פסוק א:שִׁיר הַשִּׁירִים, השיר המיוחד בשירים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מלך ישראל, עליו נאמר במפורש שחיבר שירים רבים מאוד.
פסוק ב:השיר פותח ללא זיהוי הדמות המדברת, אבל ברור מתוכו שמדובר בשירה של עלמה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ, אֲהָביך, או: רטיבות פיך מִיָּיִן. המעבר מגוף נסתר לפנייה ישירה עשוי להיות יותר מאשר סגנון של שירה; זהו ביטוי של חלום, בו הרצייה וההשתוקקות נעשות חיוניות יותר ויותר. מכל מקום, בין אם זה תיאור של חלום או פנייה ישירה לאהוב, הוא מבטא את כמיהתה של הבחורה לנשיקותיו של אהובה. היא מוסיפה לשבח את בן-זוגה:
פסוק ג:לְרֵיחַ – שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שמניך טובים לריח. ולא רק ריחך נעים ומבשם, אף כמו שֶׁמֶן תּוּרַק, שמן מבושם, או: שמן תהיה מוּרק, תועבר כשיוזכר שְׁמֶךָ. גם שמך נעים כשמן הטוב, ועַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. אין היא מדברת רק על אהבה וכמיהה לקרבה אישית, אלא גם על הערצה. את הערצתה לאהובה מבטאת הנערה בכך שהוא אהוב על הכול.
פסוק ד:מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ ונָרוּצָה יחד. זהו תיאור מתוך עולמם של האוהבים; הבחור מושך את הבחורה, והיא מחזיקה בידו ורצה אתו, אך אין זו ריצה סתמית – הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ אל חֲדָרָיו הפרטיים. כעת מתגלה רובד נוסף בשיר. היא מגלה לפתע שהאהוב איננו סתם אדם, אלא המלך בכבודו ובעצמו. אמנם בהמשך הוא יתואר לא פעם כרועה צאן, אך ייתכן שבחיזוריו אחריה המלך רוצה להופיע כאדם פשוט ולא כשליט. לעומת זאת, כאשר הם רצים יחד, הוא מושך אותה דווקא לחדרי ארמונו. אפשרות אחרת להבנת הסיפור היא שבעיניה נראה האהוב הרועה כמלך, היא חשה את עצמה כמלכה אהובה שחתנה המלך מביא אותה לביתו. שם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, בְּךָ, נַזְכִּירָה, נדבר שם על דֹדֶיךָ המתוקים והמשכרים יותר מִיַּיִן. מֵישָׁרִים, כשורה, בצדק אֲהֵבוּךָ, או: הולכי מישרים אוהבים אותך. גם ביטוי זה איננו שייך בפשטות לשיר אהבה, והוא חושף ממד נוסף בשיר. הנשמה, ששוטטה עד כה בעולמה המוכר והחיצוני, מוצאת את עצמה עם ההימשכות, ההערצה והריצה, בתוך חדרי המלך האהוב פנימה. שאיפתה להתאחדות כרוכה בערנות ובחיוניות, מצד אחד, ובתחושה של אינטימיות וסודיות, מצד אחר, בין שהדברים מתרחשים בחוויית ההווה, בזיכרון העבר או בטעימת העתיד.
פסוק ה:ואלו דברי הרעיה: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, יפה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, העיר שהיא הרקע למתרחש בשיר. אני שחורה כְּאָהֳלֵי שבטי קֵדָר, העשויים מצמר עזים, שצבען הרגיל באזור הוא שחור, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, שהיו מפוארות מאוד, ואולי גם הן שחורות. דמותה השחורה ונאווה מצטיירת באמצעות צירוף הדימויים המנוגדים – צמר גס ויריעה מלכותית.
פסוק ו:אַל־תִּרְאֻנִי, אל תסתכלו עלי בזלזול מאחר שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שחורה ביותר, שֶׁהרי אין זה צבעי הטבעי, אלא שְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. כאן מתבקש הסבר מדוע בת ירושלים ההגונה והצנועה נחשפה כל כך לשמש – בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי, כעסו עלי ושָׂמֻנִי נֹטֵרָה, הפקידו אותי לשמור אֶת־הַכְּרָמִים של המשפחה, להפגין בהם נוכחות אנושית ולהבריח בעלי חיים המנסים לחדור לתוכם. כתוצאה מהתפקיד שהוטל עלי, את כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. גם לי יש כרם משלי, אבל בני המשפחה שרבו אתי דאגו לשלהם בלבד, ואילו כרמי שלי נעזב. אפשר להבין תיאורים אלו כחוויה פרטית של מי שנדחקת להיחלץ ממצוקתה וכיעורה החיצוניים ולחשוף את יופיה החבוי, אך גם כמצבה של הנפש ושל האומה בכללה. אמנם אינני נקייה וצחה כשלג, אבל צבעי השחור אינו פגם טבעי, וגם אינו נובע ממצב שבחרתי בו. כעַם אולצנו להסתובב הרבה בחוץ; בעטיים של עמים אחרים נדחקנו לשאת בתפקידים שונים לטובת העולם ושמירת כרמיו, ולא נותרו לנו זמן ואפשרות לשמור על כרמנו שלנו.
