פסוק ב:ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ:
פסוק ג:מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:
פסוק ד:וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש:
פסוק ד:ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:
פסוק ה:גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי דבר אחר גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:
פסוק ו:ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:
פסוק ו:שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:
פסוק ו:ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני בא אליך:
פסוק ו:למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:
פסוק ז:באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:
פסוק ח:ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:
פסוק ט:המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה, (לג ח) המחנה הזה, לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, (לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ, (תהלים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר. (מ"ב ג כב) והשמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה. וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, (שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר, (מ"א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה. (תהלים קד ד) אש לוהט, לשון זכר:
פסוק ט:והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה:
פסוק י:ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק, ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי (כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך. ובבית לבן אמרת לי (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר (לא ג) ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:
פסוק יא:קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו:
פסוק יא:ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:
פסוק יא:כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:
פסוק יב:מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:
פסוק יג:היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך:
פסוק יג:ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ אלא שאמר לו (כח טו) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:
פסוק יד:הבא בידו. ברשותו, וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו מן החלין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:
פסוק טו:עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צורך הנקבות ובבראשית רבה (עו ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:
פסוק טז:גמלים מיניקות ובניהם שלשים. ובניהם עמהם ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב:
פסוק טז:ועירים. חמורים זכרים:
פסוק יז:עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו:
פסוק יז:עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם:
פסוק יז:ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע ולתוהו על רבוי הדורון:
פסוק יח:למי אתה. שלמי אתה, מי שולחך, ותרגומו דמן את:
פסוק יח:ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך שלמי הם, למי המנחה הזאת שלוחה למ"ד משמשת בראש התבה במקום של, כמו (לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא, (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':
פסוק יט:ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת (פסוק יז יח) למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת (פסוק יז. יח) ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו':
פסוק יט:והנה גם הוא. יעקב:
פסוק כא:אכפרה פניו. אבטל רגזו וכן (ישעיה כח יח) וכפר בריתכם את מות, (שם מז יא) לא תוכלי כפרה ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (ב"מ כד א) וכפר ידה, (גיטין נו א) בעי לכפורי ידה בההוא גברא, וגם בלשון המקראנקראים המזרקים של קדש (עזרא א י) כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:
פסוק כב:על פניו. כמו לפניו, וכן (ירמיה ו ז) חמס ושד ישמע בה על פני תמיד, וכן (ישעיה סה ג) המכעסים אתי על פני ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:
פסוק כג:ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
פסוק כד:את אשר לו. הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן מניח כאן:
פסוק כה:ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם:
פסוק כה:ויאבק איש. מנחם פרש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו בה, ואבק לה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשו:
פסוק כו:ויגע בכף ירכו. קלית הירך התקוע בקלבוסית קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדרה:
פסוק כו:ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו (ירמיה ו ח) פן תקע נפשי ממך, לשון הסרה ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:
פסוק כז:כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום:
פסוק כז:ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:
פסוק כט:לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק ל) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:
פסוק כט:ועם אנשים. עשו ולבן:
פסוק ל:למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:
פסוק לב:ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו ומדרש אגדה ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מהרה לזרוח בשבילו:
פסוק לב:והוא צלע. והוא היה צולע כשזרחה השמש:
פסוק לג:גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן (ירמיה נא ל) נשתה גבורתם, וכן (לקמן מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי: