א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ ב וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ ג וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ י וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ יד וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ יט וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג ביאור המלות

רלב"ג

פסוק א:
ויקח את בת לוי. היא יוכבד כמו שהתבאר בפרשת פנחס זה האיש שנשא אותה הוא עמרם בן קהת בן אחיה כמו שהתבאר שם והנה הרחקנו שתהיה לידת יוכבד בין החומות בהכנס יעקב למצרים שאם היה הדבר כן היה זה הפלא יותר עצום מהפלא שנעשה לשרה ולא שתקה התור' מלזכור זה בביאור עם היות מנהגה לפרסם ענין הפלאים וזה שאם ישבו ישר' במצאים רד"ו שנה כמו שאמר ז"ל הנה תהיה יוכבד בת ק"ל שנה כאשר ילדה משה וזה דבר בתכלית הזרו' ולי החשבון שהסכמנו אנחנו בו תהיה לכל הפחות בת מאה ומ"ה שנה כאשר ילדה כי משה כי כשהם יצאו ממצרים נשלמו ת"ל שנים מעת נבואת בין הבתרים שהיתה אצל היות אברהם בן פ"ה שנה כמו שזכרנו בפרשת לך לך והנה לפי זה החשבון תהיה יוכבד בת קמ"ה שנה כשנולד משה וכשילדה אהרן היתה בת קמ"ב שנה וזה כלו בתכלית הזרות והנה אפשר שנולד' יוכבד ללוי בסוף ימי חייו ושיהיה יי לוי בהכנסם למצרים כמו חמשים שנה ולזה תהיה נולדת יוכבד כמו פ"ז שנה אחר בואם למצרים ופ' שנה' שהיה למשה בצאתם ממצרים והנה קס"ו שנה וכאשר חסרנום מרכ"ה שנה שעמדו מם לפי מה שהסכמנו אנחנו ישארו נ"ח שנה כאשר ילדה את משה וזה איננו זר. ואפשר עם זה שכבר הגיעה לאברהם זאת הנבואה אשר שמנו ממנו התחלת החשבון ות"ל שנה קודם עניין הגר קרוב לעשר שנה. וראוי שתדע כי מה שאמרו ז"ל שנולדה בין החומות. אמרו זה על דרך הדרש להועיל להמון וליסד בלבם עוצם יכולת השם יתעלה לעשות הפלאים:
פסוק ב:
ותרא אותו כי טוב הוא. יתכן שהיה יפה תואר וגדול הגוף יותר מן החוק ואפשר שכבר ידעה יוכבד בנבואה שהו' יהיה מושיע את ישראל ולזה השתדלה בהצלתו:
פסוק ג:
ולא יכלה עוד הצפינו. יתכן שכל מה שאורך זמן זאת הגזרה מכבידים המצרי' יותר לחקור אם יולד בן לבנו' ישראל להשליך אותו היאור' והנה ספר שאחר שעבדו שלשה חדשים לא יכלה עוד הצפינו לחוזק חקירת המצרים על זה. ועוד שכבר היה אז קולו יותר חזק והיה נשמע למרחוק בהיותו בוכה:
פסוק ג:
גומא. הוא עץ קל מאד:
פסוק ג:
ותחמרה. שעה אותה כחמר כדי שלא יכנסו בה המים. ואחשוב שיהיה זה החמר הטיט אשר יעשוהו בקיאי הצורפים ויקראו טיט החכמה:
פסוק ג:
בסוף. הוא הגמי שהיה בשפת היאור ועם כל זה נתיראה שיגדל היאור וישא התבה ולזה כסתה אותה בחמר ובזפת:
פסוק ו:
ותראהו. ר"ל הילד ואחר כך הוסיף לבאר עוד זה:
פסוק ו:
והנה נער בוכה. ר"ל שהיה קולו כקול נער:
פסוק ו:
ותאמר מילדי העברים זה. יתכן שכבר הכירה שהוא מילדי העברים זה בעבור שהושם בזה המקום להצפינו והנה אמרה זה באופן שהורה שהיא חמלה עליו ולזה שאלה אות' אחותו אם תלך לקרא לא אשה מניקת מן העבריות להניק לך את הילד:
פסוק ח:
ותקרא את אם הילד. לפי שחלב האם הו' יותר נאות לולד מחלב זולת':
פסוק ח:
הילכי'. כמו הוליכי והו' בשקל היטיב. והרצון בזה שתוליך אותו ותשתדל בהנהגתו ותניקהו:
פסוק יא:
ויצא אל אחיו. יתכן שהיה מפורסם בבית פרעה כי משה היה עברי ולזה ידע משה שהוא עברי או הודיעה לו זה בת פרעה:
פסוק יג:
ויאמר לרשע. יתכן שאמר זה המאמ' למי שהיה עושה החמס כי הוא הרשע ואפשר שמשה אמר למכה רעהו רשע למה תכה רעך:
פסוק יד:
אכן נודע הדבר. אמר זה כי הוא היה חושב שלא היה נודע דבר הריגתו המצרי כי הוא ראה שאין איש שם כאשר הרגו:
פסוק טז:
ולכהן מדין. הוא יתרו והוא חובב בן רעואל:
פסוק יח:
אל רעואל אביהן. הוא אבי אביהן כמו שפירש החכם ר"ע:
פסוק יט:
איש מצרי. יתכן שהיה מנהג המצרים בלבושיהם משונה ממנהג המדינים או אולי שאלו אותו מי הוא ואמר להן שהוא מצרי:
פסוק כא:
ויואל משה. הוא עניין החפץ והרצון:
פסוק כה:
וידע אלהים. הוע ע"ד כי יודע יי' דרך צדיקים. והרצון בו שדבקה בהם השגחת השם יתע' להוציאם קודם בא עת הגאולה בעבור בריתו עם האבות וזה כי בהשגחת האלהית תמשך באיש הטוב עד שישמרו בה זרעו אחריו כמו שביארנו ברביעי ממ"י: