פסוק א:ולא יכול יוסף להתאפק, כשראה יוסף דבריו של יהודה שבכל דבור אמר אבי ואינו רוצה להדאיב לב אביו אמר יוסף אוי לי כמה שנים הדאבתי לב אבי ולא זכרתיו ולא עלה בלבי לומר אשלח להודיעו שאני חי והוא חושב ואומר טרף טורף יוסף, ואומר אך כמשז"ל על וישאר אך. נח שהיה גונח דם, אמר יוסף אני גרמתי לאבי ולפחות אחר שמלכתי שיש לי ט' שנים ז' דשובע וב' דרעב, וכשמצא יוסף עצמו שחטא חטא גדול שהניח אביו בשכול ובאבל וקפץ עליו לבכות, לא כמו הבכי של בנימן כשראה שאותו הבכי היה כי נכמרו רחמיו, ולז"א ויבקש לבכות הוא בקש הבכי, אבל כאן הבכי היה בא על החטא שהיה גובר עליו והיה בהרמת קול לפי שבא על חטא, לז"א ויתן את קולו בבכי לא אמר ויבך הבכי בא אלא היה מצטער להוציאו ולא היה לו כח שיעצור הבכי, וכדי שלא להתבזות בפני העם לבכות בפניהם או כדי שלא יצערו לאחיו שיאמרו אלו גרמו לו לבכות לזה קרא בקול גדול הוציאו כל איש ויתן קולו בבכי עד ששמעו מצרים. ויאמר יוסף אל אחיו א"ל סבת הבכי כמודה ומתודה על חטאו הגדול, ואמר אני יוסף כלומר אני בעולם ואבי בעולם ולא הודעתיו, כמה נתאבל עלי תימה איך חי, וזהו העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו ופחדו שלא יתלה הסרחון בהם שהם בד"י האבל לאביו וגם השכול, ומרבוי הרמת קול הבכי:
פסוק א:מצאתי כתוב ולא יכול יוסף להתאפק. דרך המלך הוא שמושיב שופטים לשפוט את העם והוא אינו שופט אלא אם יהיה דבר גדול ונוגע למלכות, ודבר מרגלים הוא דבר שנוגע למלכות, אבל דבר גניבה הוא לשופט וזו היא גנבת הגביע, אמר יוסף עתה יחשבו המצריים שאני אוהב לשמוע טענת בעלי דינים וכל מי שיש לו שום תביעה יניח השופט ויבא אצלי, לז"א הוציאו כל איש חוץ מאלו שיש בהם חשד של מרגלים ואני רוצה לפתותם, והוא כיון שלא יתבזו אחיו באומרו אשר מכרתם אותי שלא יאמרו אח כזה ימכר. עוד אמר הוציאו כל איש, כדי שלא ידעו המצרים מענין המכירה ויכתבוה בספריהם ללעג ולקלס על ישראל, והקב"ה פרסמה ששם בלב קיסר ללמוד התורה ולדעת דבריהם ולעשות הנקמה שעשה שהרג י' חכמים והכל סבה למרק עונם:
פסוק ד:ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי. אז"ל הראה להם שהוא מהול. אשר מכרתם מכר תם המכר שלכם הוא תם והוא מזרע איש תם. ואפשר שמה שהראה להם שהוא מהול הוא שיוסף נולד מהול והוא אחד מי"ב שנולדו מהולים לזה הראה להם, שמי שנולד מהול אינו כמילת ב"ו:
פסוק ד:ויאמר להם גשו נא אלי, ר"ת לגנאי, לגנותם ולומר להם אני יוסף אחיכם, אני לעולם זכרתי האחוה ואתם לא באתם אלא בסבתי שלקח אבי את רחל ואתם מכרתם אותי אם הייתי נאבד אף כלכם נאבדים שאתם נקראים על שמי שנאמר אוני יחנן ה' שארית יוסף, ואמר אשר מכרתם אותי מצרימה נחם לבם ואמר להם תדעו שזו היא סבה אלהית שהמכירה היתה למצרים ולא למקום אחר כי למחיה וכו', ועתה אל תעצבו וכו', א"ל להרבה דברים היתה סבת מכירה זו, שלחני למחיה כי למחיה למ"ד מ"ם מלמחיה ע', נבא שהם ע' נפש. ועוד שלחני לשום לכם שארית, כשיהיה הגלות לא יגרשום ממקומם אלא ישבו בארץ ויזכרו מה שעשיתי עמם שזנתי אותם בשנת רעבון, וכן היה שאע"פ שאמר אשר לא ידע את יוסף לפחות הועיל להם שלא גירשום שנאמר ומושב בני ישראל וגו', ויש תועלת אחרת במכירתי למצרים ולא למקום אחר שאילו היה הגלות למקום אחר לא הייתם יכולין לסבול עול הגלות והייתם מתערבים עמהם וכורתים להם ברית, אבל במצרים לא יקבלו אתכם כי תועבה למצרים כי אפילו הלחם כשנגע בו הישראלי הוא מתועב להם ואינם אוכלים אותו וכ"ש שלא יתערבו בהם. עוד תועלת אחרת במכירה למצרים כדי שלא יתחתנו בהם שאם היו מתחתנים בהם לא היו יוצאים לעולם, הרי גלות בבל לפי שנשאו נשים נכריות לא יצאו כולם ולא נעשו להם הנסים שנעשו להם במצרים, כמו שאמרו ז"ל על פסוק עד יעבור עמך ה' עד יעבור, שתי העברות, ראויים היו ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה בימי משה אלא חטא נשים נכריות גרם, זהו להחיות לכם שלא, תטמעו בהם, כי כל אותו הזמן שהיו ישראל במצרים לא חשק שום ישראל מצרית ולא מצרית חשקה בשוה ישראל, אע"פ שהמצריים הם כעורים והם היו מצויינים כמשז"ל ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם וכו' עם כל זה לא חשקו בהם, כי אשת פוטיפר היתה סבה מאתו יתברך, אבל שאר המצריים היו מתעבים אותם, א"כ להחיות לכם ודאי לפליטה גדולה שתפלטו מהם כמ"ש, לא תחשקו אתם בהם והם ג"כ לא יחשקו בכם, ואע"פ שאני מבשר לכם ענין הגלות אל תעצבו כי יהיה שלום בימיכם כי הרי אני עומד בפניכם וכל עוד שאני חי לא ישלטו בכם כ"א אחרי מות כולכם, וזהו לכם שארית בארץ ולהחיות לכם וכו', ועתה לא תזוח דעתכם לומר שאתם שלחתוני, לא אתם שלחתם אותי הנה כי אתם מכרתם אותי למדינים והמדינים מכרו אותי לישמעאלים סוחרים והם מכרוני למצרים, וכנגד אלו הד' מכירות שמני אלהים לאדון ואב ומושל ושליט, מהרו ועלו אל אבי, אל תניחוני בחטא שחטאתי עד עתה שהנחתי אבי באבל ולא קיימתי כבוד אב, ואם כן מהרו וכו' ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף, אל תקדימו לומר יוסף בנך אלא בנך ואח"כ יוסף, וכן לא תאמרו כמ"ש לכם אב אדון ומושל, אלא שמני אלהים לאדון לבד, כדי שלא יתעלף מרוב השמחה וימות, כמו שמצינו במסכת כתובות (ס"ב:) כמה מעשיות מב"א שמתו מחמת השמחה, אבל אחר כך כשיתחזק לבו והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם, והם לא עשי כן אלא ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל, לזה ויפג לבו וכו', ולמה אמר שיאמרו לו שמני אלהים לאדון הואיל והוא מפחד שמא יתעלף מרוב השמחה אפילו זה לא יאמר, אלא שהוא אומר רדה אלי ולמה לא יבא יוסף אליו, לז"א שמני אדון למצרים אני איני יכול לבא אליך אבל אתה תבא אלי אל תעמוד, ואם יקשה עליך ישיבת ארץ מצרים ארץ טמאה כמ"ש המדרש שהוקשה עליו עד שא"ל הקב"ה אנכי ארד עמך, לז"א לו וישבת בארץ גושן, במקום שישב שם אברהם ונתן לשרה במתנה כדי שישבו בה ישראל בעודם בגלות וצאנם ובקרם, וז"ש אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך, א"כ צריך שתחזיק בה מעתה, א"כ רדה אלי אל תעמוד, רמז לו שלא יעמוד שם גופו אחר מיתה, וזהו אל תעמוד. וישבת בארץ גשן, א"ל אם יקשה עליך ישיבת מצרים כדי שלא תהנה מממשלת הקליפות, וכלכלתי, ע"י כי אני השליט והמזון ע"י יורד לכ"י שהוא נקרא, כל כי כל בשמים ובארץ ותרגם דאחי' בשמיא ובארעא וכ"י נקראת כל, וה' ברך את אברהם בכל, ולז"א כלכלתי היינו כל כל, ועוד כי זה חמש שנים רעב וכשיש רעב בעולם העולם ניזון מהקליפות, ולז"א והיית קרוב אלי פן תורש תעשה רש, לפי שהקליפה אין לה אלא התמצית שהיא שואבת מבחוץ, א"כ אפילו תשב בא"י אתה תחת רשות הקליפות הואיל והן שני רעב, א"כ רדה אלי אל תעמוד, וראיה מהזוהר כדלקמן:
פסוק ד:עוד פן תורש, א"ל אם תשב שם תצטער בכל עת כשיכלה המזון לחזור לכאן, כי דבר מלך הוא שלא יבוא אלא חמר אחד ולא ישלח עבד כמ"ש, ודבר מלך אין להשיב א"כ יצטרכו בכל עת לחזור לבא, וא"כ יתום הזכות כי מנכים לו מזכיותיו כמו שהוא אמר קטנתי מכל החסדים נתמעטו זכיותי ותהיה רש מן הזכיות, א"כ פן תורש אתה וביתך שלא ישאר להם זכות אבות, וכל אשר לך ג"כ פחד על עצמו שמא בהליכתם ובחזירתם יאכלו זכות אביהם ולא ישאר לו שום זכות וזהו וכל אשר לך שהוא יוסף המאושר לך, וכן לך למ"ד כ"ף, גימ' זהו יוסף:
פסוק יב:והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. א"ל זה אחר שהראה להם שהוא מהול ונתן להם סימן שמכרוהו למצרים. עוד נתן להם סימן אחר שאמר להם זה הוא אחי מאמי ושמו בנימין, כי פי המדבר, מקודם היה מליץ בינותם ואמר הוציאו כל איש ואני מדבר עמכם בלא אמצעי מכאן תדעו בעין השכל שאני מבקש אחוותכם, ואע"פ שאמרתי אשר מכרתם אותי, בפה אמרתי לסימן ולא בלב. ולפי שהוא רוצה לבכות על צואריו כדי שלא יקנאו בו הקדים להם שהוא אחיו ועכ"ז וינשק וגו' ויבך ג"כ עליהם כדי שלא להטיל קנאה, ואפשר שבכה עליהם לפי שהוא מת קודם כלם:
פסוק יב:ובתיקונים ראייה למ"ש שבשנת רעבון שולטין הקליפות, ובזוהר אמר על פסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ז"ל, בההיא שעתא פריש לון קב"ה וברא לוו כל חד וחד יומין ושנין אלין איקרון ימי הרעב ורזא דא אילין איקרון ימי הרעב ואילין ימי שובע, ר"ש אמר רזא דא איהו רזא עלאה בשנת הרעב כיון דאיהי שלטא בעי לאשתמרא מבועיה בגין דאי לא סתים ליה גרים לאמשכא רוחא לההוא ולדא מההוא סטרא דהא קב"ה בעי לקדשא לישראל בכולא ולא יהא לון בסטרא דמסאבו כלום, וזהו קצור דבריו ושם האריך וכו':
פסוק טז:והקול נשמע בית פרעה לאמר וגו', וייטב בעיני פרעה. ששמע שהוא ממשפחת אברהם אבינו שהמליכוהו על כל העולם, שא"ל נשיא אלהים אתה בתוכנו מלוך אתה עלינו, והרשע התחיל לעוין ליעקב ואמר ליוסף אמור אל אחיך זאת עשו קחו את אביכם ובאו אלי, אמר הוא מבני שם ופרעה מבני חם שנתקלל בעבדות לזה כיון שיבא יכנס תחת ממשלתו כדי שיהיה מושל עליו, לז"א וקחו את אביכם ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ, ואמר ליוסף ואתה צויתה קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ואז"ל שהיה חקוק ע"ז עליהן ושרפן יהודה, ועשה כן כדי שיכנס תחת רשותו, והמזל של מצרים הוא טלה ושל ארץ כנען עגל אלא בשעה שנכנסו ישראל לארץ הפילו הקב"ה שנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם מלמד שהפילו כמשז"ל במדרש, ולזה נאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל לדוש עליו, ואולי לזה היתה כוונת ערב רב בעשיית העגל אמרו מאחר שהם הולכים אליו יבא וילך לפנינו. א"כ זאת היתה כונת פרעה, ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, וכשראה יוסף כן עשה עגלות אחרות מצד הקדושה והטהרה לבטל כח העגלות של פרעה הרשע, וזהו וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, שראה בעין שכלו שהן כדאין לשאת אותו להיותם מרכבה לו אז ותחי רוח וכו', וזהו ויתן להם יוסף עגלות ע"פ פרעה שהיו עולים על פיו של פרעה על אותם עגלות שהמשיך עליהם כח הטומאה בפיו. ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים וגו' ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון, היו עשרה חמורים ועשר אתונות, חמורים מסטרא דימינא ואתונות מסטרא דשמאלא, כדי להודיע לאביו שהם כבושים תחת ידו ולא יירא מהם בביאתו לח"ל, כי למד חכמת בני קדם כמ"ש בזוהר בלק דף ר"ז ז"ל א"ר יהודה באלין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא מסטרא דימינא חמרי כמא דאוקימנא ומסטרא דשמאלא אתני, ותאנא עשרה אינון מימינא ועשרה משמאלא ודא הוא דא"ר יוסי יוסף כד אתפרש מאבוי ידע בחכמתא דלעילא ברזא דכתרין קדישין עילאין כיון דהוה במצרים אוליף בההיא חכמתא דילהון באינון כתרין תתאין איך אחידן אינון דימינא ואינון דשמאלא י' דימינא וי' דשמאלא חמרי ואתני, ובג"כ רמז לאבוי ממה דאוליף תמן דכתיב ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים ועשר אתונות, א"ר יוסי אינון דימינא כלילן כלהו בחד דאיקרי חמור והאי הוא ההוא חמור דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור והאי הוא חמור דזמין מלכא משיחא למשלט עליה דכתיב עני ורוכב על חמור ואינון דשמאלא כלילן כלהו בחד דאיקרי אתון דהא ש מסטריה נפיק עירה קטרוגא דדרדקי והיינו ועל עיר בן אתונות, ועשר אתנת חסר עשר דכלילן בחד ודא הוא דא"ר שמעון מאי דכתיב אסרי לגפן עירה אסרי לגפן זמין קב"ה לקשרא בגינהון דישראל דאיקרון גפן עירה דאיהי קטרוגא דלהון בגין דאיקרו שורק דכתיב ואנכי נטעתיך שורק בני אתונו ההוא דנפיק מסטרא דהאי אתון ע"כ. לזה אמר עשרה חמורים שהם מימינא נושאים מטוב מצרים, ועשר שהם מסטרא דשמאלא אמר נושאות שהוא אינון כלילן ביה לחם ובר ומזון הכל מסטרא דימינא דאהדר שמאלא ימינא, כל זה שלא יפחד מהקליפות:
פסוק כד:וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו וגו'. היל"ל וישלח את אחיו ויאמר אליהם אל תרגזו אחר כך וילכו כי אחר שהלכו מה יאמר אליהם. אלא התפלל עליהם שיתקצר להם הדרך כדי להקל מעליו חטא האבל והשיכול של אביו, ולזה היה המהירות שאמר להם ומהרתם והורדתם את אבי וכו', וכן אל תרגזו בדרך גימ' א"ל אלהי"ם הוי"ה יקצר לכם זה הדרך ע"ה, וכן היה שנאמר ויעלו ממצרים ויבאו ארצה כנען מיד, אם לעבד קפצה לו הארץ כ"ש לעשרה שבטי יה, גם כדי שלא יפסעו הרבה בארץ טמאה, ומה שהוצרך לג' שמות אלו לפי שר"ת י"ב והם עם אביהם י"ג ועם ס"ת פ"ז ושמעתי ששם של קפיצת הדרך סודו פ"ז, והזכיר ג' שמות אלו שהם כלל האבות, והבן:
פסוק כו:ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי. מאחר שהוא צוה להם ואמר ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף ולא תאמרו יוסף בנך כיצד הם לא יעשו צוויו כמו שאמר כדי שלא יפוג לבו. אלא הם עשו בחכמה אחרת שאמרו לתינוקות שיאמרו יוסף חי, כדאיתא פר"א שאמרו לסרח בת אשר אמרי כך, וזהו לאמר שהם לא אמרו, ולא אמר ויספרו לו אלא ויגידו שהיתה מנגנת ובנגון היתה מארכת ומבלעת הדבר קודם בהבלעה ואחר כך עשתה ממנו יתד יוסף חי, והיא א' מעשרה שנכנסו חיים לג"ע, לפי שהיא אמרה יוסף חי אמר לה יוסיפו לך חיים נצחיים, כמו שאמרה יוסף חי כן אמר יוסיף לה חיים, ועשו כן לפי שלא היו יכולים לגלות הדבר שעשו נדוי על מי שיגלנה ואפילו השכינה לא גילתה לפי ששתפוה, אלא אחר שנודע הדבר אמר ותחי רוח ולא גילתה אלא נודע מאליו, וזהו ויגידו לשון המשכה תרגום משכו נגידו, אחר כך וידברו אליו את כל דברי יוסף וכו', וירא את העגלות ותחי רוח, רמז לו יוסף עגלה ערופה באה כדי שימצא החלל, ואז"ל שהיה יוצא חבל רימה מנבלת העגלה עד ביתו של הורג והיו יודעים מי הוא, וכן הוא רמוז ואתה תבער הדם הנקי ס"ת רימה, אם כן רמז לו כבר נמצא חי כמו שאלו העגלות הם חיים, ולחזק הדבר שלח לו שנים שאמר עגלות בלשון ורבים, ואמר ותחי ולא אמר ויחי לפי שעשו חרם ביניהם ושתפו שכינה עמהם שלא יתגלה הדבר, וכבר אמר ששתוף השכינה הוא שאינה שורה לא מתוך אבל ולא מתוך עצבון ולא מתוך יגון ואנחה, ואחר שפג לבו ונתעלף חלה עליו השכינה, וכן ותחי רוח גימ' עם ב' מלות וחזרה לו השכינה, וכן אנכי ארד עמך מצרימה גימ' שכינה, ולז"א ותחי ולא אמר ויחי, ולזה היה ע"י תינוקת וע"י נגון, והבן:
פסוק כו:ועוד למה עגלות ולא דבר אחר, לפי שיוסף היתה כוונתו עתה להוריד אביו בעגלות כדי שלא יהיה לו בלבול ברכיבת בהמה, ובא אל פרעה לראות מה יאמר לו, א"ל פרעה טענו את בעירכם ולכו בואו ארצה כנען כלומר הוליכום ואל תביאום, לפי שהיו חמורים והוא בזוי המלכות אם יבאו בהם מאחר שהם אחיך, ועל פי דרכם לא ילכו ריקם אלא טענו, ואתה צויתה שלא יבאו אלא בעגלות, לפי שנימוסי מצרים שאין רוכב על סוס כי אם מלך ושרים, מיד שמח יוסף ותאות צדיקים יתן, מיד ויתן להם יוסף עגלות וכו':
פסוק כו:ובזוהר אמר רמז רמז לו יוסף בעגלות דהא עגלה לא אתיא אלא על קטלא דאשתכח ואיהו אי הוי קטיל הוה אשתכח ע"כ ורמז להם שבעגלא ובזמן קריב יגאלם הקב"ה, וכן אמר להם בשעת מיתתו פקוד יפקוד, אמר להם אל יקשה בעיניכם שאני הייתי סבת ירידתכם למצרים, שמנין פקוד שהוא ק"ץ שנה יחסר לכם מגלות, וזהו פקוד יפקוד. וכשראה יעקב זה אמר ותחי רוח וכו', ואמר אביהם לומר שהוא ג"כ היה להם חיות עמו ונתחברו רוח ברוח, ותחי רוח יעקב אביהם ס"ת חי בם, חי במדות הוא ביוסף שמדתו אל חי, כשנתחבר בהם נתן להם חיות, ולזה אמר לעיל ויעלו ממצרים ויבאו ארצה כנען אל יעקב אביהם, כשירדו פעם ראשונה לשבר אוכל, ובחזרתם לא הזכיר בהם לשון עלייה, אלא וישאו את שברם על חמוריהם וילכו משם, ולפי' רש"י ז"ל שאמר ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות אמר בה עלייה היל"ל ג"כ כאן ויעלו משם, אלא עתה שנתחברו ונתחברו י"ב כאחד עתה עלו במעלה, ולז"א יוסף בהתודעו אליהם מהרו ועלו, עתה יש לכם עלוי והתחברו עם אבי והתאחדו ותהיו אחד עמו, יעקב יוסף במ"ק ל"ב, אל יעקב אביהם ס"ת לבם, אם כן ותחי רוח יעקב אביהם ס"ת חי בם, ולזה אמר ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואתחבר עמו, ולזה כשנתחבר עמו אמר ויחי יעקב בארץ מצרים, שנשלמה הוי"ו, ולזה אמר וירא את העגלות, אמר בזוהר כמה עגלות הוו שית כד"ח שש עגלות צב, וזו הכוונה להשלים הוי"ו, אם כן כשנשתלמה הוא"ו שרתה עליו שכינה, לפי שהוא סוד הוי"ו, וכן ישראל כשעלו למנין ס' רבוא שרתה עליהם שכינה ונגאלו:
פסוק כח:ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. כתב רבינו בחיי ז"ל, על דרך הפשט לפי שאמרו לו שני דברים עוד יוסף חי וכי הוא מושל, לז"א די לי שהוא חי וזהו רב לי הרבה, והאריך ע"ד המדרש ע"ש: