פסוק א:כה הראני. במראה הנבואה:
פסוק א:יוצר גובי. שבורא ארבה בתחלת צמיחת העשב המאוחר:
פסוק א:והנה לקש. נדמה לי כאלו אחר שנגזז ונקצר העשב למאכל בהמות המלך הצמיחה וגדלה הלקש הוא עשב המאוחר:
פסוק ב:והיה אם כלה לאכול. כי ראה במראה הנבואה כאלו הארבה אכל כל העשב וכאשר כלה לאכול את הכל הבין אז שהמקום מייעד להביא הארבה לכלות הכל:
פסוק ב:ואמר. אמרתי בתפלה לה׳ סלח נא עון ישראל ולא תענשם בהבאת הארבה כי מי יקום את יעקב לעמוד על עמדו לכלכלו ברעב כי הוא קטן ואין בו כח ויכולת לכלכל את עצמו למצוא די ספוקו וכל העכו״ם שונאים אותו ולא יאבו לכלכלו וימות א״כ ברעב:
פסוק ג:נחם ה׳. והנה נתחרט ה׳ על הגזירה הזאת ואמר שלא תהיה עוד:
פסוק ד:קורא לריב באש וגו׳. ה׳ היה קורא למלאכי מרום שהם יריבו עם ישראל בהבאת אש ר״ל להביא עליהם חום רב שורף כאש:
פסוק ד:ותאכל. נדמה לי כאלו שרפה והובישה את מי התהום וכאלו שרפה את צמח קבוצת השדות:
פסוק ה:חדל נא. מנע נא את הגזירה ההיא כי מי יקום את יעקב לעמוד על עמדו לכלכלו ברעב כי הוא קטן ואין בו יכולת לכלכל עצמו:
פסוק ו:גם היא. גם הגזרה ההיא לא תהיה:
פסוק ז:חומת אנך. על החומה שבונין אותה בקו המשקולת:
פסוק ז:ובידו. ביד המקום היה קו המשקולת:
פסוק ח:מה אתה רואה. לא שאל לו על המראות הראשונות לפי שהיו מבוארים מעצמם ולא הוצרך לבארו אבל במראה ההיא הוצרך לבארו לכן שאלו:
פסוק ח:שם אנך וגו׳. ר״ל אשפוט אותם בקו משקולת של שורת הדין כפי הגמול ולא אוסיף עוד לעבור על פשעם למחול אותם:
פסוק ט:ונשמו. הבמות שהעמידו לעכו״ם יהיו שוממין כי מגודל הצרות אין מי יבוא אליהם:
פסוק ט:ומקדשי. הארמונות החזקות של ישראל יהיו לחרבה:
פסוק ט:וקמתי. אקום על בית ירבעם להפרע ממנו בחרב ועל זכריה בנו יאמר שהרגו שלום בן יבש כמ״ש (במ״ב):
פסוק י:קשר עליך עמוס. ר״ל מדבר דברים המביאים קשר למרוד בך ולהרגך כי כשישמעו שונאיו שהנביא מייעד עליו החרב יתעוררו להרגו בדבר ה׳:
פסוק י:בקרב בית ישראל. ר״ל בפרסום רב במעמד כולם:
פסוק י:לא תוכל הארץ. עם הארץ לא תוכל לסבול את כל דבריו מה שמאיים בשממון וחורבן כאומר הואיל וגם נפש העם מרה עליו א״כ תוכל לעשות בו משפט חרוץ כי גם יד העם יהיה עמך:
פסוק יא:בחרב ימות ירבעם. באמת כחש לו כי הוא אמר על בית ירבעם והוא זכריה בנו:
פסוק יא:וישראל גלה יגלה. גם בזה כחש כי לא אמר כן עד לבסוף:
פסוק יב:חוזה. ר״ל אתה הוא חוזה מה תעשה פה ברח לך אל ארץ יהודה כי שם מקדש ה׳ מקום הנבואה:
פסוק יב:ואכל שם לחם. שם יפרנסו אותך:
פסוק יב:ושם תנבא. ר״ל שם תקבל שכר על הנבואה שאתה מתנבא רעה על מלכות אפרים כי לאויבים המה לו:
פסוק יג:ובית אל. אבל בבית אל לא תוסיף עוד להנבא כזאת כי פה הוא ארמון מלך הארץ ההיא ופן אנשיו ימיתוך בשמעם שאתה מתנבא כזאת:
פסוק יג:ובית ממלכה הוא. ר״ל הממלכה מוחזקת ביד המלך מכמה דורות וידו תקיפה להכותך נפש:
פסוק יד:לא נביא אנכי. ר״ל אני לא הכנתי עצמי לנבואה ולא נתעסקתי בלמודה לשתחשוב שאני מקבל שכר על הנבואה ובעבור השכר הכנתי עצמי לה:
פסוק יד:ולא בן נביא אנכי. וכאומר ולא ראיתי ג״כ מאבי קבלת שכר נבואה והוא ענין מליצה והרחבה:
פסוק יד:כי בוקר אנכי. אני בעל בקר ואינני צריך לשכר ואני כל היום מערבב שקמים עם דברים אחרים למאכל הבקרים ואין אני עוסק בהכנת הנבואה ולמודה:
פסוק טו:ויקחני ה׳. אבל מבלי הכנה לקחני ה׳ ממה שהייתי הולך אחר הצאן לרעות אותם וצוה אותי ללכת ולנבאות:
פסוק טז:ועתה. כאומר הואיל ואין לי צורך אל שכר הנבואה עתה שמע דבר ה׳ עם כי אין מקום לקבל ממך שכר על הנבואה ההיא:
פסוק יז:בעיר תזנה. אשר חזקתה ברצון משא״כ בשדה:
פסוק יז:בחבל תחולק. בקו המדה תחולק בין העכו״ם:
פסוק יז:על אדמה וגו׳. בארץ העכו״ם:
פסוק יז:וישראל וגו׳. ר״ל כמו שכחשת לדבר בשמי הנה באמת כן יהיה וכן יקום:
