פסוק א:וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם. הפרֵדה שנמנעה ממנו בחרן, התרחשה עתה בהר הגלעד. וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ ביחסי שלום.
פסוק ב:לאחר הפרֵדה הסופית מלבן — וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. יעקב יצא עם מחנהו מן הגלעד, ולפניו דרך ארוכה עד בית אביו, השוכן בבאר שבע או בחברון. וַיִּפְגְּעוּ, פגשו בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: כיוון שאין אלו מלאכים בודדים, אלא מחנה מלאכים — מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה. על כן — וַיִּקְרָא את שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם, על שם מחנהו שלו ומחנה אלוקים. מחניים נשאר שם מקום המצוי מדרום לגלעד בעבר הירדן המזרחי.
פסוק ד:וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, שליחים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה, לארץ שֵׂעִיר, שְׂדֵה, לאזור אֱדוֹם.
פסוק ה:וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. יעקב רצה שהשליחים יבינו את מורכבות מערכת היחסים עם עשו, ועל כן תיאר בפניהם את עשו כאדוניו ואת עצמו כעבדו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר, והתעכבתי עַד עָתָּה.
פסוק ו:וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. התבססתי כלכלית בתקופה שבה לא התראינו, ועל כן אינני זקוק לתמיכתך. אולי אף אוכל להועיל לך, אם תרצה. וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ", כפי שעושים אחים טובים ומיודדים לקראת פגישתם.
פסוק ז:וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. זהו גדוד משמעותי. על כן חשד יעקב שמא אין זה משמר כבוד גרידא. עשו לא הגיב במישרין לדבריהם של שליחי יעקב. הם רק ראו אותו פונה לכיוון יעקב.
פסוק ח:וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד נוכח יחסי הכוחות המוטים ונוכח האיום בשפיכות דמים, וַיֵּצֶר לוֹ, ציער אותו שזהו המצב, שהרי אין בלבו על עשו. כיוון שכך, הוא התגונן: וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, העבדים והשפחות, הידידים ושאר אנשים שנספחו אליו בראותם שהצליח בחרן, וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים — לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר לאנשים שסביבו, או: בלבו: אִם יָבוֹא עֵשָׂו להילחם אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ— אולי לא נצליח להתגונן מפניו — לפחות וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.
פסוק י:וכאן פנה יעקב בתפילה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק, ה', הָאֹמֵר אֵלַי: "שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ". אני פונה אליך משום שאתה הוא שאמרת לי לחזור הביתה. אף על פי שיעקב היה מאוים עתה, הוא פתח את תפילתו בהודיה:
פסוק יא:קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כשעברתי את הירדן בבריחתי מכנען, הייתי אדם בודד שרק מקלו ברשותו, וְעַתָּה אני עומד בראש שבט ובו אנשים ורכוש, עד כדי כך שהָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. על כך אני מודה לך.
פסוק יב:אך עם זאת הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ, פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. הוא עלול להרוג את כל אשר לי.
פסוק יג:וְאַתָּה אָמַרְתָּ במחזה הסולם שראיתי בבית אל: "הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". הבטחת שתגן עלי, ועתה אני זקוק להגנתך.
פסוק יד:וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה, מתנה לְעֵשָׂו אָחִיו:
פסוק טו:עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים,
פסוק טז:גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם — שְׁלֹשִׁים, פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. מכל סוג שלח יעקב זכרים ונקבות, כדי שתשרה ברכה במתנתו. היחסים הכמותיים בין הזכרים והנקבות נעוצים בכך שזהו עדר המיועד לרבייה. גודלו המרשים של עדר המנחה מעיד על ממדיו העצומים של מקנה יעקב.
פסוק יז:וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ. כל אחד מהעדרים ניתן בידי רועה אחר. וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: עִבְרוּ לְפָנַי, הקדימו את פגישתי עם עשו, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. פיזור המנחה נועד להשביע את עינו של עשו ולהגדיל את הרושם.
פסוק יח:וַיְצַו אֶת רועה הצאן של המחנה הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר: "לְמִי אַתָּה שייך, וְאָנָה, ולאן תֵלֵךְ, וּלְמִי שייכות הבהמות האֵלֶּה לְפָנֶיךָ?"
פסוק יט:וְאָמַרְתָּ: "אני שייך לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב, והבהמות האלה מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו, וְהִנֵּה גַם הוּא, יעקב אַחֲרֵינוּ, והוא מקדים למפגש את מתנותיו".
פסוק כ:וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים, לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה— שאתם עובדיו של יעקב, וכל זה הוא שלח כמנחה לאדונו עשו — תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.
פסוק כא:וַאֲמַרְתֶּם: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב יגיע לפגישה אַחֲרֵינוּ. הוא אינו בורח, ואינך צריך לרדוף אחריו". כִּי אָמַר, יעקב חשב: אֲכַפְּרָה פָנָיו, אֲרַצֶּה את עשו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי. וְאַחֲרֵי כֵן, אחרי שתגיע אליו המנחה, אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי, יסלח לי על מה שעשיתי לו.
פסוק כב:וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו. העדרים עברו לפני יעקב, תחת פיקוחו. וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.
פסוק כג:וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, לאחר ששילח את עדרי המנחה, עשה יעקב מעשה בעצמו: וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. מקומו המדויק של המעבר אינו ידוע, אבל עדיין קיים נחל בשם זה במרכז עבר הירדן. נחל זה אינו עמוק ואפשר לחצותו.
פסוק כד:וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ, כדי להיפגש עם עשו מדרום לנחל יבוק. מן הסתם, לא יכול היה להעביר את נשיו, ילדיו בני הגילים השונים וחפציו בבת אחת, ועל כן הצטרך לעבור את הנחל כמה פעמים.
פסוק כה:לבסוף, לאחר שהמחנה כולו עבר — וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ על שפת הנחל, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עלום ומסתורי עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
פסוק כו:וַיַּרְא האיש כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, שלא הצליח להפיל את יעקב, וַיִּגַּע, הכה אותו ופגע בְּכַף יְרֵכוֹ, בחלקה העליון של הרגל, וַתֵּקַע נקעה ממקומה כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. למרות הכאב הקשה שנגרם לו, יעקב עדיין עמד על עמדו, ולא הובס.
פסוק כז:השניים היו לפותים זה בזה — וַיֹּאמֶר האחר: שַׁלְּחֵנִי, שחרר אותי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. אינני יכול להישאר כאן עוד, שכן אני יצור לילי. כאן מתברר שאין הוא אדם המתנפל על יעקב, אלא הוויה שאינה אנושית. וַיֹּאמֶר יעקב: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אם אתה מעוניין להשתחרר ממני, עליך לברך אותי. יעקב לא דרש כניעה ולא התנצלות, אלא קבלת מרות. הברכה תבטא שהזר משלים עם יעקב, ואף מסכים לעשות דבר למענו.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר אֵלָיו האחר, המלאך: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. אילו היתה זו שיחה אנושית רגילה, היה סביר שיעקב ישאל את האיש: אם אינך יודע מי אני — לשם מה התנפלת עלי? כאן מדובר באירוע טקסי — האיש שאל את יעקב לשמו, כיוון שרצה להתייחס לכך בברכתו.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר המלאך: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ, נאבקת עִם אֱלֹהִים, עם מלאך, עם כוח עליון וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
פסוק ל:וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב את האיש וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. ייתכן ששאלַת שמו, כלומר מהותו או הגדרתו, לא נבעה מסקרנות גרידא, אלא מהצורך לברר עם עצמו את פשר המאבק, שהרי יעקב לא ידע אם הוא בן דמותו של עשו — "שרו של עשו", האם הופיע רק לשם ניסיון, או שהיה בו איום ממשי מצד האופל. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? ידיעת שמי אינה נחוצה לך. וַיְבָרֶךְ המלאך אֹתוֹ שָׁם.
פסוק לא:וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל, כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים, מלאך פָּנִים אֶל פָּנִים. היו מי שראו מלאך וחששו שהם עומדים למות. יעקב לא רק ראה מלאך, הוא ידע בוודאות כי פגש בו פנים אל פנים, ובכל זאת — וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
פסוק לב:המלאך נפרד מיעקב עם עלות השחר, ובינתיים — וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל. יעקב היה בוודאי נרגש ומזועזע הן מעצם הפגישה במלאך, הן מפציעתו — וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
פסוק לג:וכאן הערה הלכתית: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, העצב או הגיד הגדול הנמשך מחלקה העליון של הירך ועד העקב, אֲשֶׁר עַל כַּף, שקע הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה, אזור פגיע בגוף. בעקבות נקעו של יעקב נאסרה אכילת גיד זה בבעלי החיים על זרעו לדורותיו.
