א וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן־שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ׃ ב וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי־גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן־שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָאֶחָ֨ד בַּֽעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֶֽרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם־בְּאֵר֔וֹת תֵּחָשֵׁ֖ב עַל־בִּנְיָמִֽן׃ ג וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַֽיִּהְיוּ־שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ד וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת׃ ה וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי־רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל־בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם׃ ו וְ֠הֵנָּה בָּ֜אוּ עַד־תּ֤וֹךְ הַבַּ֙יִת֙ לֹקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל־הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ׃ ז וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא־שֹׁכֵ֤ב עַל־מִטָּתוֹ֙ בַּחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֙הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּֽלְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ ח וַ֠יָּבִאוּ אֶת־רֹ֨אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת אֶל־דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּֽה־רֹ֣אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֗שֶׁת בֶּן־שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יְ֠הוָה לַֽאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ׃ ט וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת־רֵכָ֣ב ׀ וְאֶת־בַּעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ י כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה־מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא־הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי־ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה׃ יא אַ֞ף כִּֽי־אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת־אִישׁ־צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן־הָאָֽרֶץ׃ יב וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת־יְדֵיהֶם֙ וְאֶת־רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל־הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ־בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר־אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק ד:
וליהונתן בן שאול כו'. הנה ענין מפיבושת הוא נכנס בין הדבקים כי אין לו שייכות לא למעלה ולא למטה כי הקודם והמאוחר הוא ענין איש בושת ומי הכניס ענין מפיבושת בנתים בתוך הסיפור אך הנה ידוע כי שאול בחיר ה' קראו הכתוב ומוראה כי ארבעה בנים היו לו והוא והשלשה נפלו ביד פלשתים ואת איש בשת הנשאר הרגו בחרב והלא יפלא איך לא חס הוא ית' לבל תכבה גחלת הנשארה ונהרג גם איש בשת הנשאר ונחרב בית שאול לז"א טרם יספר הריגת איש בשת כי ליהונתן בן שאול בן נכה רגלים כו' לומר כי זה נשאר לבלתי יכרת שם בית שאול מן העולם וממנו נמשך זרעו כמפורש בדברי הימים שאחר שמנה ארבעה בני שאול אומר ובן יהונתן מריב בעל שהוא מפיבשת ואומר ומריבעל הוליד את מיכה ובני מיכה פיתם ומלך ותחרע ומהם ממשיך כל הדורות ועל כן הכניס אח מפיבשת פה קודם הזכיר הריגת איש בשת לומר כי את זה השאיר הוא יתברך להקים ממנו בית שאול ומזכיר מיד הריגת איש בשת לומר כי כבר נשאר לשאול משך הזרע:
פסוק ה:
וילכו בני רמון כו'. הנה פשט הכתובים יראה כי רכב ובענה באו בית איש בשת בתואנת היותם לוקחי חטים ויכוהו אל החומש וברחו ונמלטו ואחרי צאתם שיערו כי לא מת בהכאה ההוא.
פסוק ז:
וישובו ויבאו והוא שוכב על מטתו בחדר משכבו ושבו ויכוהו מכת מות שהסירו את ראשו ויקחוהו וילכו. וראוי לשים לב על זה למה עשה פסוק בפני עצמו לומר שמה שנאמר למעלה ויבאו אל בית איש בשת היה תוך הבית ושהיו לוקחי חטים וטוב טוב היה מהפסוק הזה ויבאו כחום היום אל בית איש בשת שיאמר אל תוך בית איש בשת לוקחי חטים והוא שוכב כו'. ועוד כי אחר שעל שניהם הוא מדבר איך יאמר ורכב ובענה אחיו נמלטו הראוי יאמר ויכוהו אל החומש וימלטו. ועוד שאחר שהיו שרי גדודי בן שאול למה לא נכנסו כבני הבית לבקר את החולה. ועוד היתכן כי בבית המלך לא היו אנשים ובני בית שלא ראו את המעשה הרע ההוא ולא קם ולא זע איש או אשה או עבד קטון או גדול לא בפעם הראשונה ולא בשנית. ועוד אומר תחלה אל בית איש בשת ואח"כ אומר והנה באו עד תוך הבית למה שינה והכל היה פעם אחת. ועוד כי בראשונה הוא אומר שהיה שוכב משכב הצהרים ולא נזכר חדר כי אם בית וגם לא נאמר על מטתו ובפעם השנית הוא אומר על מטתו בחדר משכבו. ועוד אומרו ויכוהו וימיתוהו ויסירו את ראשו ויקחו את ראשו וילכו היתכן כי בכל זה לא היה מי שיראה ויזעק וירדוף וישיג אותם.
פסוק ז:
אך הנה לבא אל הענין נשים לב אל אומרו והנה באו עד תוך הבית כי הל"ל והמה ולא והנה כי זכרים היו אמנם הנה הרשעים האלה נתייעצו איכה יעשו שלא יראום היושבים בית המלך כי לא יעדרו אנשים ועבדים על כן אמרו לעשות הדבר בשתי פעמים ובתחבולה כאשר יבא והוא כי תחלה המה באו כחום היום בית איש בשת כשאר שני גדודים בני בית מראים עצמם כבאים לדבר ע מו ודרך העולם הוא שבהיות המלך ישן שישובו וילכו לדרכם לבלתי העיר אותו וכן עשו אלו וזהוא והוא שוכב משכב הצהרים כלומר שעל כן לא נכנסו עד תוך הבית וחזרו והלכו לעיני הכל לדרכם שיוכלו הכל להעיד שלא נכנסו כי אם אדרבה חזרו והלכו להם ואחר זאת באו לבושים כנשים מתנכרים מכוסי פנים ונכנסו בתואנת שהיו נשים בעלות ממון באות לקנות חטים מאת המלך מאוצרותיו ואז נכנסו עד תוך הבית מה שאין כן בתחלה וזהו והנה באו כי באו כתואר נשים כמשמעות והנה ובאו אז עד תוך הבית ובני הבית היו חוצה לבלתי העירו והניחו הנשים שימתינו בבית עד יעור ולא עכבום חוצה כי חפצים היו שלא יתבטלו מלקנות חטי המלך ואז הוציאו את כלי משחיתם וימלטו כי ברחו מרוצת אנשים כאשר היו ובני בית חשבו כי נשים היו המכות אותו ובתוך שבאו לראות אנקת המלך ממכתו נמלטו ושינו לבושיהם וזהו ורכב ובענה אחיו נמלטו כלומר הם חשבו שהנשים היו שנחלטו ולא היה כי אם רכב ובענה אחיו היו שנמלטו לפי האמת ולקול הרודפים לבקש הנשים שברחו לפי מחשבתם נתרוקן הבית מאנשי הבית לרדוף אחרי הנשים ולחפש אנה הלכו ואז כגוי אשר צדקה עשה חזרו ויבאו הבית לבקר את החולה אשר הוכה מהנשים ויוצאוהו על מטתו בחדר משכבו כי היה חולה מהמכה והכניסוהו מהבית שהיה ישן שם שינת הצהרים אל החדר מיד מפני שהחום יפה למכה ואז כי אין איש מאנשי הבית שם בבית מחפשים אחר אשר חשבו שהיו נשים ולא מוצאים היה להם פנאי לשוב להכותו עד שמת ולהסיר את ראשו ולהוליכו ואין רואה עד התרחקו מהמקום ואין יודע בדבר כי לא היה להם שם איש וילכו כל הערבה כל הלילה ואין רודף: