א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃ ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃ ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃ יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יט וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ כא וַֽיהוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ד:
רש"י בחדש האביב וכי לא היינו יודעים באיזה חדש כו' ותימא לי שאם לא היה נכתב בתורה חדש האביב מאין היינו אנחנו בדורות הללו יודעים באיזה חדש יצאו אם לא בקבלה איש מפי איש ואם בטלה הקבלה ע"י בלבול עולם כמו שקרה עכשיו בעונותינו מאין היינו יודעי' וא"כ מאי וכי לא היינו יודעים ואעפ"י דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים גם בזה לא היינו יודעים עכשיו איזה חודש הוא שנקראנו ראשון אם לא בקבלה איש מפי איש ומפסוק זה דחדש האביב אנו למדין הכל שהוא ניסן הבא ע"י עיבור השנים שהוא בזמן האביב וא"כ וכי לא טוב לכתוב זה בתורה להיות שתורה עצמה מעידה על זה שהיא חדש האביב וברית כרותה שהיא לא תשכח לכך נ"ל דגרסינן וכי לא היו יודעים באיזה חדש יצאו ופי' שאמר להם משה לישראל שבאותו דור לנוכח להם היום אתם יוצאים בחדש האביב ועל זה מקשה רש"י וכי הם בעצמם לא היו יודעים באיזה חדש יצאו ואם להודיע הדבר לדורות היה לו לכתוב בחדש האביב אחר והיה כי יביאך וגו' ולא היה צריך לומר היום אתם יוצאים ומשני אלא כך אמר להם כו' ועכשיו ממילא ידעו זה ג"כ הדורות הבאים מהאי קרא שבחדש האביב יצאו:
פסוק ד:
סליק פרשת בא אל פרעה.
פסוק יז:
רש"י כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו דרך: והכי יהי' פירושו דקרא ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ולמה לא נחם כי קרוב הוא ונוח לשוב כו' ואח"כ אמר והיאך יעלה על הדעת שהעם היוצא מעבודת פרך לנחול ארץ טובה ורחבה וגו' יחשבו מחשבה זו לשוב לעבודתם וכי שוטים היו ועל זה אמר כי אמר אלקים וגו' בראותם מלחמה וגו' כי העם הבלתי מלומדי מלחמה ודאי יבחרו לשוב לעבודתם משילכו למלחמה עם עם עצום ורב ומלומד מלחמה יותר מהם ולפי שאנו רואים שראו מלחמת עמלק ולא חזרו אעפ"י שהיו קרובים למצרים לכך פי' בראותם מלחמה כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני אמר כגון לפי דודאי אם היו הולכים דרך ארץ פלשתים לא היתה פוגעת בהם אותה המלחמה מאותם האומות שהם יושבים בנגב וגו' שארץ פלשתים הוא במערב א"י ואם היו הולכים שם היו באים לארץ דרך המערב והיו פוגעים באומות אחרות והיו צריכים לעשות עמהם מלחמה לכך אמר כגון כלומר כגון זו שנכוו בהן כבר ר"ל כגון עמלק שכבר נלחמו עמו ונחלשו מפניו ועכשיו שמעו שהיה מוכן לחזור ולבא עליהם למלחמה היו מתייראין מפניו יותר וזה היתה כוונת המרגלים ליראם בו כמו שפי' רש"י שם ומפני אותו הפחד והיראה אמרו מיד נתנו ראש ונשובה כגון אותה המלחמה אם היתה פוגעת בהם בדרך ארץ פלשתים מלחמה זו מאומה אחת שכבר היו נכווין בה היו חוזרין מק"ו כי ודאי כשפגעה בהם אומה אחת בפעם הראשין ללחום עמהם לא היו מתייראין הימנה כי ודאי ע"מ זה יצאו ממצרים ללחום כי זה פשיטא שידעו שיעמדו האומות יושבי הארץ כנגדם ללחום עמהם על ארצם ועמיהם ונשיהם וטפם ולא יתנו להם ארצם מדעת' ורצונם בלי שום מלחמה אבל בראותם מלחמה מאומה שכבר נכוו בה כזו היה החשש לו יתב' כביכול פן ינחם העם בראותם מלחמה כזו שכבר נכוו מאותה אומה ומעיד הכתוב היודע כל שודאי שבו מצרימה אם הולכים בפשוטה כך נ"ל פשט הכתוב לפ"ד רש"י ז"ל ויתורצו כל מה שדקדקו עליו ז"ל ונ"ל שדברים פשוטים הם וכתבתי כל זה בראותי מלחמת המפרשים דברי רש"י ז"ל השיגו זא"ז בין מצרים בדיקדוקים חלושים מאד כמדומה לי שהם שלא לצורך יעויין בדבריהם אשר לפי דברי אלה אין כאן קושיא והנלע"ד כתבתי:
פסוק יז:
בא"ד פן ינחם כו' יחשבו מחשבה על שיצאו כו' מה שהפך רש"י פירוש פן ינחם אחר בראותם מלחמה ושבו מצרימה הוא מפני שקודם ושבו מצרימה היינו יכולין לפרשו פן יחשבו מחשבה בראותם מלחמה באותו דרך שהלכו בה ויתחרטו אף על פי שקרוב הוא על שהלכו בדרך הזה ויתנו לב ללכת בדרך אחרת שאפשר שהיו הולכין ובוררין להם בדרך רחוקה מעוקם מאד לברוח מן המלחמת לכך הוליכם הוא בדרך הזה שלא יפגעו בם מלחמת כי חשקו ורצונו להביאם לארצם במהרה ולא יאחרו בדרך אבל אחר שהוצרך להביא בתוך פירושו על בראותם שחשש כביכול שמא ישובו מצרימה ויאמרו נתנה ראש ונשובה וגו' הוצרך לפרש פן ינחם ג"כ פירושו יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב אבל ראיית המלחמה הוא שוה בכל הדרכים אלא שבדרך זה שהולכים לא ישובו מחמת רוחקו ובדרך ארץ פלשתים יתנו לב לשוב מפני קורבתו ושבו מצרימה וגו':
פסוק יט:
רש"י השבע השביע ולמה לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען מיד כו' מה שמקשין למה לא הקשה רש"י קושיא זו לעיל על פסוק וישבע יוסף את בני ישראל וגו' נ"ל דלא ק' מידי דלעיל י"ל דאין ה"נ שהשביע אפי' אחיו שישאוה ומיד דרך כבוד שילכו כולם עמו מה שלא היה כן אם השביע בניו שלא היו הולכין אחיו עמהן לכך השביע כל אחיו שישאוהו מיד והכי יהיה פירושו דקרא דלעיל וישבע יוסף את בנ"י וגו' ה"ק להו אתם פקד יפקד אלקים אתכם ר"ל את עצמכם יפקד בחייכם אל הארץ ולכך אני משביע אתכם שתעלו לפחות עצמותי מזה כלומר הקטין לפניהם בקשתו דרך הכנעה שלא יכבד עליהם הדבר וימאנו בו כלומ' הלא לא תשאו רק עצמותי שהם מעטים ואין אני מכביד עליכם לעשות לי ארון ולשאת אותי בכבוד גדול כאשר עשיתי אני לאבי א"נ עצמותי ר"ל אפי' תרצו להמתין בכמו י"ב חדש עד שירקב הבשר ולא תשאר רק העצמות הרשות בידכם וכל זה כדי להקל עליהם המשא ויעשו בקשתו ולא ישיבוהו ריקם ומה שתלה הדבר בפקד יפקד אתכם היתה גם כן צורך הבקשה כלומר אחר שאתם תפקדו לא תעזבני להיות נזיר אחר מותי בארץ נכריה אבל עיקר בקשתו היתה שישאוהו מיד אבל בכאן שאמר הכתוב השבע השביע שפירושו השביעם שישביעו לבניהם הרי תחלת השבועה לא היתה שישאוהו אלא אחר זמן רב לכשיגאלו ואעפ"י שגם אחיו ימותו הקשה רש"י ולמה לא השביע בניו שישאוהו מיד כו' ומה שדקדק רש"י בלשונו לומר בניו ולא אמר ולמה לא השביעם שישאוהו מיד ויהיה כולל גם אחיו כי ודאי אחיו לא יתרצו לו לזה אבל בניו היה לו כח להשביע ולצוות כמו שעשה יעקב כו':
פסוק כא:
רש"י לנחות' הדרך נקוד פת"ח שהוא כמו להנחותם פי' שפת"ח שתחת הלמ"ד עומדת במקום ה"א ור' אליה מדקדק נתן הטעם שאם היתה הה"א כתובה היתה צריכה להיות נקודה בפת"ח וכשחסרה מן המכתב שכן דרך הלשון להיות הה"א חסרה נתנו נקודת הה"א תחת הלמ"ד וכתב עליו הרג"א והבל הוא הטעם הזה ואין בו ממש ונתן בו הוא טעם אחר וז"ל כי נקודת הפת"ח היא הרחבה המוציא קול ונשמעת הה"א כאשר יקרא האדם לנחותם הלמ"ד שפת"ח עכ"ל ואני אומר אם טעם רא"מ הבל גם טעמו לא עדיף כי מי יאמר לו שהרחבת הפת"ח נשמע ממנה הה"א שאני אומר לא נשמע ממנה אלא אל"ף ואדרבה כן שמעתי סימן מפי מורינו אדונינו ר"ש לוריא ז"ל במה שצריכין באיסור בשר בחלב ששים בלא האיסור מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו גד"י בחל"ב גי' נ"ט והפת"ח תחת הבי"ת דבחלב נשמע ממנו א' כאלו באחלב והיא ממלא מספר ששים כלומר וקאי על הכל לא תבשל ואסור אם החלב והגדי הם ששים יחד משמע הא אם יש ששים בלא האיסור מותר הרי בהדיא שהרחבת הפת"ח אינה מביא אלא אל"ף ולפי דבריו היה צריך להיות שיעור האיסור בס"ד ואפי' אם נאמר שאין הפת"ח מביא בכאן אלא אל"ף מ"מ הוא מפעיל והוא כמו להנחותם זה אינו אמת דמנ"ל שהוא מפעיל ושמא האל"ף עושה אותה מבניין אנחה לאנחותם אנחה ח"ו וע"כ אני אומר אין בדברי הרג"א ממש בזה אלא בזה צדקו דברי רא"מ כי שמו נקודות הה"א החסרה תחת הלמ"ד להורות שהוא מן הכבד ולא לקרא לנחותם בחיר"ק תחת הלמ"ד והיה מן הקל: