א וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ ב וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ג וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ ד אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ ה וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ ז וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ ח וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ ט וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ י וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ יא שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ יב וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ יג וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ יד וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ טו וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ טז וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יח וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ יט וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ כא וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ כב וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃ כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃ כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ כה וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק ג:
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. ונראה לפרש שלא תאמר שאין הקדושה מפאת היום רק מפאת המלאכות ששבת מהם וזה יתכן ג"כ בשאר ימים ולזה קאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות היינו שהיה לו עוד לעשות רק כלה מלאכתו מחמת קדושת שבת וזהו מופת על קדושת שבת וזהו קדושת המן שהיה ג"כ משנה הטבע כמו דברים שנבראו ביום ו' והבן:
פסוק ד:
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים. הנה חז"ל אמרו שהקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי ויתהון לא הניין לי וזה שאמרו שקודם שנברא העולם היה סדר זמנים קודם וזהו היה עולם התהו שבראו במידת הדין לכך נאמר בראשית ברא אלקים ואז היה השמים קודם לארץ. אבל כאשר נשאר בגוף האדם לאחר שנרקב עצם אחד אשרי ממנו הוא נעשה לגוף חדש לתחיית המתים כן נשאר רושם מעולם התוהו והוא אבן שתיה שממנו הושתת העולם התיקון כדאיתא במדרש בראשית ברא שיתין וכן בחורבן ביה"מ דומיא דעולם התוהו נשתייר קצת לכותל המערבי ובזה העולם התיקון קדמה הארץ לשמים. לכך נאמר כאן ארץ ושמים כי מאבן שתיה הושתת הכל. לכך אמר הכל היה מעפר ואיתא במדרש דרשב"י אמר דמחשבה היה בלילה וביום אבל המעשה היה ביום והיינו עולם התהו שנקרא חשך ולילה והיה עלה במחשבה לבראו במדת הדין והיה בתשרי אבל עולם התיקון שהוא במעשה היה בסוף היום עם דמדומי חמה כדאיתא במדרש והיינו בניסן:
פסוק ד:
(אמר המעתיק עפ"י דברי הרב הגאון המחבר זצ"ל יש לי לתרץ קושיא עצומה על התוספות במסכת ר"ה שהקשו אהא דאמרינן בגמרא כמאן מצלינן האידנא בר"ה זה היום תחלת מעשיך כמאן כר"א דאמר בתשרי נברא העולם והקשו התוספות דהא קי"ל כר"י דאמר בניסן נברא העולם. ומתרצים דגם לר"י בתשרי עלה במחשבה לבראותו ולא נברא עד ניסן עכ"ל. וקשה לפי דברי התוס' איך שייך לומר על מחשבה זה היום תחלת מעשיך. ולדעת הרב שאבן שתיה נשאר רושם מעולם התהו שהוא עולם המחשבה וממנו הושתת העולם ניחא. ובאמת תירצתי קושיא זאת באופן אחר אבל מ"מ לדעת הרב נמי ניחא עכ"ל המעתיק) ולכך נאמר תחלה בראשית ברא אלקים במדת הדין. בראשית אותיות בתשרי ואח"כ נאמר אלה תולדות ארץ ושמים דבעולם התיקון ארץ קדמה לשמים. ונאמר ביום עשות ה' אלקים כי עולם התיקון שהוא ברחמים בשם הוי"ה נאמר בו עשייה שהיא על צד היותר טוב בתכלית התיקון. וגם נאמר בו ביום עשות להורות שעולם התיקון שדומה לאור של סוף היום שנעשה במעשה היה ביום:
פסוק ה:
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. הצמחים כשהם מתגדלים אומרים שירה כדכתיב ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו וכשאומרים שירה הקב"ה מוריד גשמים. ולכך כשאמר משה האזינו השמים ותשמע הארץ והיו הם דוממים משירה אמר יערוף כמטר לקחי ואמר כשעירים עלי דשא כלומר כמו שהם פועלים ע"י שירתם אף אני אפעל ע"י שירתי ולכך וכל שיח השדה טרם יהיה כי לא אמרו עדיין שירה ולמה כי טרם יצמח כי לא הגיעו לגדר הצמיחה כי לא המטיר ה' אלקים כי מפתח של גשמים לא נמסר לשליח שלא יאמרו שהמלאכי' הם שותפים בבריאה. ולכך לא היה מטר על ידיהם רק מה' אלהים. ולזה נאמר אלה תולדות ארץ ושמים דיש להבין תולדת שמים מה עבידתייהו הכא. הלא כל יצורי ארץ המה מארץ ולא נמצא במעשה בראשית תולדה משמים. ולכך מפרש כי לא צמחו ולא הגיעו לתכלית הגמר עד שירד מטר מן השמים. והכל הולך אחר הגמר. ולכך נקרא תולדות שמים. וגם הקב"ה אמר על בריאות האדם בצלמינו כדמותינו שיהיה כביכול שותף במעשה בראשית. והיה זה כי לא המטיר מטר עד שבא אדם והתפלל על המטר וירדו גשמים וצמחו וא"כ הוא הגומר וכביכול שותף במעשה בראשית ותבין שלא הותר לשלוח יד בברואי יוצר הכל לאכול בעל חי רק הצמחים ופרי העץ שעל ידי תפלתו היה מטר וצמחו הותר לו לאכול וזה שהציל הבעל חי עמו בתיבה ונעשה כשלו הותר לו לאכול מהם ואד יעלה מן הארץ היינו טל שנולד ע"י אדים העולים כנודע וזהו אינו צריך לתפלת אדם שאינו נעצר לעולם היה קודם שהמטיר:
פסוק ז:
ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. נתן טעם למה בראו מן האדמה. כי כבר כתבתי כי אדמה נשאר מן עולם התוהו והעפר הוא נצחי כי דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת והכל מקבל הפסד זולת העפר ולכך היה האדם לנפש חיה נצחי. ותבין כי כתיב עפר תן האדמה משמע עפר ואדמה תרין הויין וכבר עמד בזה במדרש רבה ואמר עפר זכר ואדמה נקבה והיינו כי עפר הוא נשאר מעולם התוהו שהוא אבן שתיה מקום מקדש ומשם נתפשט ונעשה כל האדמה. ונקרא אדמה לשון דמיון שהוא דמיון לעפר ולכך כל חיות ובהמות שהם כלם נבראו רק מאדמה. אבל אדם שהוא נצחי נברא מעפר שהוא נשאר מעולם מקדם והוא נצחי והוא אבן שתיה מקום מקדש ולכך אמרו אדם מן מקום כפרתו נברא. והאדמה שבא מעפר. החטיא את חוה שנתפשטה מן הצלע. כמו אבן שתיה שהיה אז ע"י חורבן כן האשה ע"י תרדמה ולכך מכנה המדרש עפר זכר ואדמה נקבה. ולפי פשוטו יש לפרש המדרש שיסוד עפר שהוא אחד מד' יסודות היה יסוד פשוט נקרא עפר וממנו נברא אדם וחומר עכור אשר בו כלל היסודות נקרא אדמה וזה עפר מן האדמה ולזה מכנה במדרש עפר לזכר ואדמה לנקבה. ואף כי ימות האדם ישאר גזעו ויחיה בתחיית המתים. ואינו מקבל הפסד. לכך נברא עפר מן אדמה כי זה נותן לו כח נצחי כי עפר שהיה בתהו ושב לתיקון ולכך עולם הראשון בדין אבל עולם השני ברחמים שיהיה בו תחיית המתים לכך אמרינן מחיה מתים ברחמים רבים. וזהו ויהי האדם לנפש חיה גם מוסב אדלעיל. ואד יעלה מן הארץ והוא הטל וקאמר כדי שאדם יהיה בו כח תחייה והוא ע"י הטל כי הוא מטל של תחייה ולזה אמר נעשה אדם. וגם בתחיית המתים יהיה טל להגבילו ולהחיותו כתחילת בריאתו כך יהיה תחייתו לעתיד:
פסוק ח:
ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. הוא היה מן ארץ הנשארת מעולם התהו כמו לוז הדרים שם אינם מתים. כך היה עדן ומשם היה אבן שתיה ומשם ישיגו אורחות חיים וכל מדען ולכך כתיב מקדם. היינו מעולם שהיה קודם זה העולם. כאומרם שעדן היה קודם לעולם ומשם יכולים להשיג עד נ' שערי בינה וזה עדן. עד חמשים מגיע ההשגה ותענוג עליון. והוא נון כפול בנגלה ונסתר. ולכך הוא בכלל מאה שערים. וימצא יצחק מאה שערים. אבל אחר שקלקל אדם ונפרד נון מעד ונעשה נע ונד ועדן היה מעולם התהו לכך נאמר עדן גן אלקים הכל במדת הדין אבל אח"כ בעולם התיקון נאמר ויטע ד' אלקים גן בעדן במידת הרחמים:
פסוק ח:
ויטע וגו' ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. כי אילנות של כל העולם היו רק טוב למאכל לא נחמד למראה אבל בג"ע גם למראה היה נחמד ועץ דעת טוב ורע דקודם החטא לא היה לאדם תאוה למשגל ושום תענוג גשמי אכילה ושתיה וכדומה וא"א לעולם להתקיים כאמרם שביקשו להרוג יצה"ר של זנות ולא מצאו ביעא בת יומא כי הוא כח התאווה ולא היה עולם אפשרות להתקיים. וברא הקב"ה עץ הדעת כאשר יאכל האדם ממנו יתמלא תאוה לעניני גשמי ומשגל והוא טוב בעצמותו וטוב איכותו כי ע"י כן קיום המין וקיום ומצב אנושי ולכך הוא טוב ורע. והוא כמו אדם שהוא מקורר ויאכל דבר חם אף שיחם לו אבל לא יתמיד כי לא יתהפך הטבע רק יהיה מקרה לשעה ואח"כ ישוב לטבעו וכן היה לאדם להיות טבעו נבדל מתאות האלה רק בעת אכלו לשעה יתעורר לו כח התאוה הזה ואח"כ ישוב לטבעו. רק לאחר ששת ימי בראשית שאז הוחתם הטבע ונגמר בכל יצוריו כאמור ויכל אלקים כי שכלל כל מעשיו וחתם בכל אחד טבע הבריאה ואח"כ אי אפשר לעקור את הטבע ממקומו והוא העולה על כולם אבל קודם גמר הבריאה וטרם פנות יום הששי עדיין היה רפוי וכל אחד היה מוסיף וגורע ומשתנה כאשר קרא בששת ימי יצירה עפר למים ולא היה אז הטבע נגמר וא"כ אדם שאכל אז דבר הגורם כח התאוה קנה זה קנין בטבעי כי עדיין לא נגמר הטבע ביום הששי. ע"כ כשאכל מעץ הדעת אז הוטבע בו כח התאוה למשגל ואכילה ותענוגי גשמי. וזהו שאמרו כי ראוי היה עץ הדעת לאדם. אלא שאכלה פגה היינו שהיה ראוי לו לאכלו בלילה שאז נגמר והוחתם כבר הטבע והיה נשאר על טבעו הראשון שלא להתאות תמיד אחר תענוגי עולם רק לפי שעה בעת צרכו והוא מיהר לאכלו בששי קודם גמר הטבע ע"כ ע"י אכילה מעץ הדעת אז קנה כח התאוה לקניין חוק בל יפרד ממנו ואכילתו הוא כאוכל ערלה:
פסוק טז:
ויצו ה' אלקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ויש להבין הנחש שאמר לאשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ואיך תבדה שקר כזה. ונראה עפ"י שדרשו ושמרתם את משמרתי דלכל המצות צריך סייגים וגדרים למשמרת והואיל ועץ הדעת באיסור מיתה צריכין אתם למשמרת שלא לאכול מכל עץ הגן וכונת הנחש בזה למשמרת והא דאמרה אף כי אמר אלקים על המשמרת שאנו מוסיפים על המצוה היינו כאשר שאנו מברכין על מצות דרבנן אשר צונו וחוה השיבה מפרי עץ הגן נאכל היינו שבפירוש אמר לנו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל ואין אנו יכולין לעשות משמרת לעקור דברי תורה רק אמרה שהמשמרת היא הנגיעה ולכך אמרו חז"ל שדחפה נחש לחוה עד שנגעה להראות לה דכשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה על האכילה. ומה ראיה היא זו הא הנגיעה היה רק באונס וגם האשה ידעה שלא צוה ה' על הנגיעה רק חמורה דברי סופרים יותר מד"ת ואף באונס הוא יותר חמור כאומרם אוכל קימעא ואישן קימעא והעובר על דברי סופרים חייב מיתה וכו'. אף שהוא באונס שינה:
פסוק טז:
(אמר המעתיק לפי פירוש הרב הגאון יש לתרץ עוד דקדוק אחד. האיך אמרה חוה לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון. ומלת פן הוא לשון ספק ולפי פשוטן של דברים שהיא סברה שה' צוה גם על הנגיעה האיך אמרה פן והקב"ה אמר שודאי ימות אבל לפי פירוש הרב שהיא ג"כ ידעה שלא צוה ה' על הנגיעה. רק שהנגיעה היא למשמרת וגדר שלא תבא לידי אכילה ע"כ אמרה לשון ספק. ולא תגעו בו פן תמותון אם תבואו אח"כ לידי אכילה וקאי פן על ולא תגעו ע"כ) אבל באמת היה זה טעות גדול אצלה שלא היה אז עדיין צריכין למשמרת כיון שלא גבר עדיין כח יצה"ר ולכך שלמה בן בת שבע שהיתה חוה כנודע תיקן משמרת ועשה אזנים לקופה ותיקן עירובין ונטילת ידים והיינו משמרת ונגיעה דאסרה חוה. וזה מורה כי אמו היתה חוה וראויה לדוד שהוא היה אדם הראשון וזהו שע"י משמרת שתיקן שלמה נ"י ועירובין נאמר על דוד אם חכם בני ישמח לבי גם אני ואשיבה חורפי דבר כי בזו נראה כי בת שבע היתה ראויה לדוד:
פסוק יח:
ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. הפשט הוא כמאמר חז"ל דנבראו דו פרצופים והיה חוה מאחוריו וזהו במידת הדין ולכך לעיל כתיב זכר ונקבה ברא אותם היינו אחור וקדם כתיב אלקים לבד מידת הדין. אבל כאן כתיב ויאמר ה' אלקים שיתף מדת הרחמים ואמר לא טוב היות כן אעשה לו עזר כנגדו היינו פנים מול פנים ולכך תיקון חוה להיות פרצוף בפני עצמו. גם יש לפרש לא טוב היות האדם לבדו. ופשיטא דצריך אשה דמאין יצאו ולדות ולא לתוהו בראו רק היה אפשר לברוא אשה מהאדמה בריה בפני עצמה כמו אדם. ולכך אמר הקב"ה כי לא טוב כן כי בלא"ה שני דעות אינם מתכונים והוא כנגדו. ואלו לא נבראת ממנו היה הנגד מתגבר בלי עזר ולכך הוציאה מאדם. שאף שהוא מנגדתה מ"מ היא עוזרו. שהיא עצם מעצמיו וגם זה לו לעזר שהיא כנגדו. וראוי היה לאדם לחטוא ועכשיו תלה הסרחון באשה ולולי כן היה חטאו יותר גובר גם היה נקנס עליו מיתה מיד ביום אכלו רק בזה שהאשה כנגדו מר ממות והוי במקום מיתה וזה לו לעזר שניצל שלא מת מיד ביום אכלו. וגם היה אפשר שנברא אדם לבדו והוא יברא לו אשה בספר יצירה שיהיה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שמצינו באברהם ואת הנפש אשר עשו בחרן. אבל היות האשה כנגדו והוא יברא אשה בספר יצירה יאמר תוב לעפרך כדאמר בגמרא אצל האמוראים. ולכן נבראת ע"י ה' ואף שהוא כנגדו ח"ו להמית נפש:
פסוק יט:
ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. לכאורה יש לתמוה מהו גודל החידוש אשר קרא שמות לכל הברואים מה ששאר בני אדם ג"כ יכולים לעשות רק הענין הוא דארי יש לו ארי בדוגמתו במרכבה עליונה וכן שור וכן שאר ברואים במערכת שמים. והוא התבונן בכל לקרוא להם שמות אשר יקרא להם במרכבה ובמערכת השמים משא"כ לעצמו קרא רק אדם לשון נבזה ושפל כי מן האדמה לוקח ונוצר וזה היה גודל ענותנותו. כדי שלא יתגאה ויזכור תמיד כי מעפר הוא וקרוץ מחומר מה יתגאה. אבל באמת איתא בזוהר דאדם הוא מלשון דמיון כמו אדמה לעליון דאמר נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והוא נצחי היותר נוצר מאדמה שהיא נצחי וע"כ יוחס אדם לאדמה:
פסוק כא:
ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. הנה נבראה בעת תרדמה כי האשה מר ממות רצה לומר טיפה ממות. שמלת מר פירושו טיפה כדכתיב הן גוים כמר מדלי. וזה קשה ממות שיש בו עניין קשה משורש מות וזאת היה כי נבראת בעת תרדמה ושינה שיש בו חלק ס' ממיתה. וגם בזה היתה לו עזר לכפר עליו בעוה"ז לבל יקרה לו נזק בעוה"ב:
פסוק כא:
(אמר המעתיק לפירוש הרב יוצדק מה שאמרו חז"ל מי שאשתו מושלת עליו אינו רואה פני גיהנם) גם נבראת בעת תרדמת ושינת אדם כי בעת שינת אדם זוכה שנשמתו עולה למעלה וזה תרדמה של נבואה כמ"ש בזוהר ויפל ה' תרדמה זהו נבואה ואז נבנית האשה והגיעה למדרגת בינה יתירה שיש באשה כיון שנשמתו היה אז למעלה במקום גבוה רם ונשא. וזהו ויבן ה' את הצלע שדרשו חז"ל בינה יתירה ניתן לה וגם אמרו חז"ל שקלע שערותיה והיינו כי האשה עלולה יותר לתאות המותרות מאיש כי הוא נברא מעפר והיא נבראת מבשר מלא תאוה ושערות מורה על מותרות כמו בעשו שהוא איש שעיר ולכך ראוי לאשה ליתן רסן לבקשת המותרות ולעשות לה קשר מבלי ירבו המותרות לחוץ ויפרצו פרץ וזהו שקלע השערות ואגד המותרות שיהיו אסורים ומקושרים לבל יפרצו לרוב ולמה שכתבתי כיון שנבראת בעת תרדמת האדם תרדמה של נבואה ולכך ניתן לה בינה יתירה בנבואה יותר מאיש. ויובן דנבואת אברהם היה טפל לנבואת שרה. וז"ש הקב"ה לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ומעתה יובן מה שאמר במדרש כשברא הקב"ה את האדם ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפניו הפיל הקב"ה תרדמה עליו. ודבר תמוה שיטעו קדושי משרתי עליון לומר שירה לבני אדם. רק דאיתא בגמרא דאין רשות למלאכי השרת לומר שירה להקב"ה עד שאמרו ישראל תחלה. והם בקשו לומר שירה לפני אדם רצה לומר קודם לאדם שלדעתם הם יותר במעלה מאדם ע"כ הפיל הקב"ה תרדמה על אדם ועלתה נשמתו למעלה תחת כסא הכבוד דנזדככה היטב. וזוכה לנבואה במחיצה שאין למלאכי שרת ליכנס והראה למלאכי שרת ע"י זה שאדם יותר במעלה מהם ע"כ הוא קודם לומר שירה לפניו יתברך:
פסוק כג:
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. אמר זאת הפעם כי מקדם היו נבראו דו פרצופים ולא היו נקראים איש ואשה רק זכר ונקבה כי כיון שהיו דבוקים אחור באחור כיצד היה הלידה רק כשהיה הזכר מהרהר היה הזרע יורד דרך חוט השדרה והיה נקב בסוף חוט השדרה שמשם ירד הזרע לנקב שיש לאשה באחורי' ג"כ לרחם שלה ושם היתה קולטת הזרע והרתה והולידה. ולכך אז היה הוא נקרא זכר מלשון זכר שהיה זוכר בה ומוליד זרע והיא נקבה שקבלה הזרע דרך נקב אבל עכשיו שהם פרצופים נפרדים אין לקרוא זכר ונקבה רק איש ואשה כי מאיש לוקחה וחסר ה' מאיש כי האב זוכה לבן ה' דברים ולא האיש:
פסוק כד:
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. לכאורה אין לו פי' מה עניין אביו ואמו לאשתו וחז"ל דרשו על עריות. ונראה דהענין הוא דהרבה כופרים ואומרים כי אב ואם הם עיקר המולידין בטבע זה אחר זה. דור הולך ודור בא וא"כ עיקר הלידה נתיחס על אב ואם אבל באמת עיקר הלידה היא הנשמה וה' הוא המולידה וגוף הבא מאב ואם כלא יחשב. והמופת על זה כי אנו רואים כי איש ואשה הם בטבע ממש לבשר אחד ודומים בשווי ואם אינם דומים באמת יש ביניהם פירוד אבל על הרוב טבע איש ואשה דומין והיו לאחדים. ואיך יתכן זה הלא זה נולד מאב ואם במדינה זו וזאת נולדה במדינה ואיקלים אחרת ואיך יתדבקו ולא יהיה ניגוד ופירוד לגמרי ואיך יתכן בהם השווי והחיבור כמו שמצינו בהאי מטרוניתא שביקשה לזווג זווגים למחר זה פוצע ראשו של זה וזה של זה. אבל באמת עיקר הדבר היא הנשמה אשר הוחצב ממקור עליון והנשמות אם הם ממקור ושורש אחד ואז יתהוו ויתיחדו בדביקות אמיץ וחזק וזהו ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו שלא יהיה מיוחס כל שורש הבריאה לאביו ואמו כי אם ודבק באשתו והיו לבשר אחד ואיך יתכן זה הלא אביהם ואמם רחוקים בתכלית הריחוק ומזה יובחן כי ה' פעל כל זאת ע"י הנשמה:
פסוק כד:
(אמר המעתיק בעת כתבי נזכרתי שבימי חורפי פירשתי פסוק במשלי עפ"י הקדמה זאת דאמר שלמה בחכמתו טוב שכן קרוב מאח רחוק דיש לדקדק במה שאמר שכן קרוב הא ודאי סתם שכן קרוב הוא אצל אדם. ועוד דאמר מאח רחוק וכי יש במציאות שאח יהיה רחוק ולא קרוב. רק נראה דהעניין כך הוא דהא ראינו כמה פעמים ששני בני אדם שכל אחד מהם ממדינה אחרת ולא ראו והכירו זה את זה מעולם ונזדמנו יחד לפי שעה ומעת התחברם נעשים אוהבים זה לזה באופן שלא יתפרדו לעולם. ופעמים שהוא בהיפוך אצל אחים שאב אחד לשניהם. ונתגדלו יחד מנעוריהם ואח"כ כשיגדלו אין אהבתם זה לזה כמו לאנשים אחרים שאינן קרובים להם. ויש להתפלא על זה שהוא נגד הטבע אבל זהו מחמת שהאחוה בא להם מחמת חומר הגוף שהוא חלק אביהם ואמם. אבל נשמתם שנשרשו קודם לידה במקור עליון כפירות בענפי אילן זה לפנים מזה. ופעמים שנשמת האחים היו רחוקים זה מזה. ואין להם התחברות כלל ע"כ כשבאו לזה העולם המה רחוקים ע"כ מתנכרים זה לזה. ופעמים שאנשים שרחוקים זה מזה מצד החומר שזה מאב אחד וזה מאב אחר מ"מ קודם שבאו לעולם היו נשמותיהם קרובים זה לזה בענף אחד ע"כ מיד כשיראו זה את זה בזה העולם נולדה האהבה ביניהם ויתחברו ולא יתפרדו וזה שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק עכ"ל המעתיק) ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. והטעם הוא דקודם החטא לא יתבוששו להיות ערומים. דאדרבה מצינו דוגמתו דצריך להיות ערום. כמו גבי שאול ויפשט גם הוא את בגדיו ואח"כ התנבא דמי שהוא נביא והשכינה שורה עליו צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין הקודש ובין החול. ולכך צריך להיות ערום ועוד שכבוד ה' הוא לו למחסה. וע"כ פשטו בגדיהם וכן היו אז קודם החטא אדם וחוה במדרגת נבואה ולא יתבוששו קודם החטא להיות ערומים וזה אמרם שבא אדם על כל בהמה וחיה היינו שהפריש בגדו ואורו עליהם כדכתיב כששאלו להיות מורה הוראה ונגיד להם שמלה לך קצין תהיה לנו. וכן פרס אדם אורו על כל בהמה וחיה ובצלו יחסיון והיה להם אדם למחסה. אבל לנחש לא פרס בגדו ואורו ע"כ והנחש היה ערום מכל החיות ונתקנא באדם: