א וּבִשְׁנַת֙ שְׁמֹנֶ֣ה עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט מָלַ֥ךְ אֲבִיָּ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃ ב שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מַעֲכָ֖ה בַּת־אֲבִישָׁלֽוֹם׃ ג וַיֵּ֕לֶךְ בְּכָל־חַטֹּ֥אות אָבִ֖יו אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה לְפָנָ֑יו וְלֹא־הָיָ֨ה לְבָב֤וֹ שָׁלֵם֙ עִם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו כִּלְבַ֖ב דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃ ד כִּ֚י לְמַ֣עַן דָּוִ֔ד נָתַן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהָ֥יו ל֛וֹ נִ֖יר בִּירוּשָׁלִָ֑ם לְהָקִ֤ים אֶת־בְּנוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וּֽלְהַעֲמִ֖יד אֶת־יְרוּשָׁלִָֽם׃ ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה דָוִ֛ד אֶת־הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־סָ֞ר מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־צִוָּ֗הוּ כֹּ֚ל יְמֵ֣י חַיָּ֔יו רַ֕ק בִּדְבַ֖ר אוּרִיָּ֥ה הַחִתִּֽי׃ ו וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֧ה בֵין־רְחַבְעָ֛ם וּבֵ֥ין יָרָבְעָ֖ם כָּל־יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ ז וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י אֲבִיָּם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה הֲלֽוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּמִלְחָמָ֥ה הָיְתָ֛ה בֵּ֥ין אֲבִיָּ֖ם וּבֵ֥ין יָרָבְעָֽם׃ ח וַיִּשְׁכַּ֤ב אֲבִיָּם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקְבְּר֥וּ אֹת֖וֹ בְּעִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּמְלֹ֛ךְ אָסָ֥א בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ ט וּבִשְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים לְיָרָבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֥ךְ אָסָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ י וְאַרְבָּעִ֤ים וְאַחַת֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ מַעֲכָ֖ה בַּת־אֲבִישָׁלֽוֹם׃ יא וַיַּ֧עַשׂ אָסָ֛א הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּדָוִ֖ד אָבִֽיו׃ יב וַיַּעֲבֵ֥ר הַקְּדֵשִׁ֖ים מִן־הָאָ֑רֶץ וַיָּ֙סַר֙ אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו׃ יג וְגַ֣ם ׀ אֶת־מַעֲכָ֣ה אִמּ֗וֹ וַיְסִרֶ֙הָ֙ מִגְּבִירָ֔ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה מִפְלֶ֖צֶת לָאֲשֵׁרָ֑ה וַיִּכְרֹ֤ת אָסָא֙ אֶת־מִפְלַצְתָּ֔הּ וַיִּשְׂרֹ֖ף בְּנַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃ יד וְהַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ רַ֣ק לְבַב־אָסָ֗א הָיָ֥ה שָׁלֵ֛ם עִם־יְהוָ֖ה כָּל־יָמָֽיו׃ טו וַיָּבֵא֙ אֶת־קָדְשֵׁ֣י אָבִ֔יו וקדשו (וְקָדְשֵׁ֖י) בֵּ֣ית יְהוָ֑ה כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב וְכֵלִֽים׃ טז וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֜ה בֵּ֣ין אָסָ֗א וּבֵ֛ין בַּעְשָׁ֥א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־יְמֵיהֶֽם׃ יז וַיַּ֨עַל בַּעְשָׁ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ עַל־יְהוּדָ֔ה וַיִּ֖בֶן אֶת־הָרָמָ֑ה לְבִלְתִּ֗י תֵּ֚ת יֹצֵ֣א וָבָ֔א לְאָסָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ יח וַיִּקַּ֣ח אָ֠סָא אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף וְהַזָּהָ֜ב הַֽנּוֹתָרִ֣ים ׀ בְּאוֹצְר֣וֹת בֵּית־יְהוָ֗ה וְאֶת־אֽוֹצְרוֹת֙ בֵּ֣ית מלך (הַמֶּ֔לֶךְ) וַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּיַד־עֲבָדָ֑יו וַיִּשְׁלָחֵ֞ם הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֗א אֶל־בֶּן־הֲ֠דַד בֶּן־טַבְרִמֹּ֤ן בֶּן־חֶזְיוֹן֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם הַיֹּשֵׁ֥ב בְּדַמֶּ֖שֶׂק לֵאמֹֽר׃ יט בְּרִית֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ בֵּ֥ין אָבִ֖י וּבֵ֣ין אָבִ֑יךָ הִנֵּה֩ שָׁלַ֨חְתִּֽי לְךָ֥ שֹׁ֙חַד֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֵ֣ךְ הָפֵ֗רָה אֶת־בְּרִֽיתְךָ֙ אֶת־בַּעְשָׁ֣א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֔ל וְיַעֲלֶ֖ה מֵעָלָֽי׃ כ וַיִּשְׁמַ֨ע בֶּן־הֲדַ֜ד אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֗א וַ֠יִּשְׁלַח אֶת־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֤ים אֲשֶׁר־לוֹ֙ עַל־עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּךְ֙ אֶת־עִיּ֣וֹן וְאֶת־דָּ֔ן וְאֵ֖ת אָבֵ֣ל בֵּֽית־מַעֲכָ֑ה וְאֵת֙ כָּל־כִּנְר֔וֹת עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ נַפְתָּלִֽי׃ כא וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ בַּעְשָׁ֔א וַיֶּחְדַּ֕ל מִבְּנ֖וֹת אֶת־הָֽרָמָ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בְּתִרְצָֽה׃ כב וְהַמֶּ֨לֶךְ אָסָ֜א הִשְׁמִ֤יעַ אֶת־כָּל־יְהוּדָה֙ אֵ֣ין נָקִ֔י וַיִּשְׂא֞וּ אֶת־אַבְנֵ֤י הָֽרָמָה֙ וְאֶת־עֵצֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֖ה בַּעְשָׁ֑א וַיִּ֤בֶן בָּם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֔א אֶת־גֶּ֥בַע בִּנְיָמִ֖ן וְאֶת־הַמִּצְפָּֽה׃ כג וְיֶ֣תֶר כָּל־דִּבְרֵֽי־אָ֠סָא וְכָל־גְּב֨וּרָת֜וֹ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה וְהֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנָ֔ה הֲלֹֽא־הֵ֣מָּה כְתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה רַ֚ק לְעֵ֣ת זִקְנָת֔וֹ חָלָ֖ה אֶת־רַגְלָֽיו׃ כד וַיִּשְׁכַּ֤ב אָסָא֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵר֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו בְּעִ֖יר דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַיִּמְלֹ֛ךְ יְהוֹשָׁפָ֥ט בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ כה וְנָדָ֣ב בֶּן־יָרָבְעָ֗ם מָלַךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנָתָֽיִם׃ כו וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ בְּדֶ֣רֶךְ אָבִ֔יו וּ֨בְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כז וַיִּקְשֹׁ֨ר עָלָ֜יו בַּעְשָׁ֤א בֶן־אֲחִיָּה֙ לְבֵ֣ית יִשָּׂשכָ֔ר וַיַּכֵּ֣הוּ בַעְשָׁ֔א בְּגִבְּת֖וֹן אֲשֶׁ֣ר לַפְּלִשְׁתִּ֑ים וְנָדָב֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל צָרִ֖ים עַֽל־גִּבְּתֽוֹן׃ כח וַיְמִתֵ֣הוּ בַעְשָׁ֔א בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּֽיו׃ כט וַיְהִ֣י כְמָלְכ֗וֹ הִכָּה֙ אֶת־כָּל־בֵּ֣ית יָרָבְעָ֔ם לֹֽא־הִשְׁאִ֧יר כָּל־נְשָׁמָ֛ה לְיָרָבְעָ֖ם עַד־הִשְׁמִד֑וֹ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַד־עַבְדּ֖וֹ אֲחִיָּ֥ה הַשִּׁילֹנִֽי׃ ל עַל־חַטֹּ֤אות יָרָבְעָם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֔א וַאֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכַעְס֕וֹ אֲשֶׁ֣ר הִכְעִ֔יס אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לא וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י נָדָ֖ב וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לב וּמִלְחָמָ֨ה הָיְתָ֜ה בֵּ֣ין אָסָ֗א וּבֵ֛ין בַּעְשָׁ֥א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־יְמֵיהֶֽם׃ לג בִּשְׁנַ֣ת שָׁלֹ֔שׁ לְאָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ בַּעְשָׁ֨א בֶן־אֲחִיָּ֤ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּתִרְצָ֔ה עֶשְׂרִ֥ים וְאַרְבַּ֖ע שָׁנָֽה׃ לד וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֙לֶךְ֙ בְּדֶ֣רֶךְ יָרָבְעָ֔ם וּ֨בְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הפרשה השביעית תספר עניני אביה בן רחבעם, ועניני אסא בן אביה מלכי יהודה, ועניני מלכי ישראל שמלכו בימיהם, רוצה לומר נדב בן ירבעם ובעשא ואלה בן בעשא וזמרי ועמרי ובנו אחאב ששה מלכי ישראל אלה שמלכו בימי אסא מלך יהודה, ותספר ענין יהוא בן חנני שנבא על בעשא. תחלת הפרשה ובשנת שמנה עשרה למלך ירבעם בן נבט מלך אביה על יהודה וגומר, עד ויאמר אליהו התשבי וגומר.
פסוק א:
והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה במה שאמר הכ' ב' פעמי' ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם, כי הנה בסוף הפר' הששית שעברה אמר ויתר דברי רחבעם וגו', ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל הימים, ובזאת הפר' אמר ג"כ פעם ב' ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל ימי חייו, והוא כפל מבואר:
פסוק א:
השאלה השנית באמרו ומלחמה היתה בין אסא ובין בעשא וגומר, ויעל בעשא וגו', ואם עדיין לא נזכר' מיתת נדב בן ירבעם ועניני המלכתו ולא מלכות בעשא, איך זכר המלחמות אשר עשה בעשא, וקראו מלך ישראל בהיותו מולך אחרי נדב? והיה ראוי שיזכור ראשונה עניני נדב עד מותו והמלכת בעשא תחתיו, ואז יזכור את מלחמותיו, ואתה תראה שזכר כאן בספורי אסא המלחמה שהיה לו עם בעשא מלך ישראל, ואחרי זה יספר שמלך נדב בן ירבעם על ישראל ושהכהו בעשא ואחרי זה יזכור שמלך בעשא, ובאו הספורים האלה אם כן מבולבלים שלא כסדר:
פסוק א:
השאלה השלישית באמרו בשנת שלש לאסא מלך יהודה מלך בעשא, וזכר שמלך עשרים וארבע שנה, והיתה אם כן עלותו לבנות את הרמה בשנת שבע ועשרים שנה לאסא, והוא סותר למה שנאמר בספר דברי הימים (דברי הימים ב' ט"ז א') שהיה זה בשנת שלשים ושש למלכות אסא:
פסוק א:
השאלה הרביעית במה שאמר פעם ב' ומלחמה היתה בין אסא ובין בעשא מלך ישראל כל ימיהם, וזה כבר נזכר בפסוק אחר כזה עצמו בספורי אסא, ויקשה א"כ ההכפל הזה:
פסוק א:
השאלה החמשית באמרו וגם ביד יהוא בן חנני הנביא דבר ה' אל בעשא ואל ביתו וגומר, והנבואה הזאת היא אשר זכר למעלה ויהי דבר ה' אל יהוא בן חנני על בעשא וגומר, ולא ידעתי למה נשנית ונכתבה שתי פעמים זה אחר זה ללא צורך? כל שכן שנכתבה אחרי שזכר מיתת בעשא ושמלך אלה בנו תחתיו וחזר לספר מה שנבא יהוא לבעשא:
פסוק א:
השאלה הששית למה נחשב לעון לבעשא על הרגו לנדב בן ירבעם, כמו שאמר ועל כל הרעה אשר עשה בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיו להיות כבית ירבעם ועל אשר הכה אותו, והנה נדב היה רע מעללים והוא יתברך דבר על בית ירבעם הדבר הזה על ידי אחיה השילוני, ואם הוא עשה זה בדבר ה' איך נחשב לו לעון? והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:
ובשנת שמנה עשרה וגומר. ספר הכתוב שבשנת שמנה עשרה למלך ירבעם בן נבט מלך ישראל, היה שמלך אביה בן ירבעם על יהודה, (ב) ומלך שלשה שנים לא עוד, לפי שהלך בכל חטאת אביו ומת בקצרות ימים. ואמר שהיה שם אמו מעכה בת אבישלום, להעיר שהיתה לאמו טבע אביה אבישלום בן דוד, שהיה איש רע מאד, ובתו מעכה היתה מתכונתו, ואביה בנה היה ג"כ מטבעה ותכונתה. ובדברי הימים (דברי הימים ב' י"ג ב') כתוב שהיה שם אמו מיכיהו בת אוריאל מגבעה, וכלו אחד, כי שמה זכר השם אשר היא היתה מתיחסת אליו, וכאן זכר הכתוב שמה העצמי ושם אביה אשר נטה בתה אליו:
פסוק ג:
וזכר שגם כן הלך בחטאת אביו, הנה אם כן נדמה לאמו בגאוה וסכלות ורוע לב, ונדמה לאביו בחטאת ע"ז אשר עבד אבל לא נדמה אל דוד זקנו, כי עם היותו מפאת האם ומפאת האב מזרע בית דוד, לא לקח מאמונתו ויושר לבבו דבר, וקבל מהם הרע ואת הטוב לא קבל, שהנה רחבעם אביו אמרנו שאמו נעמה העמונית הטתה את לבבו, אבל אביה שהיתה אמו בת אבישלום בן דוד והיה אביו רחבעם בן שלמה בן דוד, אעפ"י שמשני צדדיו היה מזרע בית דוד לא דמה אליו בישרות לבבו, וזהו אמרו ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיו כלבב דוד אביו. גם כי היה לו סבה אחרת חזקה מאד ללכת בדרכי דוד, (ד) והיא שלמענו נתן השם אלהיו לו ניר בירושלים להקים את בנו אחריו, כלומר להקים זרעו על כסא ממלכתו ולהעמיד את ירושלם, כי יותר יעמידו העיר והבית המקודש מלכי בית דוד להיותו בנין אביהם משיעמידוהו מלכי ישראל שלא היו מזרעו. וניר הוא שם הארץ הנעבדת באופן שיתנו הצמחים אשר בה את פרים, וכאלו אחר שבעבור דוד השאיר השם יתברך בירושלם קיום זרעו לתת את פרים, ועכ"ז לא הלך זרעו בדרכיו:
פסוק ה:
וזכר שהיה הקב"ה עושה כל זה בעבור דוד ליושר לבבו, כי עשה את הישר בעיניו ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו. והתבונן אמרו רק בדבר אוריה החתי, שיורה שענין בת שבע לא נחשב לדוד עון, (כי ראויה היתה אליו) כי אם מות אוריה:
פסוק ו:
ואמנם אמרו אחרי זה ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל ימי חייו, הוא להודיע שבהיות אביה בחור וטוב בחיי רחבע' אביו היה לוח' תמיד עם ירבעם, ולפי שזה נזכר למעלה בספורי רחבעם ראה הכתוב להודיע עתה שאותם המלחמות אביה היה סבתם, והוא היוצא ובא במלחמות יותר מאביו, ולזה אמר כאן ומלח' היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל ימיו, וכנוי כל ימיו שב לאביה, שכל ימי אביה אחרי שהיה בחור בימי אביו התמיד המלחמה שהיה בין אביו ובין ירבעם, וכן גם כן היתה המלחמה אחרי שנמלך אביה עם רחבעם, לפי שאביה התמיד בה תמיד, ולפי זה אין כאן מאמר שיהיה מותר, והותר' בזה השאלה הא': וכבר נזכר בדברי הימים (שם שם) שמלחמה חזקה היתה בין אביה ובין ירבעם אחרי המלכ' אביה, ושדבר אביה דברי כבושים לישראל להוכיחם על עזבם מלכות בית דוד, ושהיה רחבעם אביו נער ורך הלבב, והיה זה להתנצלו על אשר השיבם אבי הכה אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים, שעשה זה להיות נער בעניניו ולהיותו רך לבב מעודן ומעונג ומבלי מוסר לרוב השלוה אשר היה בימי שלמה ולא ידע נימוסי המלחמה, והוא ממה שיורה שהיה אביה אמיץ לבו בגבורי', והיה במלכו רב השנים מאביו ומנוסה במלחמותיו. ואמנם מה שנאמ' שם ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו השם וימות, אחשוב שפירושו שנגף השם את ירבעם ומת, כי לא זכר עוד דבר ממנו, וכאלו אמר שלא עצר כח נגד אביה עד מות ירבעם עם היות שמת אחר אביה. וחז"ל (ב"ר פר' ס"ה דף ע"ג ע"ד) הבינוהו באופן אחר שמת אביה, כמו שהבאתי מדבריהם. ועוד תראה ששם נאמר שנגף השם את ירבעם ואת ישראל לפני אביה ובני יהודה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור, ואני ראיתי בספר יוסף בן גוריון אשר כתב לרומיים ממלחמות היהודים שכתב בזה שנפלו חללים במלחמה הזאת חמשים אלף איש בחור, ותמהתי ממנו איך נטה מדרכי הכתוב ואמתתו? וכן ראיתי שכתב בספרו ג"כ נדבת דוד אשר עשה לבית ה', שבמקום מה שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ב י"ד) והנה בעניי הכנותי לבית ה' זהב מאה אלף ככר, כתב הוא חמש אלף ככר, וכפי מה שיראה בחפוש דברי האיש הזה, רואה אני שלא נטה כל כך מדברי הנביא אשר כתב בספר מלכים כמו שנטה מדברי עזרא שכתב בספר דברי הימים, והיה כוונתו לדבר לרומיים דברים מתישבים על לבם, וכאשר מצא דבר גדול וזר יקשה בעיניהם האמנתו, התאמץ לכתוב לשכך את אזנם כפי מה שעלה על לבו, ולא חשש לנטות מדברי הכתובים, והוא בעיני עון פלילי ושגעון ותמהון לבב. אם עון פלילי, להיותו מכחיש פשוטי הכתובים שנאמרו ברוח הקדש, והוא בכלל (במדבר ט"ו ל"א) דבר ה' בזה. ואם שגעון, לפי שמה שחשב שהיה בלתי אפשר הוא אפשרי בעצמו, ואין ראוי להכחיש אם היו לדוד זהב מאה אלף ככר, כי הנה מצאנו (בסי' ט' כ"א) שבא לשלמה באניה שעשה בעציון גבר בפעם אחת זהב ארבע מאות ועשרים ככר, וכתיב (בסי' י' י"ד ט"ו) ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב, לבד מאנשי התרים ומסחר הרוכלים וכל מלכי הערב ופחות הארץ, ואם לשלמה בא בשנה אחת יותר מאלף ככר מכל הדברי' האלה מבלי שיבא לידו משלל המלחמות כלל, מי המונע שדוד בארבעים שנה שמלך לא יקבץ ויאסוף ויכנוס בתאותו לבנין בית האלקים זהב ככר מאה אלף? בהיות שבאו לידו משלל מלחמות האויבים דבר בלתי משוער, ונוסף עליו שברכת ה' היא תעשיר. הנה זה אם הוא אפש' רחוק בעיני יוסיפון, אינו מכת הנמנע ואינו רחוק בעיני השכל הישר, גם מיתת חמש מאות אלף איש במלחמת אביה עם ירבעם, למה הוקשה בעיניו? והנה בן רמליהו הרג וישב מבני יהודה קרוב לזה המספר, וגם אני ראיתי בספורי דברי הימים והמלחמות אשר היו בין הטרוייאנו"ש והיונים ובין הרומיים והאפריקאנו"ש בימי הניבא"ל, ובין אומת אדום מהספרדים עם הישמעאל' אשר קנו ספרד, שמתו במלחמה אחת יותר ויותר מחמש מאות אלף איש מצד אחד, ואם זה קרה להם בכח אנושי, למה נכחיש עדות הכתובים כמו שיעידו שנעשה לישראל בהשגחה אלקית ועל דרך נס? וכמה פעמים ראינו נמסרים רבים ביד מעטים ויעשו בהם מכת חרב והרג ואבדן עד בלי די, כי הנה אין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט, ואין לזוז מפשט הכתובים, ועזרא לא כתב בדברי הימים דבר מעצמו, כי אם מה שמצא בספורים האמתיים שנכתבו בישראל, וכמו שאמר שם על זה הספור (דברי הימים ב' י"ג כ"ב) ויתר דברי אביה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש עדו הנביא, והוא ממה שיורה שמה שכתב בזה עזרא כבר כתבו ראשונה אותו נביא בדבר ה'. והנה לא נכתב כאן בספר מלכים המלחמה העצומה הזאת אשר היתה בין אביה וירבעם, לפי שלא היה כוונת הנביא כותב זה הספר כי אם לכתוב המלכים ועניניהם בינם למקום יתברך אם היו טובים וישרים בלבותם או הרשיעו לעשות, ובזה עשה עקר ספוריו ונסתפק בשאר הדברים לספרם בקוצר, כמו שעשה בזה שאמר לבד ומלחמה היתה בין אביה ובין ירבעם וגומר, אמנם עזרא שרצה לשבח עניני מלכי יהודה האריך בספורי מלחמותיהם:
פסוק ט:
(ט-י) וספר הכתוב שמלך אחרי אביה אסא בנו בשנת עשרים לירבעם, וכבר נזכר קודם זה שירבעם ורחבעם מלכו כאחד, והנה רחבע' לא מלך כי אם שבע עשר' שנה, ואם אביה מלך בשנת שמנה עשרה לירבע' ומל' שלש שני', יתחייב בהכר' שמלך אסא בשנ' עשרי' ואחת למלכות ירבעם, ואיך אמר הכתוב בשנת עשרים? אם לא שנאמר שרחבעם נכנס בשנת שמנה עשרה, ולא מנה לו אותה שנה לפי שלא השלימה ומנה אותה לאסא, ולכן היתה המלכת אסא בשנת עשרים. וספר הכתוב מאסא שמלך ארבעים ואחד שנה, כי מפני חסידותו האריך ימים על ממלכתו כדוד ושלמה אבותיו ומלך ארבעים שנה כמו הם, לקיים מה שנאמר (משלי י' כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, ולכן היה שירבעם לא האריך ימים, ונדב בנו לא מלך כ"א שלש שנים, ולכן בעשא ואלה בנו להיותם רשעים מתו כלם בקצרות שנים, (יא) אמנם אסא מלך כל כך לפי שהוא עשה הטוב והישר בעיני השם והלך בדרכי דוד. ואמנם אמרו ושם אמו מעכה בת אבישלום, אין פירושו שהיא ילדתו, כי היא היתה אמו של אביו כמו שנזכר למעלה, אבל לפי שהיא גדלתו קראה הכתוב אמו. והעיר בזה שלא היה אסא כאביה אביו, ולא כרחבעם אבי אביו שנמשכו אחרי מדות ומנהגי אמותיהם לפי שגדלו עמהם, כי הנה אסא גדל גם כן עם מעכה ולא נמשך אחרי' בחטאתיה אבל היה בהפך, שעם היותה אמו הסירה מהיות גבירה בעבור שעשתה מפלצת לאשרה, (יב-יג) ואסא בהסירו את הגלולים מן הארץ כרת את מפלצת אמו וישרוף אותה בנחל קדרון, לפי שע"ז אסור בהנאה, ולכן השליך אותה לנחל כדי שלא יהנה ממנה אדם:
פסוק יד:
וזכר שהבמות לא סרו והיו העם מעלים עליהם, לא לשם ע"ז כי אם לשם ה' כמו שהיו עושים קודם בנין בית המקדש, ובזה היו חוטאים, לפי שכאשר נבנה בית ה' נאסרו הבמות כלם, כמ"ש הכתוב (דברים י"ב י"ג) השמר לך פן תעלה עולותיך וגו', כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגומר, אבל עכ"ז היה לבב אסא שלם עם ה' כל ימיו, (טו) והביא את קדשי אביו וכל שאר הקדשים אל בית ה', וכ"כ בד"ה (דברי הימים ב' ט"ו י"ט) וקדשיו. ולי נראה שאביה אביו ורחבעם הוציאו מבית ה' דברי הקדש מהאוצרות, וזכר כאן שאסא הביא שמה אוצרות אביו ואוצרות בית ה' אשר הוציאו אבותיו משם, ויהי' שעורו ויבא אסא לה' שזכר למעל' את קדשי אביו וקדשי בית ה', שכלם הביאם לפניו ית' אל ביתו. והנה בד"ה (שם) כתוב הערי' אשר בנה המל' אסא ואנשי חיל אשר הכין, והמלחמ' אשר הי' לו עם הכושיים, והנבואה אשר באהו עליו, ואיך נגפם השם ית' לפניו, והתפלות אשר התפללו עליו וההודאות אשר נתנו לו ית' על התשועה, והקרבנות אשר העלו בבית ה', אבל הדברים האלה לא כתבם הנביא פה בספר מלכים, כי הי' כוונתו בספורים האל' זולת מה שכוון בהם עזרא הסופר בכתבו ספר ד"ה, כי הוא כוון לספר שם המעלות והתושבחות שהיו במל' יהודה ועם זה תכונותיהם הטובה היא אם רעה, והנביא בכאן בספר מלכים לא כוון לספר גדולתם ומעלתם כ"א הסתעפותם וזמניהם וצדקתם או רשעתם לא לדבר אחר, ולזה זכר בענין אסא ישרו וצדקת לבבו, (טז) וזכר מיד אח"ז במה חטא לאלקים, (יז) והוא שבעשא מלך ישראל אשר הי' בזמנו ובהיותם במלחמה עלה בעשא זה על יהודה והיה בונה מבצר עיר ומגדל ברמה, כדי שלא יוכל העם לצאת ולבא בירושלם, והנה אסא לא דרש את ה' עליו ולא התפלל אליו להשיב דעתו וגם לא יצא להלחם בו, (יח) אבל לקח כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה' וישלחם אל מלך ארם כדי שיעלה על ערי ישראל, באופן שיעל' בעשא מעליו, (כ) וכן עשה שעלה מלך ארם ויך את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה שהוא אבל מים הנזכר בד"ה (דברי הימים ב' ט"ז ד'), ואת כל כנרות שהיא ארץ שמנה, ורז"ל (בר' פר' צ"ח דף קי"א ע"א) הפליגו בספו' שבח פירותי' ואמרו שהיו מקומות נחלקים שמנים וטובים כלם, על כל ארץ נפתלי, ר"ל ועל כל ארץ נפתלי, וחסר וי"ו התוספת:
פסוק כא:
ובעשא כששמע זה חדל לבנות הרמה וילך לשבת בתרצה כי שם היה ביתו, ולא רצה להלחם עוד עם אסא, ויונתן תרגם בתרצה תרעתא, כלומר שישב עשוק ורצוץ כל ימיו מפני מלך ארם:
פסוק כב:
וספר שאסא צוה בכל אנשי ארץ יהודה כשעלה בעשא משם אין נקי, ר"ל שלא ישאר אדם נקי. (סוטה י' א') (אפילו החתן כל שנתו, שאמרה תורה (דברים כ"ד ה') נקי יהי' לביתו,) מלכת אל הרמ' להביא משם העצי' והאבנים אשר הכין בעשא לבנין, ובנה מהם את גבע בנימן ואת המצפה, כי פחד אולי ישוב בעשא לבנות הרמה. והנה נזכר פה הספור הזה, לא להודיע ענין המלחמה הזאת, כי לא היה זה מקומו, כי אם לספר במה חטא לאלקים, כי אחרי שזכר צדקתו ויושרו זכר לעומת זה במה היה חטאו, וכבר נזכר בד"ה (דברי הימים ב' ט"ז ז') שבעת ההיא בא חנני הרואה אל אסא מלך יהודה ויאמר אליו בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלקיך על כן נמלט חיל מלך ארם מידך, הלא הכושים והלובים היו לחיל לרוב לרכב ולפרשים הרבה מאד ובהשענך על ה' אלקיך נתנם בידך, כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו נסכלת על זאת כי עתה יש עמך מלחמות, וזכר שם שכעס עליו אסא ויתנהו בית המהפכת וגו', ולפי שלא נזכרה בכאן מלחמת הכושיים, לכן לא הביא בכאן הנביא כותב הספר זאת הנבואה אשר נבא חנני לאסא על דבר מלך ארם, לפי שהיתה מדברת מתשועת מלחמת הכושיים שלא זכרה. הנך רואה שבא הספור הזה להגיד חטאת אסא, ולכן זכר מלחמת בעשא קודם שיספר המלכתו ולא המלכת נדב שקדם לו, לפי שלא בא הכתוב לספר מלחמות בעשא כי אם להגיד במה חטא אסא ולכן הוצרך להקדים כאן הספור הזה, והותרה בזה השאלה השנית: ואמנם מתי היתה מלחמת בעשא ועלותו לבנות הרמה, קשה להבין מתוך הפסוקים אשר בד"ה וכאן. וה"ר דוד קמחי כתב שמה שאמר הכתוב כאן שבשנת שלש לאסא מלך