א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויוסף עוד דוד וגו'. ספר הכתוב שאסף עוד דוד את כל בחור בישראל, ר"ל מלבד מה שאסף אותם למלחמת פלשתים עוד אסף אותם להעלות ארון האלקים, או היתה האסיפה הראשונה להמליכו והשנית להעלות הארון. והנה אסף לזה הבחורים לבד, אעפ"י שלא היה ענין מלחמה לשיצטרך אליה בחורי כח, לפי שחשב דוד אולי יבואו פלשתים ויקחו את ארון האלקים, הנה כדי לשמרו מהאויבים קבץ אותם הבחורים, ואולי שקבצם גם כן לפזז ולכרכר לפני הארון שזה יאות יותר לבחורים:
פסוק ב:
והם הלכו להעלותו מקרית יערים, ואותו מקום היה נקרא גם כן בעלה, כמו שאמר בספר יהושע (יהושע ט"ו נ"ט) בעלה היא קרית יערים, ובדברי הימים (דברי הימים א' י"ג ו') קראו בעלתה, ולזה אמר כאן מבעלי יהודה להעלו' משם, ושיעור הכתוב וילך דוד וכל העם אשר אתו להעלות משם את ארון האלקים מבעלי יהודה, שהעלוהו ממקום בעלי אשר היה בנחלת יהודה. ואפשר לומר שאנשי בעלי יהודה הלכו אצל דוד לבוא עמו אל עירם להעלות הארון, וז"ש וילך דוד וכל העם אשר אתו שהיו שם מאנשי בעלי יהודה וכלם הלכו להעלות משם, ר"ל מעיר בעלה הנזכרת את ארון האלקים, וכן אומר בדברי הימים וילך דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים. ואמרו אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, ראוי שיפורש מלשון (יונה ג' ב') וקרא עליה את הקריאה, שהוא לשון הכרזה, יאמר שהלכו להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא ונתפרסם ונכרז שם שם ה' צבאות עליו ובעבורו, כי בעבור הנפלאות אשר עשה הארון נתפרסם בכריזה מופלאת שם ה' צבאות בין בארץ פלשתים ובין בקרב ישראל, ולזה אמר ב' פעמים שם שם, שם ה' בתוך פלשתים ושם ה' בקרב ישראל. והמפרשים פירשוהו אשר נקרא על הארון שם, ומהו השם שנקרא לארון? קראו לו שם ה' צבאות יושב הכרובים. וחז"ל (עיין רד"ק) אמרו שנתקדש שמו של הקב"ה עליו בהיותו בשדה פלשתים מסכים למה שאמרתי:
פסוק ג:
וספר שהרכיבו הארון על עגלה חדשה שלא נשתמש בה הדיוט, ועשו זה לקדושת הארון דמיון מה שעשו לו הפלשתים ולא זכר ששמו העגלה על פרות שלא עלה עליהם עול כאשר עשו הפלשתים, אולי שלא הקפידו עליהם כל כך. ועזא ואחיו בני עמינדב היו נוהגים העגלה, ר"ל נוהגים הפרות אשר העגלה עליהם:
פסוק ד:
ואמרו וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים, פירשו בו וישאו הארון מבית אבינדב, ואמרו עם הארון דבק אל עגלה חדשה שאמר למעלה. ויותר נכון שיחזור וישאוהו אל עזה שזכר, יאמר הכתוב וישאו (ר"ל הפרות או שאר הנושאים) אל עזא מבית אבינדב שהביאוהו משם קרוב עם ארון האלקים ודבק עמו, ואחיו היה הולך קודם הארון. וזכר זה להגיד שלזאת הסבה מת עזה שהחזיק בארון להיותו הולך אצלו, וכן אמר וימת שם עם ארון האלקים. ואחרים פירשו וישאהו השני, על הארגז שהשיבו פלשתים, כי נשאוהו עם הארון:
פסוק ה:
וזכר שהיו דוד וכל ישראל משחקים לפני ה' בכל מיני כלי זמר, (ו-ז) ובבואם עד גורן נכון שמטו הבקר, ועזא חשב שיפול הארון מעל העגלה ושלח ידו בו, והאל ית' חרה אפו והכהו על השל, ר"ל על השגגה אשר שגג, לפי (פ"א פ"ד מי"ג) ששגגת תלמוד עולה זדון, וזהו אמרו וימת שם אצל ארון האלקים. ובמעשה הזה היו ארבעה פשיעות גדולות. האחת כפי התורה נשיאת הארון היה מוטל על הלויים בכתף, וכמו שאמר (במדבר ז' ט') עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ולכן היה מהחטא העצום במה שהרכיבו הארון אל עגלה חדשה. ובמדבר סיני רבה (פר' ד' דף רי"ח ע"ב, ג') אמרו שהיה החטא בזה. ושאחיתופל תפשו לדוד בזה, ואמר לו היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלויים את הארון אלא בכתף והוא האמת, כי עם היות שעשו הפלשתים זה לא היה אצלם ידיעת התורה והמצוה והם היו זרים, אבל בני ישראל להתנהגם על מנהג הפלשתים ועזבו את תורת ה' ולא הביאו הארון כפי המצוה היה החטא עצום. השנית לפי שגם הלויים לא היה להם ליגע בארון האלקים, ולא היו נושאים אותו בעצמו ונוגעים בו אבל ישאוהו במוטות, ולכן היה מהפשע אם נגעו הלויים בעצמות הארון, כל שכל שאר ישראל: השלישית מיוחדת בעוזא שלא היה לוי ולא היה לו רשות לאחוז בארון האלקים, וכמו שאמרו (במדבר י"ז כ"א) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. הרביעית לדעת חכמינו ז"ל (סוטה פרק ז' דף ל"ה ע"א) כי חטא עוזא במיעוט אמונה, בחשבו שיפול הארון ארצה, והנה מיעט לפי מחשבתו בקדושת הארון שלא היה יכול לעמוד בעצמו בלא נושא, אמר הקב"ה נושאיו נושא הארון עצמו לא כל שכן? ולהיותו בלתי בוטח ביי' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה. וכבר יורה כל זה ממה שאמר בדברי הימים (א' ט"ו ב') אז אמר דוד לא לשאת את ארון האלקים כי אם הלויים, כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' וגו', ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללויים וגומר ויאמר להם אתם ראשי אבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה' אלקי ישראל אל הכינותי לו, כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט ר"ל בראשונה לפי שלא אתם, כלומר שלא הייתם אתם הלוים נושאי הארון נושאים אותו בכתף ובמוטות על פי המצוה לכן פרץ ה' בנו, לפי שלא דרשנוהו ולא היינו מביאים אותו כמשפט, ר"ל באופן הראוי להביאו, והותרה עם זה השאלה השלישית:
פסוק ח:
(ח-י) ויחר לדוד על אשר וגו'. זכר הכתוב שחרה אף דוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ופחד מהביא הארון אל ביתו, שמא לא ינהיגו בו הכבוד הראוי ויענש עליו, ולכן לא רצה להביאו אל ביתו עד הכינו לשבתו המקום הראוי וגם כן לויים שישרתו לפניו, ובעוד שהיה מכין הלויים להביאו והמקום לשבתו הטהו לבית אדום הגתי, שהיה לוי ומן השוערים, כמו שכתוב בדברי הימים (ד"ה ט"ו י"ח) ועובד ויעיאל השוערים, אך נקרא גתי לפי שהתגורר בגת, (יא) וישב הארון שלשה חדשים בבית עובד ויברך ה' אותו ואת כל ביתו, רוצה לומר בניו ובנותיו ונכסיו וממונו, ולהיות השפע רב ובזמן מועט הכירו וידעו שהיא ברכת ה' לא דבר טבעי. וחז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) דרשו כל ביתו, זו אשתו ושמנה כלותיה שילדו ששה בנים בכרס אחד, וסמכו זה על מה שכתוב בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ו ה', ט') פעולותי השמיני כי ברכו אלקים, וכתיב ששים ושנים עם שמנה הבנים. ובמסכת סוטה (א"ה לא מצאתי מדרש זה במסכת סוטה אבל בבמ"ר סוף פר' ד' דף רי"ח ע"ד ובמדרש תנחומא פרשת בשלח בפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת וגו' מצאתיו, עם היותו שהוא בשנוי לשון מה, ונ"ל שהוא טעות המגיהים): אמרו שלשה דברים היו קדושים ומעולים וכסבורין בני אדם שהם קשים ורעים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן ה' דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן קטרת וארון ומטה. קטרת, שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת כי על ידו מתו נדב ואביהו, על ידו נשרפו עדת קרח, על ידו נצטרע עוזיהו, לכך נכתבה מעלה גדולה בקטרת שנצלו ישראל על ידו, שנאמר (במדבר י"ז י"ג) ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותעצר המגפה. ארון, שלא יאמר אדם קשה הוא, הארון הכה בפלשתים, הארון הרג באנשי בית שמש, הרג לעוזא, לכך כתיב בו ברכה, שנאמר (פה) ויברך השם את עובד אדום ואת כל ביתו. המטה הוא הביא המכות על המצריים במצרים ועל הים, לפיכך ידעו שהוא של נסים, שנאמר (שמות י"ז ה') וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור מפני תרעומת, ללמדך שאין קטרת וארון ומטה הורגין אלא עונות הורגין וכו':
פסוק יב:
וספר הכתוב שכאשר ידע דוד שבירך ה' את בית עובד אדום בעבור הארון, עלה עם הלויים ועם ישראל להעלות משם הארון אל ציון עירו. והסתכל כי בראשונה נאמר ודוד וכל בית ישראל משחקים, אבל בעליה הזאת נאמר ויעל את ארון האלקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה, שעזבו השחוק וקלות ראש ולקחו השמחה, ועל כיוצא בזה אמר הפילוסוף (אריסט"ו) שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק, ושלמה אמר (קהלת ב' כ') לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה, ר"ל במה, מה טוב הוא עושה, לפי שהשחוק הוא כפי הגוף והשמחה היא כנגד הנפש ובהשגתה. וגם זכר שהחליפו כלי הזמר שנשאו בראשונה לקול שופר ותרועת העם לבדו, והוא על דרך (תהלים פ"א ג') שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל, ר"ל הסירוהו מפה ותקעו בחדש שופר, ובדברי הימים נאמר (דברי הימים א' ט"ו ט"ו) וישאו בני הלויים את ארון האלקים כאשר צוה משה בדבר ה', רוצה לומר שהעלוהו הלויים בכתף ובמוטות כמצות השם, (יג) ועל זה נאמר כאן ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, ר"ל כי כאשר היו צועדים הלויים ששה צעדים היה דוד זובח לה' שהצילם ולא נכשלו כאשר נכשל עוזה. ובדברי הימים נאמר (שם שם כ"ו) ויהי בעזור האלקים את הלויים וגו', כי ההצלה תקרא עזר, וחז"ל אמרו (עיין שם רש"י ורד"ק) מכאן שהארון נושא את עצמו, כלומר שנשאוהו במוטות ולא הרגישו בו כובד כלל עם היות בתוכו לוחות האבנים, ומפני אותו העזר הכירו הלויים שהאלקים עזרם במשא והיו זובחים על זה:
פסוק יד:
וספר שדוד היה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה', לפי שבעליה הראשונה היה בכלל המשחקים, ועתה החליף ענינו ויחד לעצמו פעל מיוחד מבין שאר העם, והוא אומרו מפזז ומכרכר, והיה חגור אפוד בד, והוא הלבוש המיוחד לעובדי גבוה, כי לא הלבישו דוד כ"א בהעלאת הארון:
פסוק טז:
וזכר שכאשר בא הארון בציון עיר דוד, מיכל נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מכרכר ותבז לו בלבה, ר"ל שחשבה הפעל ההוא בזיון בחוק המלוכה ושהיה מנהג הדיוט:
פסוק יז:
והנה הביאו הארון והציגו אותו במקומו, ר"ל במקום הראוי אליו והוא בתוך האהל כאשר שמו משה ע"ה, כי ידע שאין ראוי להושיבו בבית וקורה עד בנין הבית המקודש:
פסוק יח:
(יח-יט) ויברך דוד את העם, והברכה ההיא נתפרשה בדברי הימים (דברי הימים א ט״ז:ב׳) ונתן לכל איש ואשה לחם ובשר ויין רב כיד המלך לאכול ולשתות ולשמוח שם לפני ה':
פסוק כ:
וכאשר שב לביתו לברך את אשתו ובניו ואנשי ביתו כי בא מן הדרך, הוכיחתו מיכל ואמרה בדרך לעג מה נכבד היום מלך ישראל וגו'? ר"ל שלא היה כבוד לו להגלות לפני אמהות עבדיו מפזז ומכרכר, כי חשבה שהיה זה ממנו דרך שחוק וקלות ראש עם האמהות:
פסוק כא:
ודוד השיבה שהדברים אין ראוי שישובחו או יתגנו כ"א מפאת תכליתם, ואלו היה הוא מכרכר לפני אדם לכבדו היה פעל מגונה, לפי שמעלתו גדולה ממעלת כל אדם, אבל בהיותו מפזז לפני ה' אין זה גנות, כי בערכו המלכים כאפס ותוהו נחשבו לו, ואינם מלכים אצלו כ"א עבדים, וכאלו ביאר לה שלא היה זה שחוק גופני כ"א שמחה נפשיית, והטענה הזאת רמז באמרו לפני ה'. עוד נתן לה טענה שנית, והיא למה שקבל חסדים גדולים מהאל יתברך והנה ראוי ג"כ שיעבדהו מאד, וז"ש אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, (כב) ועל שתי הטענות יחד אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ר"ל מפאת מעלת האל ית' ומפאת חסדיו אשר עשה עמי ראוי שאהיה לפניו ית' קל לראש ואראה עצמי יותר שפל, אמנם הכבוד והוראת המעלה לא יאות כ"א עם האנשים שהם פחותים לא עם השם, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, רוצה לומר עמהם ראוי לנהוג הכבוד לא עם השם. ואפשר לפרש גם כן שלפני השם ולתכלית עבודתו אעשה עצמי יותר שפל ואכבדה עם האמהות. וחז"ל אמרו (ילקוט ח"ב דף כ"א ע"ג), אמרה לו מיכל לדוד מלכות אבא היה נאה משלך, חלילה להם אם יראה לא' מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כלהון הוו מכובדין ממך, מה דוד אמר? לפני ה' אשר בחר בי, של אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקים בכבוד עצמם, אבל אני אניח כבוד עצמי ואתעסק בכבוד קוני:
פסוק כג:
וזכר הכתוב שמיכל לקחה מיד ה' בכל חטאתיה כי לא היה לה ולד עד יום מותה, ר"ל כל ימיה. ומלבד היות זה עונש על דבריה, הנה עוד היתה מסבה מאת השם לבל יתרבה זרע מבית שאול ואל יתערב עם זרע דוד זרע ברך ה', והיה גלוי לפניו שעוד יבא ענין הגבעונים להשמיד את כל זרע שאול, ומה יעשה דוד על בניו אם יהיו לו ממיכל בת שאול? או יוציא להרוג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משוא פנים יש בדבר, לכן נורא עלילות ית' סבב שמיכל לא תתעבר מדוד ולא יתחברו זרע שאול בזרע דוד והיו לבשר אחד, אחרי שהאל ית' הבדיל ביניהם הבדל רב: ואמנם קשור הפרשיות האלה וסדרם לפי האמת וסבת התחלפותם ממה שנזכר הנה למה שנזכר בדברי הימים, ראוי לחקור עליו כפי הסברא הגוברת, כי לא מצאתי לחכמינו ולמפרשים ז"ל בו דבר. ואומר שהדעת נוטה והכתובים יורו שעברו הדברים במציאות כמו שכתב הנביא הנה, וזה כי מיד אחרי המלכת דוד על ישראל כלו בחברון הלך ללכוד ירושלם, ולזה אמר וילך המלך אנשיו ירושלם, ובדברי הימים (דברי הימים א' י"א ד') אמר וילך המלך ובני ישראל ירושלם, ר"ל כי מיד כאשר נתקבצו להמליכו הלכו מיד עמו לירושלם, ולזה בכאן ובדברי הימים נזכר ענין ירושלם סמוך להמלכת דוד. והנה חירם מלך צור ששלח מלאכים לדוד, הסברא הישרה יורה שהיו לברכו על המלכתו על ישראל, ולכן ראוי שנאמר שנסמך זה להמלכתו ולכידת ירושלים, כי כאשר ידע שלכד המצודה ונקראה עיר דוד שלח מלאכים אליו לברכו וחרשים לבנות לו שם בית, ומה שספר הכתוב ויבנו בית לדוד לא יתחייב שמיד נשלמה מלאכת הבית קודם הדברים שיזכור אחרי זה, אבל ששלח אליו חירם העצים והחרשים לבנות לו הבית שבנו לו, ולזה אמר אחרי ענין חירם וידע דוד כי הכינו השם למלך על ישראל וגו', יורה שסמוך להמלכה היה זה. אחרי זה אמר שלקח דוד נשים בירושלם, וגם זה יורה שסמוך להמלכה היה, ולזה אמר בו אחרי בואו מחברון, ר"ל שמיד כשבא מחברון ולכד ירושלם לקח בה נשים, וראוי היה שיעשה כן כי הבית תגזור אשה ובנים, ולכן סמך ספור האשה והבנים אל בנין הבית אשר בירושלם, והבנים שיזכור שילדו לו הוא תשלום ספור הנשים, עם היות שהיתה לידתם אחרי כן. ואחרי כל זה זכר מלחמות הפלשתים פעם אחר פעם, שהיה אחרי לכידת ירושלם ומלאכות חירם ולקחו הנשים, ויורה שהיו אלה המלחמות סמוך להמלכתו קודם העלאת הארון כמ"ש וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל וגו', ואחרי המלחמות האלה אז בהניח ה' לו הלך להעלות הארון מקרית יערים אל בית עובד אדום הגתי, ולזה אמר ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל, שהיתה האסיפה הזאת שנית לאסיפת העם למלחמות שזכר. והנה הארון לא ישב בבית עובד כי אם ג' חדשים ואז העלהו שנית אל ביתו, ובין עליה לעליה לא נעשה דבר רשום שיספר אותו כותב הספר. ואחרי היות הארון בביתו בתוך האהל דבר אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית אלקים בתוך היריעה וגו'. הנה התבאר שקרו הדברים כלם כמו שזכרם הנביא כאן ושהכתובים וטבע הדברים יורו עליו. אמנם בדברי הימים לא שמר עזרא הסדר הראוי, וספר הדברים אשר עשה דוד אך לא על הסדר וכפי הזמנים שקרו, כי לא כוון כי אם להגיד הדברים הרשומים אשר עשה, ולזה לא הקפיד על סדרם בקדימה ואיחור כי אם כפי טבעם ומעלתם, ולזה אחרי ספור המלכתו ספר ענין ירושלם כמו שקרה. ולפי שבו נאמר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל יואב בן צרויה בראשונה ויהי לראש, ראה עזרא לספר אחרי זה כל הגבורים אשר לדוד ואשר באו לצקלג, עם היות שזה ראוי שייוחס לסוף הספר, והעד על זה שספר בגבורים האלה גבורות נעשו אחרי כן במלחמות הפלשתים, וזה יורה שלא נזכרו הדברים כפי הזמן אשר קרו. ואחריו זכר מספר ראשי החלוץ אשר באו חברונה להמליך את דוד, ואין ספק שזה קודם ללכידת ירושלם שכבר זכר, והוא גם כן מה שיורה שלא שמר עזרא בספור הענינים סדר הזמן שקרו בו. וכן זכר אחרי זה העלאת הארון מקרית יערים אל בית עובד אדום הגתי, ואחריו ענין חירם, ואחריו נשי דוד ובניו, ואחריו מלחמות הפלשתים פעם אחר פעם, ואחרי זה זכר איך העלוהו מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד, ואין ספק שבין עליה לעליה כשלשה חדשים שישב הארון בבית עובד לא היה אפשר שיעברו כל הדברים שזכר עזרא ביניהם, ענין חירם ובנין בית דוד ולקיחת הנשים והולדת בניו ושתי מלחמות פלשתים, כי לא אפשרי שבזמן קצר כזה יקרו דברים רבים כאלה, והוא ממה שיורה אמתת מה שאמרתי שעזרא כתב הדברים למעלתם ולא כסדרם ולא כפי זמן קורותם, והנביא ספר הענינים כפי הזמנים אשר ארעו כלם. האמנם למה לא ספר הנביא כאן איך הקהיל דוד הכהנים הלויים ואיך נבדלו המשוררים והמנגנים והשוערים מהם והשיר אשר עשה דוד ונתנו להם להודות לה' הודו ליי' קראו בשמו וגו'. אשר כל זה כתב עזרא בספר דברי הימים, הוא כפי מה שכתבתי בהקדמת זה הספר, לפי שהיה הכוונה בכאן לספר שדוד הע"ה העלה הארון מבית אבינדב לבית עובד ומבית עובד לעיר ציון לא זולת זה, ולכן לא הקפיד כאן איך הביאוהו ומי היו המנגנים ומי היו המשוררים ואי זה שיר שוררו, ועזרא פירשו שם, ועם מה שאמרתי הותרה השאלה הרביעית: