א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ ב וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ ד כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ ה וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ ו וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ ז וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ ח וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ ט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָ֖ה לָֽנוּ׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ יא לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ יג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג ר֥וּחַ קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָאַרְבֶּֽה׃ יד וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃ טו וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ טז וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ יז וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃ יח וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה׃ יט וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהוָ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ כ וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ כב וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ כג לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃ כד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ כו וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ כז וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ כח וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל־תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ כט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
ויאמר ה'... בא אל־פרעה, ועוד אומר לו ה"'ואמרת אליו כה אמר ה" וגו"' כאמור בפסוק ג. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' אל משה על פרטיו, ואלו קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר המובן מאליו. כאן, לעומת זאת, מקוצר תיאורו של הציווי, ובמקום הציווי מתואר קיומו, והוא מפני שצריך להראות, כיצד השפיעה בשורת המכה החדשה על עבדי פרעה -עד כדי שיעצו למלכם לוותר.
פסוק א:
כי אני וגו' בא לנמק את המכה החדשה ולהצדיקה. ה' אומר שהוא פעל, שפרעה ועבדיו יישארו קשוחי לב, כדי שיהיה מקום לעשות את כל האותות במצרים, למען ידעו ישראל את גדולתו ויוכלו לספר עליה לבניהם ולבני־בניהם אחריהם.
פסוק א:
ואת־לב פרעה, השוה ט, לד. ואולם ההודעה על המכה החדשה הפחידה את עבדי פרעה. מתוך פחד, פן תאבד מצרים, הם נכונים לוותר, אבל גם על דעתם כלל לא עולה שיש לקיים הבטחה שניתנה.
פסוק א:
בקרבו, כלומר בקרב ציבורו ובקרב ארצו של פרעה.
פסוק ב:
התעללתי, עשיתי מעשים גדולים98השוה תהלים עז, יב והתרגום הארמי שם (המ')., וגם הראיתי עצמי פועל בזריזות99(Ewald (124a..
פסוק ב:
וידעתם וגו', כמו למעלה ו, ז.
פסוק ג:
לענות, כמו להיענות, תוך השמטת ה"א־הנפעל, וכמו "לראות" (להלן לד, כד).
פסוק ד:
הנני מביא... ארבה בגבולך. במכת הערוב נאמר "משליח בך"100למעלה ח, יז (המ')., משום שהערוב פגע בעיקר בבני־אדם. הארבה, לעומת זאת, עתיד היה להשחית את הצומח, ועל כן נאמר בקשר אליו "בגבולך".
פסוק ה:
עין הארץ, מראה הארץ, וכמו בבמדבר כב, ה.
פסוק ה:
יתר הפליטה, כמו חיטה וכוסמת, השוה למעלה (ט, לב), ובוודאי צמחים נוספים שלא הבשילו בזמן הברד, ועל כן לא הושמדו בה.
פסוק ה:
העץ הצמח. למעלה (ט, כה) מתואר "ואת כל עץ השדה שיבר", אבל אין לקבל את פירושו של יפת, כמובא אצל ראב"ע ע"א, "כי ימים רבים בין מכת הברד ומכת הארבה, בעבור "הצמח לכם מן השדה"101וכן Dillmann אשר אמנם מייחס את פסוק נו למקור C, ואלו את מחציתו השניה של פסוק טו הוא מייחס למקור B., כלומר, הארבה ישחית את אשר הספיק לצמוח מאז הברד, שהרי במפורש נאמר להלן (פסוק טו) "ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד". אבל צריך לומר, כי תיאור הברד רק מוסר שכל העצים ניזוקו, ושענפים רבים שוברו, בלי לומר בכך, שלא נותרו ענפים נושאי פרי כלל ועיקר. פירושו של "העץ הצמח לכם" הוא אפוא - מה שיונק כח מן הארץ חרף נזקי הברד, כלומר אותם העצים שלא שוברו כליל בעת הברד.
פסוק ו:
ומלאו בתיך וגו', כמו "ומלאו בתי מצרים את הערב" (ח, יז), אלא שכאן יש להשלים את המושא - את הארבה.
פסוק ו:
אשר, כלומר כפי ש... השוה להלן יד, ד; לד, יח102(Ewald (333a..
פסוק ו:
ויפן. פניה כזאת היתה אחרי כל הודעה לפרעה על מכה שעתידה להתרחש, אלא שכאן צריך להדגישה על שום המסופר בפסוק ח - "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה", וכמובן צריך להשלים את הנושא "משה", שעליו מוסבת המלה "זה" בפסוק ז. ומכיוון שאהרן היה דוברו של משה, אין צריך לומר שגם הוא פנה משם.
פסוק ז:
אחרי שבע מכות מבינים עבדי פרעה שאבדון מאיים על מצרים, ואין להם עוד אומץ להתנגדות נוספת לדרישת משה. אין להסיק מדבריהם שעתה הם יראים את ה'. אין זה כי אם מבינים הם, שמצרים עתידה לאבוד, אם ימשיכו למנוע מן העברים לעבוד את אלקיהם. עובדי אלילים אלה האמינו, כי לכל עם אלילים משלו, שלהם הוא חייב לעבוד, וכי אין רשות לעכבו בזה.
פסוק ח:
עבדי פרעה מניעים את מלכם להניח לבני ישראל ללכת־לצאת, ברם, הוא רוצה להחזיק בנשים, בילדים ובמקנה - כערבון לשובם.
פסוק ח:
ויושב, השיבו אותם, ומכאן - יחסת־ה"את".
פסוק ח:
מי ומי וגו' מי הם אלה ההולכים103שם, (104a, 313d)..
פסוק ט:
בנערינו, השוה "בעם כבד" (במדבר כ, כ).
פסוק ט:
נלך, אנחנו, כלומר בני ישראל, רוצים ללכת בבנינו וגו' גם האנשים וגם הנשים.
פסוק ט:
כי חג ה'. בחג ה' מתכנסים הכל, גם האנשים והנשים, כל העם כולו. אמנם מאוחר יותר הנשים היו פטורות מעליה לרגל, אבל מצוות הקהל (דברים לא, יב) אכן חלה גם עליהן ועל הטף, וגם כאן מדובר בחג חשוב ביותר. יהי כן וגו'. דברי פרעה אלה נאמרים באירוניה.
פסוק י:
טף, ראה להלן יב, לז.
פסוק י:
כי רעה נגד פניכם, דהיינו אתם זוממים דבר רע, הנכם רוצים ללכת ללא־שוב, לברוח; השוה תהלים קא, ד. אך לא כן מפרש רמב"ן, וראה גם תרגום אונקלוס.
פסוק יא:
כי אותה, חוזר אל "ועבדו".
פסוק יא:
ויגרש, בנושא בלתי־מודע, אך מובן מאליו, שהדבר נעשה על פי צו פרעה.
פסוק יב:
בארבה. יונתן בן עוזיאל מתרגם "בדיל גובא", ואילו אונקלוס עוקף את הקושי שבבי"ת זו ומתרגם "וית גובא"; והשוה תרגום השבעים. ואולי הכוונה להטות את המטה בכיוון הארבה104ומעין דברי ר"ע ספורנו, וראה גם רש"י, ראב"ע ו'אור החיים הק', שכולם נדרשים לקושי זה (המ').. במכות האחרות היה צריך להטות את המטה לכיוון בוא המכה. כאן היתה זו הרוח אשר הביאה את המכה, ומכיוון שברוח באה כתוצאה מזרמי אוויר בכל הארץ, היה צריך להטות את המטה "על ארץ מצרים", ועם זאת היה צריך להטותו לכיוון בוא הארבה.
פסוק יב:
את כל אשר וגו', כמו. ובכלל את כל אשר השאיר הברד.
פסוק יג:
נהג רוח קדים. גם נוסעים היו עדים למכת ארבה במצרים, אף כי זו כנראה נדירה שם, וכבר העיר רבנו חננאל105מובא לרמב"ן לפסוקנו (המ')., "כי זה כבר דבר ידוע לכל" שאין הארבה גורם נזקים במצרים.
פסוק יד:
לפניו וגו' יש לבאר כדברי רמב"ן, "...ובגודלו ידעו, כי מכת אלהים היא, שאין רגילים לבוא כן באחד הזמנים; וגם אותו של יואל מכה מאת האלהים".
פסוק יד:
ויעל, לשון זה על שום שמרחוק נראה הארבה כאלו סמוך לקרקע, וכשהוא מתקרב, כאלו הולך ועולה, ובהגיעו הוא מעל הארץ.
פסוק טו:
ותחשך הארץ, השוה חשך השמש בצאתו (ישעיה יג, י), כלומר, פני הארץ לא נראו מפניו.
פסוק טז:
ולכם, משום שציווה לגרשם מפניו. פרעה חשב, שהעונש פוגע בו משום שהעליב את שלוחי המקום ב"ה.
פסוק יז:
את־המות הזה. מסתבר, שהכוונה למיתה ברעב, שצפוי בעקבות מכת הארבה 106Gesenius,Thesaurus 779, מביא דוגמאות מן הספרות הערבית, לפיהן המלה "מות" עשויה להתפרש גם כמכה קשה..
פסוק יח:
ויעתר. הפעם משה אפילו לא ביקש הבטחה מאת פרעה והתפלל בעדו מיד, כי צפה שפרעה שוב יכביד את לבו.
פסוק יט:
ויהפך ה' רוח־ים, רוח מכיוון הים התיכון, דהיינו ה' הפך את רוח הקדים שהביא את הארבה, לכיוון הנגדי, ולכן "ויהפך". בעצם היתה זו רוח צפון־מערבית אשר דחפה את הארבה לכיוון דרום־מזרח, אל המפרץ הערבי.
פסוק כ:
ויחזק. בגלל הרעב הצפוי פג אומץ־לבו ועל כן צריך היה ה' לחזק את לבו, כדי שיצפה באומץ לקראת העתיד. פסוקים כא־כנ:
פסוק כא:
ויאמר ה'. גם הפעם לא קיים פרעה את הבטחתו, ומה שאמר "אך הפעם" (יז) כלל לא היה חשוב לו עוד107ולא כמו Dillmann אשר מייחס את הפסוק יז למקור C ומסיק מתוך הסתמכות על "אך־הפעם" שבבראשית יח, לב, שבמקור זה אין מסופר על מכת החושך. ואולם מכיוון שהמכה המכריעה - מכת הבכורות - המתוארת בפרק יב אינה יכולה להיות חסרה גם היא במקור C, הרי ששילוח העם עד לדי פרעה לא יכול היה להתרחש אחר אומר "אך הפעם"..
פסוק כא:
וימש, מלשון "משש" או "מוש", כלומר בשל אדים ואבק יתעבה החושך עד כדי כך, שאפשר יהא למששו108כך תרגום השבעים, התרגום הרומי, שמות רבה, יד, א, ראב"ע, רד"ק ועוד., השוה בראשית כז, יב; שופטים טז, כו; תהלים קטו, ז. ויש להעדיף פירוש זה על האחרים109ראה רש"י, רשב"ם, יפת (מובא בראב"ע) ור"ע ספורנו (המ')., שקשה ליישבם עם כללי הדקדוק משום האמור להלן (כג) "ולא קמו־איש מתחתיו שלשת ימים".
פסוק כב:
ויט... ידו. אין המטה מוזכר כאן, והיה אפשר לפקפק, אם אמנם נעשה הנס בהטיית היד בלבד, או על ידי הטיית המטה. ואולם מסתבר, שאכן היה זה על ידי הטיית המטה; השוה פסוקים יב־יג למעלה110וראה גם דברי אור החיים ע"ט (המ')..
פסוק כב:
חשך־אפלה. חיבורם יחד של שני שמות נרדפים בא לחזק את המושג111(Ewald (313c.. הפרשנים החדשים מסכימים, שלנס הזה היה יסוד טבעי. והרי זה השרב, רוח החמסין (=חמישים) הנושבת במצרים מדי שנה במשך כחמישים יום, בין החודשים מרס ומאי. ואין רוח זו נושבת ברציפות אלא בתקופות של יומיים־שלשה, שביניהן יש הפסקות. והנה הפך ה' רוח זו ל"חשך־אפלה", ועם זאת קרה הנס, שלבני ישראל היה אור במושבותם. לפי תיאוריהם של נוסעים הרי זו רוח חזקה, חמה מאוד, ומחמת הכמויות הגדולות של אבק דק שהיא מביאה עמה, היא מחשיכה את האוויר, חודרת אפילו דרך חלונות סגורים, כך שאדם ובהמה בורחים מפניה למקומות מבטחים.
פסוק כב:
אפלה, חושף כבד, כמו "אפל" (איוב ג, ו; י, כב).
פסוק כג:
במושבתם. אם נאמר שבני ישראל התגוררו בנפרד מן המצרים, כי אז אפשר לומר ש"במושבתם" פירושו באזור מגוריהם, וכך משמע לכאורה מן האמור למעלה (ט, כו). "רק בארץ גשן אשר־שם בני ישראל לא היה ברד", ואם נניח, שגרו במעורב בין המצרים112וכמשתמע להלן יב, יג, וראה גם רש"י שם ד"ה ופסחתי; וראה רשב"ם ע"א (המ')., צריך לומר שבבתיהם היה להם אור, בעוד שאצל שכניהם המצרים היה חושך, ו"במושבתם" פירושו "בתיהם".
פסוק כד:
כיוון שפרעה חש, שאין מכת החושך אלא מבשרה של מכה נוראה עוד יותר, הרי הוא נכון לוויתורים נוספים. אפילו הנשים והטף יורשו לצאת.
פסוק כד:
רק צאנכם יצג, כערבון לשוב העם.
פסוק כד:
יצג, יישאר עומד.
פסוק כה:
גם־אתה... וגם־מקננו. אין זו דרישה בלתי־סבירה שגם המלך יתרום להאדרת חגיגתם של עבדיו. הן מצינו שגם קיסרי רומי ביקשו להקריב קרבנות בשביל עצמם בבית־המקדש.
פסוק כה:
זבחים ועלת באים לעתים קרובות כצמד; השוה להלן יח, יב; לב, ו; ויקרא יז, ח ועוד. אבל אין הכתוב מוסר לנו, אם אמנם נתן פרעה בהמות משלו להקריבן לה'. ואולם רש"י מוצא רמז שאכן כן היה, בפסוק "גם צאנכם" וגו' (יב, לב).
פסוק כו:
פרסה, כלומר אפילו חלק קטן ביותר לא יישאר במצרים.
פסוק כו:
מה־נעבד, במה נעבוד113283b) Ewald).; השוה ישעיה יט, כא.
פסוק כז:
ויחזק ה', והנה ה' חיזק את לב פרעה למען יצפה באומץ לקראת העונש המאיים עליו, עד כדי כך שהוא יכול להשיב למשה "לך מעלי" וגו'.
פסוק כח:
אל־תסף ראות פני, אין פירושו אלא - אתה לא תוסיף עוד להופיע בפני, ואין זה אומר שפרעה לא יוכל לבוא אל משה, ואין אפוא סתירה בין האמור כאן והאמור להלן יב, לא, שכן שם אכן הלך פרעה אל משה ואהרן.
פסוק כט:
כן, כמו בבמדבר כז, ז; לו, ה. משה מדבר כאן בביטחון רב, שכן הדיבור שבפסוקים יא, א־ב כבר נמסר לו קודם114למעלה ג, כא־כה (המ')., וכפי שיבואר להלן. פרק יא, פסוקים א־נ: