פסוק ד:גשו נא אלי, ראה אותם נסוגים כו' דאל"כ למה הוצרכו להיות נגשים דמסתמא אצלו היו עומדים בשעה שדיבר עמהם ועוד יש לדקדק בפסוק לשון אלי שהוא מיותר וכמו שמצינו בפ' תולדות גשה נא ואמושך בני, אלא ודאי שהיה זה מחמת שהראה להם המילה דהיינו אלי בסמוך ממש ויש להקשות מאי הוכחה יש ממילה שהרי פירש"י בפ' מקץ את אשר יאמר לכם תעשו שהיה אומר להם שימולו עצמם נמצא שכולם היו נמולים וצ"ל דלא ביקש יוסף שיתקיים דבר זה אלא הראה להם כח שלו עליהם שהם חייבים לשמוע לו בכל גזירותיו ואח"כ לא התאמץ שימולו:
פסוק ה:למחיה, להיות לכם למחיה. תיקן בזה דלשון שליחות, לא שייך לה דבמשמעו שבאותה שעה שהוא נשלח נשתלח בעבורו וכאן לא שייך זה דבאותה שעה שבא יוסף למצרים לא, היה אז שום שליחות. ע"כ אמר להיות לכם אח"כ למחיה. ועוד תיקן דלשון לפניכם משמעו שהמשלח יבא אחר השליח כמו וישלח יעקב מלאכים לפניו וכאן לא שייך זה, ע"כ פירש דהך לפניכם פירושו לתועלת שלכם ולא קאי לפניכם על וישלחני אלא קאי על למחיה. וזהו שכתב רש"י לכה למחיה והוא מיעוט על שאר האומות אע"ג דגם הם היה להם מחיה מזה דאל"כ היו מתים ברעב מ"מ עיקר השליחות להיות למחיה לא היתה הכוונה אלא לתועלתכם והשאר נהנים ממילא מזה:
פסוק ח:לאב, לחבר ופטרון. אילו אמר פטרון לחוד הו"א שיהיה גוזר גזירות על פרעה כמו אב על בניו וזה אינו דלא ניתנה לו ממשלה זו אלא על ביתו וכל ארץ מצרים ואלו נזכרים אח"כ כאן. ע"כ אמר חבר כלומר יהיה לו ג"כ כח לגזור כמו פרעה. וא"א חבר לחוד הו"א שכל מה שיעשה יוסף יצטרך לשאול לפרעה כמו שאר חברים. ע"כ אמר לפטרון שיוסף לבדו יעשה הכל. נמצא שלענין הכח הוא חבר לפרעה ולענין עשיית כל דבר יהיה יוסף פטרון והוא יעשנה לבדו:
פסוק יא:פן תורש כו' לשון מוריש ומעשיר ולגבי ביתך וכל אשר לך שייך לשון זה אע"ג דלא שייך שם עושר ועוני מ"מ כשהיא נכחשת מבלי אכילה נקרא עניות כלשון (שבת קנ"ה:) לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא:
פסוק יב:והנה עיניכם רואות, בכבודי. דאל"כ אין שייך ראיה על פי המדבר אליכם אלא דקאי על הכבוד ועל המילה שהם ראיה שאני אחיכם. והראיה של כבודי הוא מצד זה שאתם רואים כבודי הגדול שלא כדרך הטבע אלא מצד השגחת השי"ת מה שא"א לאדם אחר, וזהו בשביל שאני אחיכם ויש לי זכות אבות:
פסוק יד:ויפל על צוארי וגו', על שני מקדשות כו' גבי יעקב לקמן כתיב ג"כ ויבך על צואריו ושם א"ל כן, אלא שיש שינוי לשון גבי בנימן כתיב צוארי וגבי יוסף צואריו ושניהם לשון רבים דקאי על המקדשות שלהם והא דבכו על המקדשות בעת ההיא כי מעשה אבות סימן לבנים ורמז שיהיו ישראל כאבודים בגלות ויחזרו למקדש שלהם ע"י בכי כמ"ש בירמיה (ל"א) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, בב"י:
פסוק כג:שלח כזאת, כחשבון הזה יתור הוא זה בפסוק דלא הל"ל אלא ולאביו שלח עשרה כו' וי"ל דבזה מורה הכתוב פירוש על מה שאמר אחר זה מטוב מצרים, דפירושו יין ישן שדעת זקנים כו', דזה נלמד מלשון כזאת כלומר ולאביו שלח כזאת שהוא ראוי לאביו הזקן, דגם גריסים של פול היה ראוי לאביו דאיתא במדרש שמפיג את הדאגה ומשכח הצרה וע"ז קשה דבלאו הכי לא יהיה לו דאגה וצרה כיון שיגידו לו שיוסף חי. וי"ל כיון שהורגל בדאגה נעשה לו טבע וצריך רפואה לבטל את ההרגל ובירושלמי דיומא איתא דהיו מונעים את הכ"ג בערב יוה"כ לאכול גריסין של פול מפני שמביא את השינה, בזה ניחא כאן דשייך לזקן לפי שאין לו שינה כראוי כדרך הזקנים חלושי הטבע:
פסוק כג:בר ולחם כתרגומו מה חידוש יש בתרגום דמתרגם עיבור ולחם ואם כוונת רש"י שפירוש בר הוא עיבור הא כבר נאמר בפ' מקץ בר ולא כתב שם רש"י כלום. ונראה שרש"י הוקשה לו דלעיל בפ' מקץ כתיב ולמלאות כליהם בר ולתת להם, צדה לדרך ומתרגם שם. על בר עבור ועל צדה זוודין ולחם לא הביא נמצא דזוודין דשם בתרגום לחם כי כן דרך לתת לחם מוכן לאכול בדרך ולא תבואה שאינה נטחנת כי אם לצורך ביתם כשיבואו שם, א"כ נזכר לחם ובר בפירוש א"כ מזון דהיינו וזוודין הוא לפתן, ולא כמשמעות התרגום שאמר כאן זוודין כמו לעיל. והמשך דברי רש"י כאן בר ולחם הוא כתרגומו אבל מזון אינו כתרגומו כאן זוודין אלא לפתן. ואפשר שגם התרגום לא נתכוין בהך זוודין כזוודין דלעיל:
פסוק כד:אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה פירוש מידי דצריך פלפול ועיון עמוק, אבל לימוד פשוט חיוב הוא ומקרא מלא הוא ובלכתך בדרך, וארז"ל שנים שהיו מהלכין ואין ביניהם ד"ת כו', וע"כ אמר כאן אל תתעסקו דלשון עסק שייך בדבר שיש בו טורח. ובזה מתורץ מה דאיתא בב"ר אל תעמידו עצמכם מד"ת דהיינו מפשוטי ד"ת וזה נלמד מן הדיוק מדהקפיד על חלק הפלפול דוקא שאמר אל תרגזו ש"מ שבלא רוגז ילמדו עכ"פ. והא דלא אמר יעקב כן לבניו, נראה דהמעשה היה כן לפני יוסף בשעת פטירתן ממנו שהיה להם פלפול ביחד וע"כ אמר להם שבדרך לא יהיה להם פלפול:
פסוק כח:רב עוד, רב לי עוד שמחה רש"י מזכיר שתי פעמים עוד ובפסוק נזכר פעם אחת, וע"כ דמה שזכר פעם ראשונה הוא לשון רש"י דרך פירוש והשני הוא לשון הפסוק והענין הוא כך דעוד הראשון פירושו לשון רבוי דהיינו מ"ש הפסוק רב לי, שמחה אין פירושו על שמחה דעכשיו שיש לו שמחה רבה דזה פשוט וא"צ להזכירו, אלא דעל העתיד קאמר שדבר זה מורה שיהיו לו עוד שמחות רבות נמשכות מזה והוכחה לזה הואיל שעוד יוסף בני שעברו עליו צרות רבות כמ"ש טרוף טורף יוסף ואפ"ה הוא חי, וזהו לשון עוד שזכר הכתוב עוד יוסף לשון עדיין לא כעוד הראשון של לשון רש"י דרך פירוש על מ"ש רב לי שפירושו לשון רבוי, כנ"ל ולא כרא"ם שמחק עוד הראשון: