א וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן־שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ׃ ב וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי־גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן־שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָאֶחָ֨ד בַּֽעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֶֽרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם־בְּאֵר֔וֹת תֵּחָשֵׁ֖ב עַל־בִּנְיָמִֽן׃ ג וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַֽיִּהְיוּ־שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ד וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת׃ ה וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי־רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל־בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם׃ ו וְ֠הֵנָּה בָּ֜אוּ עַד־תּ֤וֹךְ הַבַּ֙יִת֙ לֹקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל־הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ׃ ז וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא־שֹׁכֵ֤ב עַל־מִטָּתוֹ֙ בַּחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֙הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּֽלְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ ח וַ֠יָּבִאוּ אֶת־רֹ֨אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת אֶל־דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּֽה־רֹ֣אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת בֶּן־שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יְ֠הוָה לַֽאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ׃ ט וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת־רֵכָ֣ב ׀ וְאֶת־בַּעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ י כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה־מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא־הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי־ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה׃ יא אַ֞ף כִּֽי־אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת־אִישׁ־צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן־הָאָֽרֶץ׃ יב וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל, איש-בשת. העלמת שמו מורה על הירידה במעמדו. כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּרְפּוּ יָדָיו, שהרי אבנר החזיק את הממלכה, וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ. המאורע הותיר רושם גדול על העם, והביאם למסקנה שבהיעדרו של אבנר אין לאיש-בשת סיכוי לעמוד כנגד דוד, שכן כוחו מתחזק ועולה.
פסוק ב:
וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים, מפקדים בכירים הָיוּ לאיש-בשת בֶן שָׁאוּלשֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן, כִּי גַּם בְּאֵרוֹת, שהייתה בעבר יישוב של נכרים, תֵּחָשֵׁב עַל תחום בִּנְיָמִן. ייתכן שתוספת זו באה לומר שמוצאם לא היה מישראל.
פסוק ג:
וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים, תושבי בארות גִּתָּיְמָה, לגת או לגִתיִם, וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, ולא ישבו עוד במקומם הראשון.
פסוק ד:
ההערה הבאה מפסיקה את רצף הסיפור. למאמר מוסגר זה תהיה משמעות בהמשך: וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל היה בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם, רגליו היו פגועות ובקושי יכול היה ללכת בעקבות תאונה שאירעה בהיותו ילד קטן – בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת נפילתם של שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס. מכיוון שהיה ילד קטן, ולא היה בכוחו להימלט לבדו, האומנת לקחה אותו וברחה, כפי שעשו רבים מפחד הפלשתים המנצחים. וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּסוַיִּפֹּל הילד וַיִּפָּסֵחַ, נעשה חיגר, ולא התרפא מאז. וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת.
פסוק ה:
וַיֵּלְכוּ אותם האחים בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, רֵכָב וּבַעֲנָה, וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת, וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב, מנוחת הַצָּהֳרָיִם.
פסוק ו:
וְהֵנָּה, והם בָּאוּ עַד תּוֹךְ הַבַּיִת בתור, או: עם לֹקְחֵי חִטִּים. אף על פי שאיש-בשת לא היה מלך גדול, מן הסתם היה משמר כלשהו מופקד על ביתו. משום כך הם באו בערמה, התחזו לסוחרי חיטים, וַיַּכֻּהוּ – את איש-בשת אֶל הַחֹמֶשׁ, הבטן התחתונה. וְרֵכָב וּבַעֲנָה אָחִיו נִמְלָטוּ, התחמקו ויצאו. לחלופין: 'לוקחי החטים' הכו את שומר הבית, ושני האחים נמלטו מחדר הכניסה פנימה.
פסוק ז:
עתה יתוארו הפרטים: וַיָּבֹאוּ אל הַבַּיִת, לחדר הפנימי, וְהוּא – איש-בשת שֹׁכֵב עַל מִטָּתוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ. וַיַּכֻּהוּ וַיְמִתֻהוּ, וַיָּסִירוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה ממחניִם דרך בקעת הירדן לכיוון חברון כָּל הַלָּיְלָה.
פסוק ח:
וַיָּבִאוּ אֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת אֶל דָּוִד לחֶבְרוֹן. וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, שהיה אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּתֵּן ה' לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת, נקמה גדולה הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.
פסוק ט:
וַיַּעַן דָּוִד אֶת רֵכָב וְאֶת בַּעֲנָה אָחִיו בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, וַיֹּאמֶר לָהֶם בלשון שבועה: חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה, הציל אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה,
פסוק י:
כִּי אותו נער עמלקי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר: "הִנֵּה מֵת שָׁאוּל", וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר טובות בְּעֵינָיווָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג, אֲשֶׁר לְתִתִּי, כדי לתת לוֹ גמול בְּשֹׂרָה. במקום להעניק לו מתנה, כפי שציפה, הרגתי אותו על דבריו, משום ששלח יד בשאול ובשללו, ואף שמח בכך. אותו איש לא רצח את שאול, אלא סיפר לי שמותת אותו לבקשתו של שאול.
פסוק יא:
המקרה שלכם אינו דומה – אַף כִּי, על אחת כמה וכמה אֲנָשִׁים רְשָׁעִים שהָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק, שאין בו עוול, בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ. בוודאי אין כל צידוק למעשיכם. וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, אנקום את מותו, וּבִעַרְתִּי, ואאבד אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ.
פסוק יב:
וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים שעמדו סביבו, וַיַּהַרְגוּם. יתרה מזו – וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם על מנת לבזות אותם, וַיִּתְלוּ את גוויותיהם ואת ידיהם ורגליהם הקצוצות עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן, כדי שהכול יראו את עונשם של הרשעים הללו. וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ, וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן. לא היה מקום קרוב או נוח יותר, לכן קברו אותו עם אבנר, שהיה גם בן משפחתו.