פסוק ז:הַגִּידָה לִּי, אתה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה, היכן תִרְעֶה, אתה רועה את הצאן? אֵיכָה תַּרְבִּיץ, אתה מֵניח את העדרים בַּצָּהֳרָיִם? שַׁלָּמָה, לשם מה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, כמי שכרוכה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ?! למה אצטרך להסתפח לעדרי הרועים האחרים?! אם תאמר לי היכן אתה, ותקבע לי מקום מפגש, לא איאלץ לתעות ולבוא בחברת זרים.
פסוק ח:לראשונה מוצג מענה האוהב: אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ, אם אינך יודעת היכן אני, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי, בעקבות הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ. נראה שאין היא רק נוטרת כרמים אלא גם רועת צאן. לרועָה הצעירה נמסר בדרך כלל עדר גדיים קטן. עלייך ללכת לחפש אותי עַל מִשְׁכְּנוֹת, מגורי הָרֹעִים. האהוב אינו יכול לתת לבחירת לבו כתובת שבה תוכל למצאו. עליה לצאת לחפשו. היעד הסופי של מסעה הגדול של הנשמה – כמו יעדו של מסע ישראל במדבר – אינו נראה באופק.
פסוק ט:והוא ממשיך לבטא בקיצור את אהבתו אליה, המודגשת אף יותר מביטויי אהבתה אליו: לְסֻסָתִי, לסוסה שבְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ, את דומה בעיני, רַעְיָתִי. הסוסים נתפסים בעיני מרבית בני האדם כיצורים יפים. הסוסה הרתומה לרכבי פרעה מסורקת, מקושטת ומושלמת. הוא מפאר של תכונות הנערה ויופיה, הרבה מעל לרועָה פשוטה.
פסוק י:כאותה סוסה נָאווּ, יפות ומקושטות לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, תכשיטים, כנראה עגילים ארוכים התלויים על האוזן ומקשטים את הלחיים. צַוָּארֵךְ מקושט בַּחֲרוּזִים. את ראויה אף לקישוט יפה יותר:
פסוק יא:תּוֹרֵי, טורי, מחרוזות זָהָב נַעֲשֶׂה־לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. צבע נקודות הכסף בולט ומשלים את הרקע הזהוב, והוא דומה לנקודות הלבנות המופיעות על בעלי חיים שונים שצבע גופם חום או צהבהב. כשמדובר בכנסת ישראל, רכבי פרעה מזכירים את יציאת מצרים; הקישוטים – את הרכוש הגדול שלקחו ישראל; וגם הזהב והכסף התפרשו באופנים רבים, בין על דרך הפשט ובין על דרך הסוד.
פסוק יב:תשובתה של הרעיה מבטאת שוב רצון לקרבה ואף להט: עַד, בעוד שֶׁהַמֶּלֶךְ יושב בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. בין כל מיני ריחות הבשמים המצויים במסיבת המלך, מורגש ריח הנרד של המלך שלי.
פסוק יג:צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי. לוּ יהיה אהובי כאגודה של בושם המור הנתלית על הצוואר ומונחת על החזה. זה תיאור של חלום מלא תשוקה שבו האהוב בֵּין שָׁדַי יָלִין.
פסוק יד:אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר, צמח בושם שמופיע בצורת אשכולות, דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי – שם כנראה גדל הכופר. ייתכן ששם היא מצפה לפגוש את הדוד.
פסוק טו:קצב התחלפות הקולות בדואט הופך מהיר יותר: הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה. עֵינַיִךְ יוֹנִים. היונים מסמלות יופי וחן, ודימוי העיניים ליונים מורה גם על תום ושלווה, המעוררים בו אהבה.
פסוק טז:והיא עונה: הִנְּךָ יָפֶה, דוֹדִי, אַף נָעִים להיות אתך, אַף־עַרְשֵׂנוּ, מיטתנו רַעֲנָנָה. נראה שזהו ביטוי לחלום על אהבה גדולה וקשר קרוב. היא חולמת גם על ביתם המשותף:
פסוק יז:קֹרוֹת בָּתֵּינוּ עשויות אֲרָזִים, ורָהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים. שני צדדים שזורים בשירה הזו. בצד האהבה הלוהטת, שלפעמים יש בה אפילו פראות, מופיע מוטיב של בית ורגיעה. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה אינו מבטא ריצה סתמית והשתובבות לשמה, כי בסופה נכנסים לחדרי המלך; לאחר האהבה הפורחת, המבוטאת בערש הרענן, מגיע החלום על הבית. מערכת היחסים הזו צריכה בסופו של דבר להתמסד – על דרך המשל: בחור ובחורה הלוהטים באהבתם, אך מעמידים את ביתם המשותף כתכלית; ועל דרך הנמשל: ישראל הדבקים בה' במצרים או במסע מופלא במדבר, אך משתוקקים תמיד להגיע הביתה.
