ויכולו השמים הנה הפרשה זו נאמרה בכפל דברים הרבה ויכולו השמים ויכל אלהים וישבות שבכולם כוונה אחד להם ועוד לשון ויכולו משמע שהן מעצמן כלו, קשה מאוד, לכן נראה דיש ב' דברים הנקראים יום השביעי ושבת כי אלף השביעי ג"כ נקרא שבת יום שכולו שבת. והנה תיבת ויכולו התרגום מפרשו ואשתכללו ועל ויכל מפרש ושיצי, ולכן נראה כי הגמר מלאכה נקרא שיכלול כי ששת ימים אף שנעשה המלאכה מ"מ הרוחניות קנו בשבת, כמבואר באלשיך וזהו שיכלול ויפוי המלאכה כי בלא זה אין המלאכה שוה כלום וזהו השכלול של כל המלאכה ולזה אמר ויכולו כלומר שמלאכת שמים וארץ אשתכללו היינו שאז קנו שמים וארץ להקרא בשם מלאכה שמקודם לא היה מלאכתן ראוי להתקיים ויכל אלהים כתרגומו ושיצי היינו שלא עשה שום מלאכה חדשה וישבות ביום השביעי זה קאי על אלף השביעי שנקרא ג"כ יום השבת ויום השביעי ואז ישבות הכל כמ"ש ישעיהו ונגלו כספר השמים ולזה כתב מכל מלאכתו היינו ממלאכת שמים וארץ שמדבר בהן התורה ויקדש אותו נאמר ג"כ על אלף השביעי כי יום זה יהיה מופרש ומובדל לקדושה מכל הימים וכן בתפלת אתה קדשת נאמר ג"כ על אלף השביעי ולזה אמרו תכלית מעשה שמים וארץ ושבת של עולם הזה מרמז ג"כ על שבת של עולם הבא וגם כוונת הכתוב הוא שע"י ויכל אלהים ביום השביעי מרמז שישבות ביום השביעי דהיינו אלף השביעי שישבות מכל הגשמיים:
פסוק יז:
כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בשבת נ"ה אמרינן אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו', עיין מהרש"א שהקשה דהאיך שייך שהמיתה שהוא חמורה תהיה על חסא שהיא שוגג, והיסורין שקלין ממיתה יהיה דוקא על עון שהוא מזיד ועוד הקשה דהש"ס הקשה מארבעה מתו בעטיו של נחש ומכח זה מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון דהאיך מוכח מברייתא דיש יסורין בלא עון. ונלענ"ד לתרץ דיש שני מיני מיתות מיתה טבעית אשר הוקצב לו מיום הולדו ע"י ליחה טבעית וחום הטבעי שהחום ניזון מהליחה ומייבש הליחה הטבעי וממזג הליחה באוכלין ומשקין ונקרא ליחה המזגי. וכאשר נתרבה הליחה המזגית על השרשית מיד מת ויש גם כן מיתה ענשית שמת מחמת עונש חטאו באמצע ימיו. והנה מה שאמר אין מיתה בלא חטא כוונתו שאפי' מיתה טבעית אינו בא רק על חטא דאי לא היה חוטא היה הקב"ה הכל יכול עושה לו נס שיהיה חי לעולם כמו לאליהו ומפרש הקרא דנפש החטאת היא תמות דהיינו אפי' מותה טבעית אינה באה רק על נפש החוטאת תדע שמקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש ואם היה כוונתו כ"א על מדה ענשית לא היה מקשה כלום. ולזה א"ש ג"כ קושיות מהרש"א דוודאי לנס גדול כזה שלא ימות אפי' מיתה טבעית צריך שיהיה נקי אפי' מחטא שוגג, משא"כ יסורין שהן מן הסתם עונשין אינן באין רק על עון וכיון שמוכיח מהד' שמתו בעטיו של נחש דיש מיתה בלא חטא וא"כ קשה הקרא דכתיב נפש החוטאת היא תמות וע"כ צריך לפרש דקרא מיירי במיתה ענשית וקמ"ל קרא דאפילו נפש שהיא רק חוטאת דהיינו שוגג ג"כ מתה דלפעמים באה מיתה ג"כ על חטא שוגג, וממילא מוכח דיש ג"כ יסורין על חטא שוגג מק"ו דמה מיתה שהוא חמורה מיסורין באה לפעמים על שוגג מכ"ש יסורין שהן קלין ממיתה שבאין לפעמים אך בלא עון מזיד רק אפי' על חטא שוגג ומתורץ ג"כ הקושי' השניה של מהרש"א:
פסוק יט:
ויבא אל אדם לראות מה יקרא לו, להבין מה ענין קריאת שמות הללו גם מה שכתוב וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו אין לו הבנה ויותר תמוה מה שאמרו שאפי' להקב"ה קרא שם, וגם מה שאמרו בש"ס שבא אדם על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו ייע"ש והוא תמוה מאוד, ונראה דידוע שאין שום דבר מתקיים עד שיהא לו שפע רוחניות מלמעלה דרך השתלשלות אמצעי' מלמעלה ולולא שפע רוחניות אין לו קיום. וידוע שהשפע רוחניות מכונה בשם קריאה וכמ"ש במלאכים וקרא זה אל זה, וכן בברכת יעקב נאמר ויקרא בהם שמי הכוונה שהאבות הן הן המרכבה והמדות עליונות מכונים בשם המרכבה ובשם האבות כי אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת פחד ויעקב תפארת וזהו ענין ברכתו של יעקב שאמר ויקרא בהם שמי כלומר שישפיע בהם מדת עליונות המכונים בהם שמי ושם אבותי. ושם נאמר על ענין מציאות דבר חשוב כמו קראתיך בשם וכמ"ש הרמב"ם מה שמי דהיינו ענין מציאות קדושתו ית"ש עיי"ש במורה ה"א ולזה נ"ל לפרש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ודברים כ"ה) דהיינו ליתן לו מציאות חשוב בישראל כי היבם נותן מציאות לנפש המת דהבן הנולד נותן מציאות חשוב להנפש כידוע. ובזה נראה דזה כוונת הכתוב כאן שע"י מציאת האדם משפיע שפע רוחניים לכל הברואים שנבראו קודם וע"י השפע השופע ע"י האדם ניתן קיום מציאת לבהמה וחיות וזהו קריאת השמות הנאמר כאן וזהו וכל אשר [יקרא] לו האדם נפש חי' הוא שמו והכוונה כפי השפעה הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש חי' הוא שמו לעולם. והכוונה שהבהמות וחיות יתנהגו בטבעם כפי טבע האדם הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש תי') שאם האנשים מטיבים מעשיהם גם הבהמות והחיות יטיבו מעשיהם כמו חמורו של פנחס בן יאיר ולעתיד נאמר וארי' כבקר יאכל תבן וכו' לא ירעו ולא ישחיתו ובדור המבול אף הבהמות וחיות השחיתו דרכם וזהו מה שאמרו במדרש חכמתו מרובה משלכם וכו' הכוונה שע"י המלאכים א"א שיושפע על ידם שפע רוחניות לבהמות וחיות היות שאין בהם ענין גשמי כלל משא"כ ע"י אדם וזהו כוונת המדרש שגם להקב"ה קרא שם הויה היה בכוונתם שלא נטעה לומר שאין כת באדם ליתן שפע רוחניות לבהמות ולזה אמר שאדרבה שאף להקב"ה קרא שם פי' כי הכתוב אומר תנו עוז לאלהים ואמרו ז"ל גדול כח הצדיק שמהפך מדת הדין למדת הרחמים וכפי מעשיו נקרא שמו של הקב"ה אם עושה רחמים נקרא שמו הויה ואם לאו נקרא אלהים וזהו כוונת הכתוב שע"י מעשיו הטובים של האדם גורם לקריאת השם של הקב"ה שיהא נקרא בשם הויה ואדם נותן עוז להקב"ה כביכול וזה שייך שפיר הכוונה של הכתוב ולאדם לא מצא עזר דהיינו אחר שמצא שנתן כח והשפעה לכל הגשמיים שיהא בהם קיום מינים ובתחלת בריאת אדם היתה כוונת הבריאה שיהא אדם קיום באיש כמו המלאכים מה שא"א אם הוה מציאותם נברא בפירוד כי שרש הפירוד הוא שרש ההפסד וזהו ולאדם לא מצא עזר דהיינו עזר לו להשפיע אישות ולהוליד בדומה לו להיותו קיים באיש לזה הוכרח ליקח אחת מצלעותיו כדי שהשפע שישפיעבהם לזולתם שיהיה בשורש אחדות ויהיו יכולין להיות קיימין באיש כשלא יחטאו וזהו הכוונה שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו שבא במחשבתו ועיון בהשפעת הרוחניות שיש בכל מיני בהמות וחיות שמחמת שהזכר והנקבה שלהם נברא ע"י פירוד א"א להיות שהם קיום באיש עד שבא על חוה ולזה נקרא האדם איש שנברא להיות קיום באיש ולהוליד גשמיים באיש ולכך נקראת האשה אשה כי איש ואשה הוא מלשון התחברות שנתחברו להיות אחד כמ"ש הרמב"ם במורה בשיתוף שם איש עיי"ש, ולזה אמר עצם מעצמי ולזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כי אם נבראת מנפרדים לא היו נקראים איש ואשה ולא עליו שם איש ולא עליה שם אשה מחמת שלא היו מושפעים כל כך שיהיו משפיעים באופן שיהיו קיימים באיש משא"כ עתה שנבראים באחד והיא חשובה להשפיע קיום להיות קיים באיש ולזאת יקרא אשה ועוד כי בבהמות וחיות אין בהם זיווג מתחבר שזכר מי שהוא בא על נקבה מי שהיא משא"כ זיווג איש ואשה משמים נזדווגו יחד בגופם ונשמתם בדרך בריאתם כאדם הראשון וחוה שנבראו ביחד וזהו כוונת המדרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים וכו' והכוונה לזה כעין הכוונה במ"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לבראות בעוה"ז במדה"ד יע"ש שבודאי אין שייך לומר בהקב"ה שנמלך וחוזר ממה שהיה חושב קודם רק שהכוונה כמ"ש האלשיך שהעולם נברא במחשבה ובמאמר והיינו שקודם על ידי המחשבה היה הבריאה נתהווה בריאה דקה ורוחניות ועל ידי מאמר נתעצם הבריאה והיה הולך ומתפשט ונתהוה מציאות גשמי וזה שאמר שעלה במחשבה לבראות במדה"ד הכוונה המציאות הדק שנעשה ע"י המחשבה הי' במדת הדין וההתפשטות שהיה במאמר עד שנעשה מציאות גשמי הי' במדת הרחמים אחר שידוע שבעולם הגשמי לא יתקיים במדה"ד ומה שהי' המחשבה במדה"ד היינו שאם לא הי' במחשבה מדה"ד לא הי' שום מציאות לרע כלל ולא הי' בחירה בעולם והקב"ה רצה שיהי' בחירה בעולם חפשית לזה הי' במחשבה על מדת הדין ולפ"ז הכוונה ג"כ כאן ע"ז שמציאות של אדם וחוה שהי' בדקות ע"י המחשבה הי' שיהיו שנים שאם הי' המחשבה שיבראו כאחד הי' הקיום באיש הכרחי והקב"ה רצה שיהי' הטוב והרע, החיים והמות נגמר על ידי בחירותם לכך היה המחשבה על השנים:
פסוק כב:
ויביאה אל האדם. בעירובין (דף י"ח) אמרינן מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ופ"ק דברכות אמרינן כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. ומעודי תמהתי מה טיבה של מצוה זו כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלמא דאין שמחה גדולה משמחת. חתן וכלה ומה מצוה לשמוח לב שמחים ולשמח לב עגמי נפש יש מצוה ולא לשמוח לב שמח. ומה שנ"ל בזה להקדים מה דאמרי' לקמן ברכות שם במערבא אמרו לי' הכי מצא או מוצא. מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב. או מוצא דכתיב ומוצא אני את האשה מר ממות. ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה ובודאי טובה הוא בעיניו כיון שנשאה עכשיו, ונראה דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים דא"א לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי ב"ת כ"א ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם דהיה צדיק שאין כמותו ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד. השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. ואם אברהם אמר כן אנן מה נעני' בתרי', וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים וע"ז ודאי יש לשמות כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. וע"ז ודאי נאמר מצא אשה מצא טוב אמנם בהיפוך הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצה"ר ואין מחשבתו כ"א לזה. אז מן תאוות ההיתר יבא אל האיסור כי כן דרכו של היצה"ר כשימלא תאוותו מן ההיתר ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור, וע"ז ודאי נאמר ומוצא אני את האשה מר ממות וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא ומוצא. שבכוונתו לש"ש הרי מצא ובאם לאו ח"ו הרי מוצא. וא"כ כל נושא אשה יכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בג"ע. מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאלו כפאו שד. שיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה עי"ז. ושגם אברהם אבינו לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם קול חתן וקול כלה. קולאומרים הודו שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבלים תהי עונותם על עצמותם. ולפ"ז יש לכוין מאמרם ז"ל (ברכות ל"א) אמרו לי' רבנן לרב המנונא לשרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנא. דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה ובזה אין שמחה ולפי הנ"ל א"ש דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העוה"ז ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה ולזה שפיר אמר בכפל ווי לן דמיתנא לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמ"ש הרמב"ם ומיתת עוה"ב כי יבא אל האיסור ולכך אמרו הם ז"ל שם הי תורה והי מצוה דמגנו עלן היינו דבטלו מינן מיתה טבעית ומצלי עלן מעונש העולם הבא. וזה כוונת מאמרם ז"ל בברכות אמר ר' חנינא לעת מצוא זו אשה, ולכאורה קשה דסוף הכתוב רק לשטף מים רבים אליו לא יגיע. אין לו שייכות להתחלת הקרא. ונראה הכוונה כיון שסוף הפסוק רק לשטף וכו' ע"כ מיירי קרא בדבר שיש לחוש שיחטא בדבר שלא יהיה לו תקומה לכך מתפלל ששטף מים רבים אליו לא יגיע בדבר זה. ולכך אמר רבי חנינא זו אשה דעריות נפשו של אדם מחמדתן והוא מעוות שא"י לתקן. וע"ז אמר צריך להתפלל ששטף מים רבים לא יגיע אליו ור' נתן אמר שם לעת מצוא זו תורה דאמרו חז"ל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סמא דמותא, וגם אמרו הלומד שלא לשמה מוטב לו שלא נברא וצריך להתפלל ע"ז שיהיה תורתו לשמה שלא ישטף במים רבים שיירש ע"י תורתו תרתי גיהנם ר' נחמן אמר זה מיתה דהמקובלים כתבו דסמוך למיתה השטן וכת דילי' מפתים אותו ולפעמים מחמת יסורין ח"ו יהיה מבעט ויקצוף באלהים ר"י אמר זה קבורה כי הקבורה הוא כפרה. ובתוכחה נאמר והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים וזהו העונש הגדול שבגדולים כמו שמצינו בנביאים כדכתיב בקהלת גם קבורה לא היתה לו טוב ממנו הנפל ועיי' פירושים שם ועוד הפליגו בעונש גדול מזה שיקולע בכף הקלע וע"ז צריך להתפלל הרבה שלא ישתטף במים רבים ר"י אמר זה בית הכסא דהיינו כמ"ש הכותב בעין יעקב דהיינו דחיית המותרות בעניני המושכלות דהיינו כשמעיין במושכלות וצריך לדחות הדעות הנפסדות מהאמונות רעות שהשרישו הפלוסופים האפיקורסין ע"ז צריך להתפלל שלא ישטף במים רבים ולזה אמרו במערבא דעדיפא מכולהו דע"ז ודאי צריך להתפלל מאוד כי שאני מינות דמשכא ובאמת לכולן כוון דוד בעת מצוא באיזה דבר שיש לחוש בו שישטף במים רבים שצריך להתפלל הרבה ע"ז:
פסוק כב:
לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת לכאורה קשה דאף אם לא היה נלקחה מאיש רק היו נבראים שנים כמו בהמות וחיות כשהוא נקרא איש היא ראוי להקרא אשה, כמו פר פרה חמור חמורה, ונראה דעיקר נתינת הטעם במ"ש כי מאיש לוקחה הוא שלא נאמר כיון שהוא יקרא אדם ראוי לקרות אשה אדמה כמו פר פרה לזה נתן טעם כי מאיש לוקחה דבשלמא אם נבראה גם מאדמה כמו האדם היתה נקראת בשם אדמה כמו פר פרה אבל אחר שהיא לא נבראת מהאדמה בשוה עמו לכן הוא ראוי לקרותו בשם אדם כי הוא נברא מן האדמה אבל היא נלקחה מהאיש ראוי לקרותה בשם אשה: