לא נא' דבתוך הגן קאי למעלה על מן האדמה והוא כאלו אמר מן האדמה שבתוך הגן כי מן האדמה כלל ובתוך הגן פרט מאיזה אדמה אמרתי מן האדמה שבתוך הגן והג"א אמ' ז"ל דאין לומר כמשמעו שגם שאר עצי הגן הם בגן עכ"ל גם לדידיה יש להקשות דשמא אין הכי נמי וקאי על כולם על עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים על כולם אמר שנבראו מן האדמה שבתוך הגן לכך נ"ל שלא מכח ייתור' פי' רש"י כן אלא משום שנכתב בתוך הגן בין עץ החיים ובין עץ הדעת שאם היו פירושו שבתוך הגן היה לו לכתבו אחר עץ הדעת טוב ורע שגם הוא היה בתוך הגן כמו שכ' בפי' לקמן אז היה לו לכתוב בתוך הגן מיד אחר מן האדמה וכיון שכתבו אחר עץ החיים וקודם עץ הדעת טוב ורע ש"מ דבא ללמד שעץ החיים היה ממש באמצע הגן.
פסוק יא:
רש"י פישן מלשון ופשו וגו': וכת' הרג"א דמייתורא שם דריש לה ע"כ ואינו מן הצורך כי כן דרך הלשון לימר שם של זה כך ושל זה כך אלא כאן משו' ששינה שמו המפורסי' שהרי שמו המפורסים הוא נילוס לכך דרשו כן ומדהאי לדרשא כולם לדרשא שכן הוא המדה כמו שאחז"ל גבי בן בקר רך וטוב ע"ש נ"ל.
פסוק יד:
רש"י קדמת אשור למזרח של אשור: פי' הרא"ם מפני שהתי"ו הוא תי"ו של סמיכות ובאה במקום הה"א שבסוף התיבה הבאה במקום למ"ד כמו מצרימ' כו ור"ל ויהיה קדמת כמו קדמה והיו כמו למזרח אשור וכתב הרג"א עליו וז"ל ולא נראה כלל שלא מצינו שהה"א שהוא במקום למ"ד תיהפך לתי"ו בסמיכות כו' וסיים דבריו וז"ל אבל פירושו למזרחו של אשור לצד קדם עכ"ל ויהיה ההבדל בין פי' הרא"ם ופירושו דלדברי הרא"ם הנהר היא חוץ למדינת אשור במזרח המדינה ולדבריו הנהר היא בתוך גבול מדינת אשור והיא בצד מזרח בפניו אבל סתירתו על הרא"ם אינו סתירה על פירוש הרא"ם כי די לנו חבר בחבירו כיוצא בו והוא קדמת עדן לפי פרש"י שם וכן עשה רש"י במלת לבת אש שהוא לשון לב ואין לו אלא חבר אחד דוגמתו ע"ש וגם התרגום דהכא מפרש כפרש"י למדינתא דאתור ולפי פירושו של הג"א לשון רש"י גם לשון התרגום הם מגומגמי' מאד אך באמת התרגום של קדמת עדן הוא מגומגם מאד וקשה להבינו מבלי פי' ארוך וז"ל שם ונפק קין מן קדם ה' ויתב בארעא גלי ומטלטלי דהות עביד' עלוהי מלקדמין (ויש דפוסים שכתוב דגינתא בד') בגינתא דעדן עכ"ל וצריך עיון מאי קאמר שאם היתה הגירסא לשם מלקדמין דגינתא בד' היינו יכולין לישבו והוי קאי דהות עביד' עלוהי למעלה על גלי ומטלטל אבל בגינתא בב' אי אפשר ליישבו שהרי כבר גורש חוץ לגן ואולי יש לומר בדוחק דהכא פי' התרגום פי' המלות והתם פי' התרגום כוונת העניין לא המלות וה"פ ויתב בארעא גלי ומטלטל דהות עבידא עלוהי מלקדמין ר"ל שישב קין בארץ ההיא נע ונד באותו עונש שהיא נעשה ומוטל עליו קודם לכן בגינת' דעדן ר"ל בעוד היותו בגן עדן והכוונה שהרי ק"ל שנצטוה האדם בגן עדן ז' מצות דבני נח ובתוכ' הוא שפיכות דמים ואמ' התרגום שעונש הש"ד בשוגג להיותו בגלות נע ונד והטעם מוכיח שם כן שהרי הטפח' שהיא בעברי תחת מלת נוד כתבוה בתרגום תחת מלת מלקדמין שהוא היה ראוי להיו' תרגום של קדמת ולפי פירושו משמע שכל זה הוא פי' למלת נוד ולכך הוסיף בגינת' דעדן בב' שהכל הוא פי' על עונשו של נע ונד ועל מלת קדמת עדן שבעברי לא תרגם כלום כיון שיכול להיות שהוא כלול בלשונו זה הכל כשנעשה מלת קדמת מוכרת ונוסיף ב' על מלת עדן וכן ג"כ למעלה נוכל לתרגם קדמת אשור למזרח באשור שיהיה מלת קדמת מוכרת וב' באשור נוסף לומר שהנהר הוא בארץ אשור אלא שדעת התרגום להראות לנו שדעתו ג"כ כדעת רש"י שבאה התי"ו במקום ה"א הבאה במקום למ"ד:
פסוק טו:
רש"י לקחו בדברים נאים ופתהו לכנס כו' פי' רא"ם מפני שהלקיחה אינו נופלת רק על העתקת הדבר מרשות אחת לרשותו או ממקום למקום ופה אינו לא זה ולא זה שלא נזכר בשום מקום בריאתו עד שנאמר שלקחו משם להביאו לגן עדן כו' עכ"ל ויהיה לפי זה פירוש של ופתהו ליכנס שפיתהו לכנם בעול וטורח דלעבדה ולשמרה אבל בזה נ"ל שהוא עושה דברי רש"י סותרים זה את זה שהרי כתב רש"י למעלה גבי מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח וא"כ נאמר ששם ברא אותו ונטלו משם והכניסו לג"ע לכך נראה שלא פרש"י כן אלא משום שאין לקיחה נופל על אדם בר דעת אם לא ע"י פתוי ורצוי עד שיתן דעתו לזה ובלאו הכי לא נקרא לקוח וכן כתב הג"א:
פסוק יט:
רש"י שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם ע"כ: האי בשעת יצירתן ובו ביום לאו דווקא שהרי בריאת העוף הית' בחמישי וההבאה לא היתה אלא בששי אחר שנברא האדם אלא כוונתו לומר מיד אחר בריאתן ובריאת האדם בו ביום הביאם לו אי נמי בו ביום לא קאי אלא איצירת הבהמות ואת כל עוף דבק עם ויבא אל האדם וגומ' ולא כמו שכתב הרא"ם שהוא דבק עם וייצר ולפי זה לא נשמע מכאן שהעופות מן הרקק נבראו ויהיה ועוד כמו דבר אחר:
פסוק כא:
רש"י ויסגור מקום החתך: לשון רא"ם והוא אליבא דמ"ד ויבן ה' את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום כו' עכ"ל ודחק שם ליישב רש"י שתכף שסיים לפרש אליבא דמ"ד פרצוף פי' אליבא דמ"ד זנב וגבי תירץ מה ששינה רש"י לפרש ויסגור קודם ויישן ויקח וגו' גם הג"א תרצו ע"ד החריפות כמו שהוא בפירוש מה שאין זה דרכו ושיטתו של רש"י אבל אני איני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה כי כבר ידעת דרכו של רש"י שהוא רודף לעולם פשעי הכתובי' ובלבד שימצא לו עזר מן הקדמונים ואפי' דלא כהלכתא ולא יחוש למדרשו שיתנגדו לו והנה בכאן לפים ריהטא היה נראה לו לפרש פשוטו של מצלעותיו מלשון נשתברו רוב צלעותיו אלא שלא מצא לו עזר ואם היינו מפרשים אותו כן היה נופל עליו שפיר לשון ויסגור בשר תחתינה כלומר שלקח ממנו צלע שהוא עצם אחד ובלי ספק היה שם נקב פתוח עד חלל הגוף לפיכך הוצרך לסגור במקום אותו פתיחת הנקב של עצם בבשר אבל עכשיו שהוכרח לפרש מצלעותיו מסטריו כו' שהוא לשון צד ואליבא דמ"ד פרצוף הוצרך לפרש מיד מה שהוקשה לו איך נופל עליו לשון ויסגור שהרי לא היה כאן לא נקב ולא גומא אלא שחלקו לשני' ואמ' אעפ"כ שייך לומר בדוחק ויסגור על מקום החתך ואפי' אליבא דמ"ד פרצוף ולפיכך הוצרך לפרש ויסגור ולהקדימו לוישן ויקח וגומר ואין צריך לומר ג"כ במה שפירש שלא יראה חתיכת בשר שממנו נבראת ותתבזה עליו ע"כ שהוא אליבא דמ"ד זנב כי גם אליבא דמ"ד פרצוף אם היה רואה גם הפרצוף השלם הנחתך ממנו בלא קרימת עור ובשר במקום החתך היתה מתבזה עליו לפיכך ויישן ויקח וגומר ולשון חתיכת בשר דקאמר רש"י ר"ל בשר הפרצוף החתוך לא הזנב כמו שפי' הרא"ם נ"ל:
פסוק כג:
רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה כו': הג"א ירד בכאן לעומק ההתפלספות כמו שהוא בפירושו אבל אינו מן הצורך ובודאי חלילה לאדם יציר כפו ית' ושנברא בצלם אלקים שיטמא עצמו בזה שירביע שום חיה או בהמה בפועל חלילה או היאך יבעול כל אלו הבעילות בשעה אחת בפוע' אין הדעת סובלו ולא מטעם שכתב הג"א מפני שכבר נצטוה על העריות בפסוק ויצו וגו' כי לפי המשמעות נ"ל שאותו הפסוק והציוי לא נאמר לו עד אחר יצירת חוה וכן הוא בפי' בדברי רבותינו ז"ל ז' נזדווגה לו חוה ח' עלו למטה שנים וירדו ד' או ז' ט' נצטווה כו' אלא מטעם הטומאה שאמרנו חלילה ואע"פי שגם על הטומאה לא נצטוה מכל מקום הוא דבר מאוס וטמא ממושכל ראשון שבאדם גם מטעם שהוא במושכל אחד מן הנמנעות לבעול בזמן קצר כל אלו הבעילות אבל נ"ל לפרש כוונת חכמים ז"ל לפי פשוטו שבא בדעתו ובשכלו על טבע כל בהמה וחיה כו' שהרי בלי ספק ידע והשיג טבע של כולם שלכך קרא להם שמות לכל אחד על פי טבעם לזה סוס לזה שור כו' והבין והשיג בעומק שכלו בטבע כל אחת מהן והתבונן אם יש בהן אחת מהן שתוכל בטבעה להזדווג עמו ולהתעבר ממנו כדי שעל ידה יוכל לפרות ולרבות ולמלאות פני תבל בדמותו וצלמו כי גם הוא ידע בעומק עיונו שלא לתוהו בראה ואולי אם היה מוצא אחת אז היתה דעתו לבקש מאתו ית' לתקנה לו שלא יתטמא בה ולא נתקררה דעתו ושכלו בהן כלומר ראה והשיג והבין וידע שאין בטבע שום אחת מהם שתוכל להתעבר ממנו עד שהובאה לו חוה והבין בשכלו שזאת היא שראויה להתעבר ממנו ואז נתקרר דעתו ושכלו ואמר זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לטבעי זאת הפעם וגומר אבל על כל זה היה בלא ביאה בפועל לא בבהמה וחיות וגם לא בחוה רק בשכלו הזך והטהור ולכך קרא לה אשה מיד קודם שבא עליה כי מאיש לוקחה זאת והיא זוגתו העצמי בטבעה ולפיכך סמך לו מיד על כן וגומר והיו לבשר אחד ופרש"י הולד נוצר ע"י שניהם כי' מה שלא היה יכול להיות כן משאר נקיבות הב"ח ולפי זה אין שום דין וטענה שטען הרמב"ן על רש"י ז"ל שהביאה הרא"ם כי יהיה כפשוטו שעכשיו יהיו לבשר אחד מה שלא היה נמצא בת זוג כזה קודם לכן לאדם:
פסוק כה:
רש"י שלא היה יודעים דרך צניעו' כו': נ"ל דלא דק בלשונו שאמ' לא היו יודעי' דברי צניעות כי וודאי היו יודעים כל שאר דברי צניעות ומוסרים אבל הכוונה שלא היו צריכים לכך כי אם אין יצר הרע מה צריך לצניעות זה כי בלא יצר הרע מה הפרש יש בין גילוי ערוה לגילוי הפנים או הידים או מה הפרש יש בין עניין התשמיש לעניין אכילה ושאר פעולות ההכרחיות שבאדם כולם שהם עניינים או כלים הצריכים להוויות האדם וקיומו הוא או מינו אלא שדבר רש"י בהעברת הלשון נ"ל: