פסוק א: והרעב כבד בארץ. אע״ג שביארנו לעיל מ״א נ׳ שלא הי׳ בא״י כ״א רעב של בצורת מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. מ״מ לא הי׳ דומה לשאר רעב של בצורת דיש תבואה ביוקר והעשירים שבעים והעניים רעבים. א״כ אין הרעב כבד שהרי גם העניים מתפרנסין בדוחק. אבל כאן הי׳ להיפך העניים שבעים ע״י מאכלים פשוטים כמ״ש לעיל מ״ב נ״ד. ועשירים היו רעבים ולא היה להם עצה כלל להשיג לחם שמה. ובשארי מאכלים קצה נפשם לפי טבע גופם והוצרכו לשלוח אחר בר למצרים:
פסוק ב: מעט אכל. כסבור שמ״מ ישיגו מעט וירגילו עצמם לאכול במעט בר גם באוכל שקצה נפשם בם כדרך שני רעב שמרגילים עצמם מעט מעט למאכלים שלא היו רגילים עד כה:
פסוק ג: לא תראו פני. התראה משמעה שאם יעברו דברי המתרה יענשו במאסר וכדומה. והי׳ עולה עה״ד דמ״מ עליהם לילך משום גזרת אביהם. ע״כ הוסיף יהודה ואמר עוד הפעם.
פסוק ה: כי האיש אמר אלינו לא תראו פני וגו׳. היינו גם שלא בשעת התראה רק בתורת אמירה בעלמא הודיע לנו שתדעו אשר לא תראו פני כלל בלתי אחיכם אתכם. וא״כ לא תשיגו תבואה ומה נועיל במה שנרד ונעמוד בסכנה:
פסוק ו: ויאמר ישראל. כתיב כאן שם ישראל כי בא בכאן ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפט לפני אדונים שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה:
פסוק ו:העוד לכם אח. אינו ה״א השאלה כמו בפסוק העוד אביכם חי. היש לכם אח. אלא הוא ה״א הידיעה פי׳ למאי הגדתם הדבר אשר עוד לכם אח:
פסוק ז: שאול שאל האיש וגו׳. השיבו כי גם בלי תשובה בהשפטם לפני המושל היו מודיעים לו הדבר. באשר מלבד אשר נשפט עמנו בדברים קשים עוד שאלנו דברי אהבה וחן. העוד אביכם חי וגו׳ וע״ז השאלה ראוי להשיב האמת כל עוד שאין לשער שיש דברים בגו. וזהו דבריהם ונגד לו על פי הדברים האלה. שהם נוחים וטובים לשמוע:
פסוק ח: אל ישראל אביו. פי׳ המקרא כאן אל ישראל. שאמר לו בלב נכון שאין לו פחד מכל אופני פחדים באשר הוא בוטח בשם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים:
פסוק ח:גם אנחנו וגו׳. אתה ירא מבנימין לבדו. אבל אם לא נלך הלא כולנו בסכנה גם הוא גם אנחנו:
פסוק ט: אנכי אערבנו. אין הפי׳ ערב להעמידו חי לאביו לזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה אלא כמש״כ לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו:
פסוק ט:מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאי׳ ברבה בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. הרי דשני דברים הן ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה:
פסוק יא: ישראל אביהם. דייק כאן הכתוב אביהם. דלולי שהוא אבי כולם והתגברו רחמיו לא הי׳ שומע ליהודה. ועי׳ להלן מ״ד כ״ה:
פסוק יא:אם כן. שאתם הולכים שהרי הנני מסכים לכם:
פסוק יא:קחו מזמרת הארץ וגו׳. הי׳ זה מנחה בשם אביהם כמו עבד המקבל פני אדונו. ואפשר דבזה נתקיים החלום השני שהשמש משתחוה לו. וע״ע להלן כ״ח:
פסוק יב: וכסף משנה. ממה דכתיב להלן ט״ו ומשנה כסף לקחו בידם. ולא כתיב עוד את הכסף המושב מובן דכסף משנה היינו המושב מכבר. ומחיר העתיד. ופי׳ קחו בידכם היינו ברשותכם. רק ואת הכסף המושב וגו׳ תשיבו בידכם ממש. הזהירם שלא ימתינו עד שישאלו ע״ז. אלא בבואם לפני המושל יאחזו בידם גלוי לכל:
פסוק יד: את אחיכם אחר. לפי פשוטו הוא שמעון כמ״ש הרמב״ן אבל מש״כ שלא הזכירו בשביל שלא הי׳ רצוי אביו אינו נראה. אלא יש לדקדק עוד לשון ושלח לכם. מהו לכם אלא הי׳ סבור יעקב טעמו של דבר שהניחו את שמעון במאסר ולא אחר משום שהוא אינו נוח בחברתם ע״כ ראו למסרו ביד המושל בעת מצוא. ואמר כי מעתה שישב במאסר ישוב מדרכו גם הוא ויהי׳ נוח לכם בחברתכם והי׳ לאיש אחר:
פסוק יד:כאשר שכלתי שכלתי. היינו מיוסף כפי׳ הראב״ע באשר הוא העיקר. ויותר יש להוסיף כי חשב יעקב תמיד לעשות מיוסף שני בנים כמו שעלה בסוף ובמות יוסף ה״ז שכול משנים:
פסוק טו:ומשנה כסף לקחו בידם. היינו לרשותם שלא הוצרכו לאחוז ביד הכסף המושב עד בואם לעמוד לפני יוסף. כמ״ש להלן ונשב אתו בידנו אבל עתה לקחו לרשותם. ומשום הכי כתיב בשנוי ומשנה כסף. ולא כסף משנה להורות שהיו ביחד זה אצל זה. וכעין דאיתא בב״ב דקכ״ד עה״פ פי שנים ע״ש:
פסוק טז: וטבוח טבח. באשר נצרך לסעודת י״א אנשים חשובים הלא נצרך לטבוח ביחוד בשבילם:
פסוק טז:והכן. שארי פרפראות הסעודה כיד המלך:
פסוק טז:כי אתי. מש״ה ראוי להאכילם יחד עמדי לפי כבודי:
פסוק טז:בצהרים. ת״א ורש״י שירותא. משמעו סעודת הצהרים. והוא נקרא צהרים מחמת רוב בני אדם אוכלין אז. כדאי׳ בשבת פ״א דזמן סעודה עד חצות אבל יוסף ודאי אכל אחר זה הזמן כדאי׳ בפ׳ ע״פ באגריפס המלך שאכל בשלש שעות אחר חצות. אלא שמ״מ נקרא סעודת הצהרים זהו דעת ת״א ורש״י. ולפי הפשט הוא כמשמעו בצהרים ממש. ומתחלה יש להבין כי אינו דומה משמעות המאמר אתי יאכלו האנשים. או אם הי׳ האומר כי האנשים יאכלו אתי. דכלל הוא בלה״ק דהתיבה הראשונה הוא נושא המאמר ועיקר הכוונה לכן אם הי׳ יוסף אומר כי האנשים יאכלו אתי. הי׳ במשמע שזה פשוט אשר יוסף יבא ויאכל בזמנו. והודיע הוא שכהיום האנשים יאכלו עמו וא״כ הוא פשוט שיאכל בזמן הרגלו אלא שכהיום גם המה יאכלו עמו. משא״כ כשאומר כי אתי יאכלו האנשים. משמעו להיפך זה פשוט שיאכלו בביתו שהרי הכניסם לביתו ולא ירעיב אותם. ואם היו אוכלים בפ״ע היו אוכלים כהרגלם בצהרים והודיע כי אתו יאכלו גם הוא יאכל אז בצהרים. וכ״כ היטב אתם ונהג עמם בכבוד עד ששינה הרגלו בשבילם. וע״ע להלן כ״ה:
פסוק יז: ויעש האיש. מצוה לבית המבשלים לטבוח טבח והכן. ואח״כ ויבא האיש וגו׳ והקדים צווי הטביחה והכנה באשר ידע כי כאשר יהי׳ מכניס אותם לבית יהי׳ הוא טרוד בהכנסתם ודבור עמם והרי הכנה רבה לפניו. ע״כ הקדים צווי הטביחה:
פסוק יח: להתגולל עלינו. כת״א לאתרברבא. וכמו שאדם המתגולל על חבירו הרי נשען בע״כ על התחתון כי המנהיג שררה על חבירו מיקרי נשען על שירותו והמנהיג שררה שלא ע״פ יושר אלא בעלילה מיקרי מתגולל והרי זה לשון שאינו נקי כדרך הכתוב. באכילה שלא כראוי לכתוב בלשון נשיכה כלשון המקרא במיכה ג׳ ונשכו בשיניהם וקראו שלום:
פסוק יח:ולהתנפל עלינו. כמו שאחד יושב ברה״ר וחבירו ניזוק בו ונפל עליו הרי תובע את היושב ברה״ר במקום רבים שניזוק ונפל עליו. אבל אם ההולך רואה שאחד יושב ורוצה לעשות עלילה הרי מתנפל מדעתו עליו ותובעו לדין שנפל עליו. כך אם גנבו את הכסף הרי מן הדין לקחת את החמורים בשביל היזק הכסף שהרי לא ידע שהביאו את הכסף. אבל כאשר באמת לא גנבו ורק הם הניחו את הכסף ה״ז דומה למתנפל על חבירו וצועק שנפל עליו ומפרשי שבשביל הגניבה מן המושל שדינו להיות עבד כמבואר במעשה הגביע יתגולל עלינו לקחת אתנו לעבדים ובשביל היזק מחיר התבואה שיתנפלו עלינו יקחו את חמרינו:
פסוק כ: ירד ירדנו בתחלה. רצו להבינו שמבינים שיש כאן ערמה ושהם הניחו הכסף דברו בזה הלשון כי הוא פעם ראשונה שירדו לשבור אכל ולא ידעו כי יש להזהר היטב ולהראות כ״פ הרי הכסף הרי הכסף:
פסוק כא: כי באנו אל המלון. שנו מעט בשביל להשכיל ע״ז כי יודעים מהערמה וסיפרו כי כולם מצאו בפי אמתחת וכולם ראו כי כספנו במשקלו ואם שלא הי׳ המעשה כן מ״מ אינו דבר שקר באשר ברור הי׳ אצלם שכמו שהי׳ עם האחד כך הוא עם כולם:
פסוק כא:ונשב אתו בידנו. אחזו בידם הרי הכסף:
פסוק כב: הורדנו בידנו. היינו ברשותנו בשעת לקיחת התבואה יתנו המחיר:
פסוק כג: אלהיכם וגו׳. כאומר ידענו השגחת אלהיכם מפליא לעשות:
פסוק כה: עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו וגו׳. זה הטעם הוא על שמיהרו להכין המנחה עד הצהרים. והרי יודעים שדרכו של יוסף לבא בשלש שעות אחר חצות אבל האיש הודיע להם מדבר יוסף ע״כ הכינו עד צהרים:
פסוק כו: הביתה. לא בחדר שהם יושבים אלא לפנים ממנו ע״כ ויביאו לו וגו׳ הביתה לאותו בית שהוא יושב תמיד. והנה לשון אשר בידם מיותר והרי במקרא הקודם לא כתיב כן. וגם ויביאו הא׳ בדגש. ללמדנו על חוזק הבאה וכ״ז מראה שכל א׳ השתדל להושיט בידו. ולא א׳ או שנים יביאו בשליחות כולם אלא כל א׳ בידו ממש להראות חביבות הדבר וכי כל א׳ נהנה מזה וכאן נתקיים פתרון החלום והנה תסבינה אלמתיכם. וכמ״ש במקומו:
פסוק כז: השלום אביכם וגו׳ העודנו חי. פי׳ המפרשים תמוה. חדא דא״כ הי׳ ראוי לומר השלום לאביכם וכבר עמד ע״ז בא״ע ולא יישב א״נ. וגם מה זו שאלה העודנו חי אחר ששואל אם שלום לו. הרי יודע כי חי הוא. אלא פי׳ השלום אביכם הוא כמו השלום זמרי. השלום יהוא מלכים ב׳ ט׳ דמשמעו אם אתה שלום עמדי או הנך ברוגז. כך שאלם השלום אביכם. אם אינו בכעס עלי על לקיחת בן זקונים שלו. וע״ז השיבוהו בחכמה שלום לעבדך הרי הוא עבדך ואיך יכעוס או ירגיז על האדון ואין לשאול בשלום כ״א אם שלם הוא בגופו. כן הוא שלום לעבדך.
פסוק כז:עוד שאלם העודנו חי. אין הפי׳ אם חי ולא מת שהרי זה יודע כמובן משאלה ראשונה אלא אם הוא עודנו בריא וחזק בגופו. וע״ז השיבוהו עודנו חי. והם לא הבינו מה כונת שאלה זו. אמנם הי׳ ליוסף בזה כונה עיקרית לדבר התועדותו אליהם דבאמת יש לתמוה מה ראה יוסף לצער גם עתה את אחיו במעשה הגביע הרי נתקיים החלום השני באחד עשר כוכבים. וברור שהבין שעדיין חסר השתחואה של השמש הוא אביו וכסבור שע״י הגביע ישאר בנימין עמו. וידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו וישתחוה ליוסף שיניח אותו ואז יתודע. ולא הי׳ מניח יוסף מזה הרעיון עד שאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת. מיד הבין כי א״א שיתקיים החלום בזה האופן ע״כ התודע והחלום נתקיים במנחה ששלח לו כמ״ש לעיל י״א או כמו שיבואר בסמוך. וע״ע מ״ש להלן מ״ו כ״ט. אך עתה הי׳ נצרך ליוסף לדעת אם אביו חזק בבריאות ולא יזיק לו מה שיעכב את בנימין והמה לא הבינו וכסבורים ששואל לשם חיבה ואהבה:
פסוק כח: ויקדו וישתחוו. על סבר פנים יפות. ושחושש לחיות אביהם. או שהשתחוו בשם אביהם ונתקיים כאן החלום של השתחואת השמש:
פסוק כט: בן אמו. הוא הקדמה למה שכתיב ויבקש לבכות:
פסוק כט:הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם. הן אמרתם כי ע״י אח הקטן נוכל לברר האמת. וכי זה אח קטן. הלא הוא גדול ושלם בדעת. ומ״מ אין לו עליהם כלום שהרי המה עשו מה שעליהם אבל בדרך שחוק והלצה אמר וכי זה הוא אח קטן:
פסוק כט:ויאמר אלהים יחנך בני. אחר שאמר כי הוא אינו קטן. הי׳ נראה כנותן עין רעה על גידולו ע״כ סיים בברכה. חלילה אינו נותן רע עין. אלהים יחנך להיות גדול יותר ויותר:
פסוק ל: כי נכמרו רחמיו אל אחיו. במה שלא יכול להתודע לו. וגם ידע כי מחויב הוא עוד לצערו בדבר הגביע:
פסוק ל:ויבא החדרה. באותו בית פנימי הי׳ חדר קטן שאין איש בא לשם זולתו:
פסוק לב: לו לבדו. לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך ואיך יתעבו לאכול עמו ח״ו. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו משני טעמים. שלא יתגנה בעיניהם. ושלא יהיו צריכים לשום סכין בלועיהם כי ילחמו עמו. אבל מה שלא הסבו האחים עם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו׳:
פסוק לג: הבכור כבכורתו. אריכות לשון הוא ובקיצור הי׳ לומר כתולדותם. אלא באשר היו שלשה בכורים ראובן דן גד. הושיבם יחד. אבל לפי ערך הבכורה כן הושיבם כסדר. או ידע להתבונן שראובן אינו בכור בשלימות שהרי עיקר הנהגת האחים תלוי ביהודה וא״כ יהודה קודם וכ״ה במדרש והיינו הבכור כבכורתו ולא כתולדותם אלא לפי ערך בכורתו. והצעיר כצעירתו לפי ערך צעירתו. וא״כ בנימין אף שהוא צעיר מכולם מ״מ ידע להחשיבו באשר לפי ערכו חשוב הוא:
פסוק לד: וישא משאת. פרש״י מנות וכ״ה בגמ׳ בכ״מ. ולא שזהו עיקר משמעות של משאת דודאי עיקר משמעו דורונות כמו ויתן משאת כיד המלך וכ״כ בתוי״ט קידושין פ״ב מ״ו. והכי מוכח גם כאן שנתן לבנימן חמש ידות. וכי בשביל כבודו ואהבתו יאכל חמש פעמים אלא עיקר הכונה הוא דורונות שנתן בשביל פיוס ואות בקשת אהבה. מ״מ פי׳ הגמ׳ מוכרח גם כן מדכתיב בתוך מעשה המשתה וגם מדכתיב מאת פניו ואי דורונות פשיטא. אלא מנות ומודיע שהוא בעצמו נתן המנות:
פסוק לד:וישכרו עמו. יותר ממה שאמר יוסף כי אתי יאכלו וגו׳ ללמד שהי׳ בצוותא בשמחה עמהם וע׳ מש״כ לעיל כ״ד נ״ד:
