א וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן־שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ׃ ב וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי־גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן־שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָאֶחָ֨ד בַּֽעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֶֽרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם־בְּאֵר֔וֹת תֵּחָשֵׁ֖ב עַל־בִּנְיָמִֽן׃ ג וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַֽיִּהְיוּ־שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ד וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת׃ ה וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי־רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל־בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם׃ ו וְ֠הֵנָּה בָּ֜אוּ עַד־תּ֤וֹךְ הַבַּ֙יִת֙ לֹקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל־הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ׃ ז וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא־שֹׁכֵ֤ב עַל־מִטָּתוֹ֙ בַּחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֙הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּֽלְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ ח וַ֠יָּבִאוּ אֶת־רֹ֨אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת אֶל־דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּֽה־רֹ֣אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת בֶּן־שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יְ֠הוָה לַֽאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ׃ ט וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת־רֵכָ֣ב ׀ וְאֶת־בַּעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ י כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה־מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא־הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי־ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה׃ יא אַ֞ף כִּֽי־אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת־אִישׁ־צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן־הָאָֽרֶץ׃ יב וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וישמע בן שאול וגומר. אמר שאיש - בשת רפו ידיו וכל ישראל נבהלו בשמעם שמת אבנר, אבל היה זה לאישבשת להיותו בן שאול ורוע מערכת אביו היה אחריו, ולזה לא קראו בשמו ואמר לבד וישמע בן שאול. והנה נבהלו כל ישראל, כי מהם אמרו שדוד צוה להרגו אחרי שלא הרג את יואב ואבישי, והוקשה להם למה עשה כן אחרי שהיה כבר אבנר אחריו? ומהם היו אומרים שדוד היה נקי כפים ובר לבב בזה, והוקשה להם אם כן למה לא הרג את הרוצחים? ולכן נבהלו כלם כאנשים שאינם יודעים האמת וקשה להם הדבר מכל הצדדים:
פסוק ב:
ובהיות אישבשת רפה ידים, מלאם ידם לשני אנשים שרי גדודים שהיו עם אותו בן שאול שזכר והיו מבני בנימין קרוביו ושרי גדודיו, (ג) ויברחו מאישבשת קודם לזה (לסבה מה שלא זכרה הכתוב) אותם השני אנשים הבארותים, ר"ל בני רמון הבארותי והלכו גתימה. ויהיו שם גרים עד היום הזה, ר"ל עד היום ההוא שבאו להמית אישבשת, כי בשמעם שמת אבנר ורפו ידיו יתעוררו לזה הפועל המגונה. ויהיה לפי זה אמרו היו בן שאול חסר למ"ד כמו היו לבן שאול, כמו (שמואל א' י"ג ח') למועד אשר שמואל. ומנחם פירש ששני האנשים האלה הרגו קודם לזה ימים רבים בן שאול אחר, לא אישבשת כי אם לבן שאול אחר, ולכן ברחו גתימה והיו שם גרים עד היום הזה שבאו להרוג את אישבשת. והתנכרו ועשו עצמם כלוקחי חטים, ולא נשמרו אנשי הבית מהם, שהיו מדברים עמו על קנין החטים, ובזה האופן הרגו אותו והלכו להם כדי למצוא חן בעיני דוד:
פסוק ה:
(ה-ו) ולפי הפירוש הראשון יאמר שבאו האנשים הרשעים האלה עד תוך בית אישבשת ונכנסו שם עם אנשים לוקחי חטים שבאו שמה ואז הכוהו אל החומש ונמלטו:
פסוק ז:
ואמנם אמר פעם שנית ויבאו הבית וגו' ויכוהו וימיתוהו, אם לפרש איך היתה המיתה וההכאה שזכר בכלל בראשונה, או להגיד שאחרי שבראשונה באו אל הבית ויכוהו אל החומש וימלטו שניהם, חשבו שלא נשאר מת ושאולי ינצל עדין, ושבו פעם אחרת ויבואו הבית והוא היה שוכב על מטתו, ר"ל מוכה מהם, ואז הכוהו הכאה אחרת וימיתוהו ויסירו את ראשו ויביאוהו לדוד:
פסוק ח:
והנה הכניס בתוך זה הספור ענין מפיבשת, להגיד כי במות אישבשת לא נשאר לבית שאול יורש עצר וראוי למלכות, כי מפיבושת נעשה נכה רגלים, ולא היו לו בנים אחרים כ"א בני רצפה שהיתה פלגש. ונכון אצלי עוד שיכוון הכתוב בזה שהבארותים בהיותם גרים בגתימה, עם היות שהיה ליהונתן בן והוא נכה רגלים, הנה לא התעוררו להמית אותו לפי שחשבו שלא היה ראוי לאדנות, ובאו אל אישבושת שהיה נשוא פנים ומלך ישראל, וזה מודיע רוע לבבם ושכוונו להשחית כל זרע המלוכה מבית שאול עם היותם ממשפחתו ומבית אביו, ולכן נכנס ענין מפיבשת בזה המקום והותרה השאלה הששית:
פסוק ט:
(ט-י) וזכר שדוד חרה אפו בראותו המרי והקשר ההוא, ונשבע בה' שהוא הרג בצקלג את הנער הכנעני אשר אמר שהרג את שאול להיותו מבשר בעיניו. ומדברי דוד בזה יראה שלא הרג העמלקי את שאול, ושלא המיתו דוד כי אם להגידו זה כמבשר בעיניו, וכחושב שיתן לו עליו בשורה, ומה שאמר שמה (בסי' א' י"ד) איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח השם, יורה שהנער העמלקי המית שאול, אבל המיתה ההיא היה בבקשת שאול ולפי שידע שלא יחיה אחרי נפלו, ומה שאמר כאן כמבשר הוא לפי שהעמלקי היה נראה שמח ונעלז במה שהרג את שאול ולכן נהרג.
פסוק יא:
ועשה דוד קל וחומר, שאם על זה לבד הרגו, כל שכן שהיה ראוי לעשות לאנשים רשעים שהרגו את איש צדיק בביתו, (יב) ולכן צוה להרגם ולקצץ את ידיהם ורגליהם ולתלותם. והנה היה מכת המות מדה כנגד מדה, (שמות כ"א כ"ג) נפש תחת נפש, וקצץ ידיהם לפי ששלחו יד במלכ', וקצץ רגליהם לפי שהלכו לביתו לעשות כן ושבאו לפניו כמבשרים, וצוה לתלותם על אשר כרתו ראש אישבשת והביאו אותו והיה זה דמות תליה, גם צוה לתלותם כדי לפרסם המעשה הזה אשר עשה להודיע שלמות מדותיו, ושלא ישלח אדם עוד ידו במלך משיח ה'. ואמנם את ראש אישבשת לקח דוד ושלח לקברו שם בחברון בקבר אבנר לקורבתם: