פסוק א:כֹּה הִרְאַנִי ה' אֱלוֹהִים, וְהִנֵּה הוא יוֹצֵר, מביא גֹּבַי, ארבה בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ, הצמיחה האביבית. וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ עולה אַחַר שנערכו גִּזֵּי, אירועי הגז של צאן הַמֶּלֶךְ.
פסוק ב:וְהָיָה אִם, כאשר כִּלָּה הארבה לֶאֱכוֹל אֶת־עֵשֶׂב הָאָרֶץ, וָאֹמַר: ה' אֱלוֹהִים, סְלַח־נָא, מִי, האם יָקוּם יַעֲקֹב מהאסון הזה, כִּי, הרי קָטֹן הוּא, ואינו יכול לשאת מכה כזו.
פסוק ג:נִחַם, ויתר ה' עַל־זֹאת, והמכה לֹא תִהְיֶה. אָמַר ה'.
פסוק ד:כֹּה הִרְאַנִי ה' אֱלוֹהִים שוב, וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ ה' אֱלוֹהִים. הוא מביא אש וַתֹּאכַל בעצמתה הרבה אֶת־תְּהוֹם רַבָּה. וְאָכְלָה אֶת־הַחֵלֶק, חלקות האדמה.
פסוק ה:וָאֹמַר: ה' אֱלוֹהִים, חֲדַל־נָא, עצור את הפורענות. מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא.
פסוק ו:ושוב, נִחַם ה' עַל־זֹאת, גַּם־הִיא לֹא תִהְיֶה. אָמַר ה' אֱלוֹהִים.
פסוק ז:כֹּה הִרְאַנִי במחזה הנבואה, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ, חומה גבוהה וישרה, וּבְיָדוֹ אֲנָךְ, כלי מדידה העשוי ממשקולת התלויה על חוט ארוך, ומסייע לקבוע בדייקנות אם הקיר ישר.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: מָה־אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? וָאֹמַר: אֲנָךְ. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל. אמדוד ואעריך את מעשיהם בדקדקנות. לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר, לוותר ולמחול לוֹ – לישראל.
פסוק ט:וְנָשַׁמּוּ, יהיו שוממות הבָּמוֹת של בניו של יִשְׂחָק, יצחק, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ. וְקַמְתִּי עַל־בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב. למרות שבית יהוא, שירבעם השני היה מצאצאיו, שרד זמן רב יותר מכל שושלת אחרת בממלכת ישראל, אף הוא יאבד את מעמדו, ובנו של ירבעם, זכריהו המלך, ימות בחרב.
פסוק י:וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן הפולחן שבבֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל. עמוס מטיף למרד בפומבי. לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ, המדינה לְהָכִיל, לסבול אֶת־כָּל־דְּבָרָיו, דיבוריו.
פסוק יא:כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס: "בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ". לאמתו של דבר, עמוס לא דיבר על המלך עצמו אלא על בית ירבעם, אבל הכהן הגזים כדי לגרום למלך להתערב ולפגוע בנביא. עָמוֹס: "בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ".
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס, שמוצאו היה בארץ יהודה, אך הוא פעל והתנבא בעיקר בממלכת ישראל: חֹזֶה, נביא, לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם. שם יפרנסו אותך, וְשָׁם תִּנָּבֵא כרצונך.
פסוק יג:ועל בֵית־אֵל לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא את נבואותיך, כִּי מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. בהשוואה לממלכתו הגדולה של ירבעם הייתה יהודה מדינה קטנה וענייה. אמציה רואה בעמוס מטרד, איש פשוט ועלום שבא ממקום קטן והגיע אל בית-אל, שאינה רק מרכז פולחן אלא שוכן בה מקדש שבו נמצא המלך, ושם ידו תקיפה.
פסוק יד:וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה: לֹא־נָבִיא אָנֹכִי מרצון, וְלֹא בֶן־נָבִיא, נביא מסורתי המתפרנס מן הנבואה אָנֹכִי, כִּי אם בוֹקֵר, מגדל בקר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים, מטפל בעצי שקמה.
פסוק טו:וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי ה': לֵךְ הִנָּבֵא אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל. לא התכוונתי ולא התכוננתי להתנבא, אבל ה' לקחני מעיסוקי החקלאי והטיל עלי תפקיד, ואותו אני ממלא.
פסוק טז:וְעַתָּה שְׁמַע את דְּבַר־ה'. אַתָּה אֹמֵר לי: לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל, וְלֹא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק, יצחק, כי אין זה מקומך.
פסוק יז:לָכֵן כֹּה־אָמַר ה': אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה מרצון בגלל אופיה, או מאונס האויבים, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ תישדד ובַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, השודדים ימדדו אותה בחבל כדי לחלקה ביניהם, וְאַתָּה לא תישאר בארץ ישראל, אלא עַל־אֲדָמָה טְמֵאָה, בארצות הגולה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ כמו שניבאתי. הנבואה תתממש, ואתה עצמך תיפגע מן הפורענויות שיבואו.