בעשא, אין פירושו בשנת שלש למלכו כי אם בשנת שלש שהתחיל להלחם עם מלכי ישראל, ונלחם תחלה עם נדב בן ירבעם ולשלש שנים לזה מלך בעשא ונלחם עם אסא, כמו שאמר ומלחמה היתה בין אסא ובין בעשא כל ימיהם, ומלחמה זו שעלה בעשא לבנות הרמ' הית' בשנת עשרים ושלש למלכו' בעשא שהיא שנת שלשים ושלש לתחלת מלכותו של אסא, שהיא שנת חמש ועשרים או שש ועשרים למלחמות אסא, כי שנה שניה של נדב בן ירבעם מנה אותה גם כן לבעשא כי לא שלמה לו השנה, ועשר שנים ששקטה הארץ בתחלת מלכות אסא כמו שאומר בד"ה לא מנה אותם לנדב בן ירבעם, ושתי שנים מהם היו בימי ירבעם, ושמנה שנים לא מלך נדב על ישראל בחזקה ולא מנה אותם לו, ובשנה השנית אחר העשר שנים מלך נדב מלכות שלמה ונלחם עם אסא, וז"ש ונדב בן ירבעם מלך על ישראל בשנת שתים לאסא, כלומר בשנת שתים למלחמות אסא, ובשנת אחת עשרה למלכו התחילו מלחמותיו, וכל החשבונות שאומר בד"ה הם לתחלת מלכותו, וראיה לזה כי שם אומר למלכות אסא, ובחשבונות זה הספר אומר גם כן לאסא, אלו הם דבריו. ולא נתישבה דעתו זו אצלי, אם לפי שעשה הבדל מהשנים שנמנו בכאן למה שנמנו בד"ה, באמרו שהיו אלה למלחמות ואלה לתחלת המלכות, ואם לפי שנצטרך לומר בכאן ששנה הכתוב מנין השנים באסא ממנין השנים של שאר המלכים, כי כלם הם לתחלת מלכותם ושנות אסא היו למלחמותיו, ואם לפי שאומר שעשרה שנים אשר שקטה הארץ בימי אסא היו מהם שמנה בימי נדב ולא נמנו אליו לפי שלא נתחזק במלכותו, ודוחקים אחרים תראה בדבריו כשתעיין בהם על פי הפסוקים. ולכן היותר מתישב אצלי הוא מה שאמרו חז"ל בסדר עולם, (פרק ט"ו ט"ז) שהגזרה שנגזרה על מלכות בית דוד שתתחלק לא היה כי אם לשלשים ושש שנה, ושזה נרמז באמרו בנבואת אחיה לירבעם למען זאת, רצה לומר למען בת פרעה שנשאה שלמה, והנה שלמה מלך ארבעים שנה, ובשנה הרביעית למלכו נתחתן עם בת פרעה, הנה אם כן ישב עמה בנשואין ששה ושלשים שנה, ואותם היתה הגזרה שתתחלק מלכותו, ובימי אסא היה עתיד לחזור אלא שקלקל אסא, שנאמר בד"ה (דברי הימים ב' ט"ז א') בשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא, ולא היה אלא בשנת שש עשרה לאסא אחרי מלחמת הכושיים, אלא שהיו שלשים ושש שנה למלכות שלמה שהיה עתיד ליקבץ ולהתאחד מלכות ישראל ויהודה, ולפי שנשען אסא על ארם ונתן אוצרות בית ה' לבן הדד מלך ארם לא חזרה, לפי ששם בשר זרועו ומן ה' סר לבו, ולזאת הסבה ג"כ חלה את רגליו, מד' כנגד מד', הוא שלח אל מלך ארם שיושיעהו, כאלו לא היו לו רגלים ללכת להלחם בבעשא, היה מענשו שחלשו רגליו ונחלה, ולפ"ז ידענו שמה שכתוב בד"ה ובשנת שלשים ושש עלה בעשא, שלא היה מנין השנים האלה למלכותו, כי הנה בשנת שלש למלכות אסא מלך בעשא והיה המלכתו ארבע ועשרים שנה, ובהיות זה כן הי' בלתי אפשר שבשנת שלשים ושש למלכו תהי' מלחמת בעשא, כי הנה הוא מת בשנת שבע ועשרים שנה למלכות אסא, אבל היו אותם שלשים ושש שנה מעת חלוק המלכות, לפי שהעשרה שנים הראשונים שמלך אסא שקטה הארץ מכל מלחמה כמו שנזכר בד"ה, ואח"ז הי' מלחמת הכושיים ותשועת ה' הגדולה בה, ובראות ישראל הצלחת אסא נאספו עליו רבים משאר השבטים לחמש עשרה שנה למלכו, כמ"ש שמה ויקבוץ את כל יהודה ובנימן והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון כי נפלו עליו מישראל לרוב בראותם כי ה' עמו, ויקבצו ירושלם בחדש השביעי לשנת חמש עשרה למלכות אסא וגו', ואח"ז עלה בעשא לבנות הרמה, ועם היות שהיו לאסא מלחמות עם שאר האומות הנה עם ישראל לא היו לו מלחמות עד שנת שלשים וחמש שנה, וזהו שכתוב שם ומלחמה לא היתה עד שנת שלשים וחמש למלכות אסא וגו', שאז התחילו המלחמות בין יהודה וישראל. הנה התבאר מזה שמלחמת בעשא לא היתה כ"א בשנת החמש עשרה שנה למלכות אסא, שהיתה ששה ושלשים לחלוק המלכות כדבריהם ז"ל, כן ראוי שיובנו הפסוקים והוא דעת אמתי ומוכרח כמו שאמרתי, והותר' בכאן השאלה השלישי': ולפי שהנביא לא ראה לכתוב בכאן בנין הערים ולא מלחמת הכושיים ושאר המלחמות אשר עשה אסא, (כג) אמר בדרך כלל ויתר כל דברי אסא וכל גבורתו והערים אשר בנה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה, ובד"ה כ' למלכי ישראל ומלכי יהודה, לפי שנכתבו עניניו בשני הספרים, אם בספר ד"ה שהיו כותבים למלכי יהודה, ואם בספר האחר מד"ה למלכי ישראל, כי כתבו ג"כ בו דברי אסא למעלתם. ואמרו רק לעת זקנתו חלה את רגליו, נזכר כאן בקוצר, ובד"ה אמר שהי' חולי זה בשנת שלשים ותשע למלכותו, ושגם בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, וגם יחזור לענין בעשא שזכר, ר"ל שכמו שבעלות בעשא לבנות הרמה לא דרש אסא את ה', כ"א את מלך ארם ונחשב לו לחטאת, כך בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, וגם הי' זה אליו חטא אחר וחוסר דעת, כי הנה הוא הי' בן שמונים שנה, ומה יוכלו הרופאים בדרך טבע לעשות בישיש אחד בחולי ההוא? ולכן היה מהסכלות שלא דרש ביי' שהי' יכול על הטבעים לרפאותו בדרך נס, ודרש ברופאים אשר כפי דרכי הטבע לא יקח מהם מזור, ונאמר שם ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישיכבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחות מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד, ר"ל שאסא למעלתו עשה קבר מיוחד לעצמו ולא נכנס עם שאר המלכים בקבריהם, ועוד הכין באותו קבר מקום אשר ישכב עליו שהי' מלא בשמים ומרקחות, ושאחרי מותו עשה לו כשרפת המלכים, והיא שריפת כלי תשמישיהם כדי שלא ישתמש בהם זר:
פסוק כה:
ונדב בן ירבעם וגו'. כבר כתב קודם לזה שמלך ירבעם עשרים ושתים שנה, ומהם מלכו רחבעם ואביה בנו עשרים שנה, לפי שרחבעם מלך שבע עשרה שנה ואביה בנו שלש שנים, ולפי שירבעם לא השלים השבע עשרה שנה, נמנה אותה שנה לו ולנדב בנו, ולא השלים נדב השנה השלישית לאסא ונמנה השנה ההיא לו ולבעשא, ולזה אמר שמלך על ישראל שנתים, (כו-כז) ובחטאתיו ובחטאת אביו הרגו בעשא, בהיות נדב וכל ישראל צרים על גבתון שהיה עיר אחת לפלשתים, ולכן זכר שהמיתו בשנת שלש לאסא וימלוך בעשא מיד באותה שנה, ומלך בעשא עשרים וארבע שנה ונשלמו אם כן בשנת שבע ועשרים לאסא, אבל לפי שלא נשלמה השנה ההיא לא נמנה לבעשא לבד ונמנה לו ולעמרי, ואחרי כן מלך עמרי שתים עשרה שנה, ולזה נשלמו בשנת שלשים ושמנה לאסא, ובזה הדרך יותרו ספקות רבות יפלו במנין אלו השנים כשנחשבו לכאן ולכאן:
פסוק כט:
וספר הכתוב שבעשא הכה את כל בית ירבעם כדבר ה' על כל חטאתיו אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, לפי שהיה ענינו במרד ובמעל, והיה יודע את רבונו ומכוון למרוד בו, (ל) וזהו אמרו עוד בכעסו אשר הכעיס את ה' אלקי ישראל:
פסוק לב:
והנה ספר הכתוב בכאן ומלחמה היתה בין אסא ובין בעשא מלך ישראל כל ימיהם, בהיות שכבר נזכר זה למעלה, לפי ששם נכתב בספור אסא וכאן נכתב בספור בעשא. ואפשר לומר עוד בזה שאסא היה ירא את השם, ואם בעשא היה עובד אלקים היה אסא אוהבו, אחרי אשר הכרית את כל זרע ירבעם אויבו, אבל לא ראה לכרות עמו ברית שלום והיה לו מלחמה עמו כל ימיו, אף על פי שהכרית בית ירבעם כמו שזכר, בעבור שבעשא מלך בשנת שלש למלכות אסא ומלך ארבע ועשרים שנה ותמיד עשה הרע בעיני ה' והלך בדרך ירבעם ובחטאתו אשר החטיא את ישראל, ומפני זה היה שונא אותו אסא ונלחם בו, כמאמר המשורר (תלים קל"ט כ"א), הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, ולפי זה הפירוש יהיה אמרו ומלחמה היתה בין אסא ובין בעשא הקדמה לפסוקים אשר אחריו, כאלו בזה נתן הסבה במלחמותיו, והותרה בזה השאלה הרביעית: