פסוק א:פסל לך רש"י מכאן נתעשר משה, והוא בנדרים ל"ח., וע' הקדמה לשו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב, מ"ש המהרש"א שלא נתעשר בנעילת שכר לימוד דוחק דפשיטא מה אני בחנם, ולדעתי בא לאפוקי שלא נטל ביזת הים ומצרים, כמד"ר בשלח ויקח משה את עצמות יוסף, זש"ה חכם לב יקח מצות, והטעם כי חשש פן יטרד בעושר וישכח התורה, ובילקוט ויתן אל משה ככלותו, שהי' לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה, אלא ע"י שבירת לוחות שוב באה שכחה, כעירובין נ"ד., אך בנדרים שם לא נתנה רק למשה לבדו דכ' פסל לך, וכיון דגם בלוחות שניות נתנה התורה לו במתנה ול"ה חשש שכחה נתעשר ועשו"ת חת"ס יו"ד רנ"ד בזה:
ובישועות מלכו דע"ה: כ' על הגמ' שם ושבת צ"ב. אין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר מנ"ל ממשה פסל לך, ולכאו"ק עד לוחות אחרונות הכי לא שרתה עליו שכינה, וי"ל כי הר"מ מפרש עשיר הנאמר כאן שמח בחלקו, ונ' כי קאי על השמח בחלקו הרוחני, ועז"נ בפיוט ונתנה תוקף ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, אף כי נחפזים לעלות למרום הרים, ולהתדבק במקור הקדושה ובכ"ז מיד חיל ורעדה יאחזון פן יהרסו למעלה ממדרגתם, ובמשה נא' ויסתר פניו כי ירא מהביט נמצא הי' לו כבר בתחלת נביאותו מעלה זו, אך כאן לפני נתינת לוחות אחרונות שנתעורר בו תשוקה עצומה, ובראש חקר ידיעות דרכי ה', וביקש הראני נא את כבודך, אז העשירו בפסולת לוחות להיות שמח בחלקו הנעלה שיש לו ולבל לבקש גדולות וער"מ פ"א ה"י מיסוה"ת, ובגבורות ארי' מהשאג"א על תענית דף ל' אריכות וכאן בתו"ת:
פסוק א:אשר שברת רש"י יישר כח, ובשבת פ"ז. דן ק"ו מה פסח כו' כל התורה כאן וישראל מומרים עאכ"ו, ובס' המדרש והמעשה הק' דמפסח לא ידעי' רק של"ה הלוחות ראויות להנתן לישראל, אבל שבירה מנ"ל, הא ל"ת לא תעשון כן לה' אלקיכם, וכלי ששם כתב עלי' אם התיכו לוקה, ער"מ פ"ו ה"ו מיסוה"ת וה"ה שבירה, וגם איסור שבירה ונתיצה דבהכ"נ מהכא ידעינן עאו"ח קנ"ב, ונהי דכ' שם המג"א בסופו דאין איסור נתיצה רק במחובר וע' שע"ת, מ"מ בחת"ס או"ח ל"ב השיג עלי' בזה, ועוד דגם המג"א לא אמר אלא בבהכ"נ דלא ילפי' רק ממזבח והתם מחובר הי', משא"כ בכלים שיש שמות דאסור למוחקן משום לא תעשון ודאי שבירתו זה מחיקתו, וי"ל עפמ"ש בשבת קט"ז. ס"ת שבלה אם אין בהם ללקט פ"ה אותיות אין מצילין כו', שאני גוילין שבלו מדלא קדשו אלא אגב אזכרות, אזלי אזכרות אזלי קדושתם ע"ש, וא"כ א"ש הקו' כיון דלא קדשו הלוחות אלא אגב כתב אזל כתב אזל הקדושה וא"ע בשבירתן עש"ה, וגם למ"ש בע"ז נ"ג: ואשריהם תשרפון מכדי א"י ירושה כו' ואא"א דשא"ש כו' מדפלחו לעגל גלי' דעתיי' דניחא להו, הרי דקרא ואשריהם בתר מעשה דעגל נאמר וע"כ דגם לאו לא תעשון אכתי ל"נ בלוחות ראשונות דחד קרא הוא, אך ע' בסנהד' נ"ה. טעם אחר לשרפות אשרות מה אילנות כו', אמרה תורה השחת שרוף כו', לפי שבאה תקלה ע"י ושוב אין הכרח דלא תעשון בתר עגל נאמר, - ובמנחות צ"ט: פעמים ביטולה של תורה זה הוא יסודה, וכאן כונת משה לטובה, וכמו עת לעשות לה' הפרו תורתך:
ועי' מהרש"א יבמות ס"ב. דאשר שברת מיותר ואתי' לדרשא, גם י"ל דדרך לאוהבים לשכוח דבר רע שעשו לפעמים זל"ז, וכמ"ש בישעי' (מ"ג כ"ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעך וחטאתך לא אזכור, ובב"מ נ"ח: אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, כי לצער לו עניניו הקודמים, וק' למה הזכיר ה' בימי הרצון מה ששבר הלוחות, אם לא שבשבירתם הפיק רצון ה' ומגיע לו יישר כח כי עשה הישר בעיני ה'. - ובתרגום אשר שברת די תברתא, ובעקב (י' ב') ת' דייתשר חילך דתברתנון ע"ס אומר ודברים בזה:
פסוק ג:רש"י הראשונות בחשאי, ע' הגהות הגר"ש קאצנעלנבוגן שבת פ"ו: ולקבלי ביני שמשא אר"י לא מראש בסתר דברתי, ויבואר ע"פ פסחים ס"ח: אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, ובעירובין נ"ד. אי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה, עוד אי' ברש"י תשא ומד', ראשונות בקולות שלטה עה"ר, ובסוף הוריות רבה עוקר הרים ור"י סיני, וז"ש ר"י אי לאו ה"י, ר"ל אם התורה ל"ה ניתנה דוקא ביום רק ביני שמשא כקו' הגמ' והי' בסתר ל"ה שבירה ול"ה שכחה, ול"ה יוסף במעלה יותר מכולם שהי' זוכרים התורה ועמ"ש ביתרו דף קנ"ד. ושאלו להג' מלובלין ז"ל למה עשה רעש גדול כל כך בהפתיחה לישיבת חכמי לובלין הא אחז"ל דלוחות ראשונות הי' ברעש נשברו, והשיב משה ג"כ ידע מזה, אבל העולם הי' צריך לרעידה (אויפטרייסלונג), ואף שמסר נפשו עלי', הפקיר עצמו לכלל ישראל, - גם הפשט ביתרו (כ' י"ח) ומשה נגש אל הערפל משה גדול הדור נגש אל החשך והערפל לכנוס ללב כל ישראל בעת צר להם, כן צריך להיות מנהיג הדור להתערב בצרות הכלל, ובפרט בעת שמבית ומבחוץ כופר, כפירה ומינות ר"ל, צריך להקריב עצמו עבור חינוך בנ"י, ולא לבטל ולמסור עצמו לשיטות החפשים בעניני חינוך, - אסתר אמרה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהל' כ"ב כ"א), ובכלים פי"ז מי"ז ר"ע אומר כל שבים טהור חוץ מכלב הים משום שבורח ליבשה, ובברכות ס"א: בר"ע עם פפוס בן יהודה, שא"ל אשריך ר"ע שנתפשת על ד"ת, כלב הים, בשעת מלחמה ימסור עצמו להשונא, ומשו"ה טמא שבורח ליבשה ליד השונא, וז"ש אסתר מיד כלב הים הצילני:
פסוק ה:ויקרא בשם ה', רש"י מת' וקרא משמא ה', ועשפ"ח ושיח יצחק יומא דנ"ד ע"ג שהביא מה שק' ביומא ל"ו: משמע דמשה הי' קורא, ובר"ה י"ז: דנתעטף ה' וכו' משמע ה' קורא וכ"כ בתנחומא, וי"ל דבאמת משה אמרם וכ"ת ירושלמי וצלי משה, ובזה"ק נשא קל"ח., והאי דר"ה ותנחומא י"ל דה' הראה למשה במראה נבואה סדר תפלה ומה יאמר, ומיד נזדרז בעצמו ואמרם, והיינו דקאמר ויעבר ה' על פ' דהיינו השפעת נבואה ומיד ויקרא משה ה' ה', וע' אברבנאל ואבודרהם בתפלת של תענית דס"ח. בזה - ובתו"ת כ' ראי' משלח (י"ד י"ז) כאשר דברת ה' ארך אפים, וק' למה לא אמר ב"פ ה' ה' וע"כ כפי' מגילת סתרים בתוס' ר"ה דהקב"ה אמר, וכשחזר משה דברי הקב"ה זכר רק פ"א, ורד"ל בפי' על פדר"א הביא ראי' מיומא ל"ו: שאמר משה נושא עון ופשע מבואר שמשה אמר כן, וי"ל דאין ראי' דמצינו ביבמות מ"ט: משה אמר כי לא יראני האדם וחי, וזה בודאי לשון הקב"ה, אלא תלו זה במשה שכ"כ בתורה, - ומ"ש בפדר"א התחיל משה לצעוק בקול גדול, י"ל דאזיל לשיטתי' בברכות ל"ב. ויחל משה שעמד בתפלה עד שאחזתו אחילו ע"ש, והבאור שדבר בחום והתרגשות ואז צועק בקול גדול:
פסוק ו:ה' עא"ע היכן מתחיל י"ג מדות, ועתו"ס ר"ה י"ז: לר"ת ב' שמות ה' ה' כמנין י"ג מדות ויש דעה שמתחלת בה' השני וערא"ש, שוח"ט פצ"ג, פדר"א סו"פ מ"ו, ונתיבות עולם נתיב התשובה פ"ד הוכיח מזה"ק נשא שמתחלת ברחום וחנון, וכ"כ בס' חסידים ר"נ, וע"ע במו"נ ח"א פכ"א יפ"ת פכ"ג סי' ט', בני יששכר אב מאמר ג' פ"ז, אלול מ"ב פ"ג, נפוצות יהודא דרוש מ"ז, מקור חסד על ס"ח, אמ"כ במילואים דרע"ג ופרד"י ח"א דפ"ז.:
פסוק ו:ארך אפים רש"י מעבר אתו עירו' תענית פ"ב ה"א וביפה מראה שם, ומ"ש בפ' בשלח (דף קי"ב:) בכל"י שם, וברמב"ן כאן ע' קו"ד חו"ט סי' כ"ט אות ד':
פסוק ו:ורב חסד ואמת ע' בשל"ה ח"א עשרה מאמרות מאמר ז', וראיתי בזה שפ"א בא לפני הר"מ מפרעמישלאן ז"ל, אחד לבוש בגדי לבו ואיצטלי דרבנן, והכיר בו שאין תוכו כברו, ואמר דק' בי"ג מדות כ' מדת אמת, וזה דין ולא חסד, ורק אם רואה ה' אדם שמתדמה לצדיק, והי' מהדין שידקדק עמו כחוט השערה כמו לצדיקים אמתיים, וה' הרחום יתנהג עמו במדת אמת שהוא, איש פשוט ואינו מדקדק עמו כחוט השערה, וזה האמת הוא מדת רחמים:
פסוק ז:נשא ירו' סנהד' פ"י ה"א אין לפני' שכחה אלא בשביל ישראל נעשה שכחן דכ' נשא ולא נושא ע"ש, מלשון נשיתי טובה (איכה ג' י"ז):
פסוק ז:ונקה לא ינקה רש"י מנקה לשבים ולא לשא"ש, והק' רא"ם מר"ה י"ז: ה' ה' אני ה' קודם שחטא ואני אחר שיחטא ויעשה תשובה א"כ למה איצטריך מדה זו ועשפ"ח, ובתוספות יה"כ יומא פ"ז. כ' כמ"ש שם הרא"ש דמה צריך למדת רחמים קודם שיחטא, וי"ל אע"פ שגלוי כו', א"נ קודם שיחטא בעכו"ם ואע"ג דמחשבה כמעשה מ"מ רק כשיהי' אח"כ מעשה נידן גם על המחשבה, אבל מחשבה גרידא גם על ע"ז אינו נידן, ותמוה מקידושין ל"ט: ודלמא מהרהר בע"ז, וי"ל לרש"י (ל"ג י"ט) וחנותי פעמים שארצה לחון, הרי די"ג מדות הרחמים הוי לפעמים כשירצה לחון, וא"כ מאי דקידושין דענש בשעת המחשבה, לא רצה ה' לחון עליו ולהמתין שלא להענישו עד שיעשה מעשה, ואז יצטרף המחשבה עם המעשה והיינו כרא"ש ע"ש עוד בזה, ועק"נ ר"ה, או"ח קידושין, נחלת עזריאל סוף נדה, שו"ת בית יהודה או"ח נ"ו, הקדמת ים התלמוד ב"ק אות ל"ג, וע"ע בתוס' חולין ל"ט. ד"ה ר"ל ומ"ש בפרד"י לך דפ"ז. - וע' שבת ק"'נ: הרהר מותר בשבת, וע"ש בגליוני הש"ס דאין אדם ישלוט ברוחו מלהרהר ובסנהד' מ"ו: אבל אוננין דאין אנינות אלא בלב, וע' חי' רמ"ה שם שאין יכולין לשלוט ברוחם, ורש"י ב"מ ע"ה: שעולה על רוחו לכפור והכונה ג"כ דלשמא יכפור יש חזקת כשרות, וגם הרהר הוא חטא דעולה בא עלי', וזה ששיבח ר"ז במגילה כ"ח. ולא הרהרתי במבואות מטונפות, וע' ברכות כ"ד, ת"ח אסור כו', קידושין ל"ג. וזבחים ק"ב:, וס' החיים בס' פרנסה פ"ו, ועשו"ת מהרי"ל סי' ר"א דהרהור דת"ת כדיבור דמי דאע"ג דהרהור לאו כדיבור, ת"ת עיקר ענינו הרהור והבנה בלב:
פסוק ז:פקד עון אבות, עמ"ש בפ' יתרו דף קנ"ח: בשם פמ"ג דאפשר דאין הבן נענש בחטא אמו, וע' אוה"ח קדושים (כ' ט') דאין נ"מ בין אב לאם ע"ש, ובחמד"י חלק הלאווין אות ג' בשם שטמ"ק כריתות אם א"ח במסרה בנה למולך, ועכל"ח אחרי אות ז' לענין כרת וארירי, אם בנים מתים בחטא אשה, ומהא דנודרת ואינה מקיימת דבני' מתים ל"ק דהתם יש ג"כ לתא דבעל שלא הפיר לה:
ובשו"ת מקום שמואל ק"ד נשאל עמ"ש בחזקוני דפוקד הוא מדת רחמים, פי' שמחסר מן החוטא שלא ישא לבדו משא תשלומין החטא ומטילו לחלקים להתפרע מבנים שלשים ורבעים, וכ"כ בר' בחיי וא"כ מה זה שמסיים בחזקוני וימהר משה כו', שהפסיק משה דיבורו של מקום שנתיירא שלא יאמר ה' על חמשים ועא"ע, וסותר עצמו דפקד מדת רחמים וטוב הי' שלא להפסיק, והשיב עפמ"ש בסנהד' כ"ז. דפקד רק כשאוחזין מעשה אבותיהם בידם, אבל באין אוחזין, בנים לא יומתו בעון אבותיהם, ורש"י תצא (כ"ד ט"ז) בפ' איש בחטאו יומת דוקא כשנקרא איש אבל קטנים מתים בחטא אבותם, וק' היאך תמצא שיפקוד ה' עון אבות על שלשים ורבעים, דאב הראשון כשחטא ע"כ ל"ה פחות מכ"ו שנים, דאז בנו שיענש עלי' ויהי' נקרא אוחז מעשה אבותי' בידו, ולא מת בחטא אביו כשהי' עדיין קטן, ע"כ שהוא לא פחות מי"ג שאז הוא בר עונשין, ואבי' ע"כ דלא חטא קודם זמן זה, דאי חטא ראוי הי' שימות הבן בעון אב כזה שמגיע כילוי בנים, דבקרא סתם פקד כ' ופשיטא דקאי גם על עון כזה שמגיע כילוי בנים, וא"כ גם דור ג' ג"כ א"א למצוא שיענש בעון אביו, ושיהי' אוחז מעשה אבותי' אא"כ שהי' גם הוא אז לא פחות מי"ג, דאל"כ הי' ראוי למות מיד בקטנותו, וא"כ אביו הזקן הי' ל"ט שנים, וא"כ גם דור רביעי ג"כ א"א שתמצא שיענש בעון אביו, ושיהי' נקרא אוחז מעשה אבותי' אא"כ שהי' ג"כ י"ג, וא"כ אביו הזקן לא פחות מנ"ב שנים כשחטא, דודאי א"א לומר דהולידו קודם י"ג דקיי"ל קטן אינו מוליד וכמ"ש באה"ע סי' א', ואף דבדורות ראשונים היו מולידין לח' שנים מ"מ קרא פקד מסתמא כ' וקאי על כל הדורות, ועוד אף בדורות ראשונים בתר השתא אזיל וכמ"ש תוס' כנהד' ס"ט. ד"ה בידוע:
ומהרש"א מו"ק כ"ח. על הא דשמואל מת בנ"ב שנים, ולפמ"ש ביומא ל"ח: שאמרה חנה רגלי חסידיו ישמור, כיון שעברו רוב שנותיו שוב אינו חוטא, שניבאה כן על בנה שמואל שמת לנ"ב, שהי' רוב שנותיו אחר שני נעורים, כ' שנים דלא מיענשי, שהם ב' חלקים ממ"ט שנה שאחר ימי נעורים והם ל"ב, הרי נ"ב עם שני נעורים כו', וע"ע שם שלא חשב שנת השבעים לפי שנא' שנים, הם ימי ספירה וחשבון מעשיו של אדם, ושנת הנ' הוא תכליתו ויובלו שישוב אל אחוזתו, היוצא מדברי' שעד נ"ב יוכל לחטא, ואח"כ אמרה חנה רגלי חסידיו ישמור, לזה עד רבעים שתק משה שיוכל להיות בן נ"ב, אבל נתיירא שמא יאמר חמשים א"כ יחטא אף שיעברו רוב שנותיו, ולא יהי' רגלי חסידיו ישמור, דע"כ דור חמישי לא תוכל למצוא אא"כ שיהי' לא פחות מי"ג ואוחז מעשה אבותי' ואביו הזקן לא חטא אא"כ הי' בן ס"ה, וזה לא חפץ משה, והוא כפתור ופרח:
ובמכות כ"ב. משה אמר פקד עון אבות על בנים ויחזקאל ביטלה שנ' הנפש החוטאת היא תמות, וראיתי בס' שיח יצחק על מכות שהק' הא אי' ביומא ל"ו: דחטא היינו שוגג ועון מזיד, ומ"ר אמר פקד עון אבות במזיד, ויחזקאל אמר הנפש החוטאת היינו שוגג, ומה הקושיא, וי"ל דיחזקאל הי' אחר גלות הראשון בגלות בבל, ובעירובין ס"ה. אראב"ע יכולני לפטור כל העולם מעון מחמת שכרות שנ' שכורת ולא מיין ע"ש, ובנצבים (כ"ט י"ח) למען ספות הרוה, בתרגום ורש" דהיינו שוגג, דע"י שכרות רק שוגג, ולא משכחה בגלות מזיד כלל ושפיר בניו אין נענשין ונתבטלה גזרת משה עש"ה, וע"ש במהרש"א ותורה תמימה יתרו (כ' ה'). וע' פתח עינים סנהד' כ"ז: בשם האר"י ז"ל כשעבר ועדיין לא הוליד אח"כ כשילדו פוקד עון אבות עליהם, אבל אם כבר נולדו, ואב עבר אין מענישין להם:
ובכתב והקבלה כ' בשם מהרי"ט דפקד מל' נחסר, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר ל"א מ"ט), דמחסר עונותיו של אבות "על בנים" בזכות בנים, אם בנים הם טובים דברא מזכה אבא, (סנהד' ק"ד., ועתו"ס סוטה י': ד"ה דאתי', ותשו רשב"א ח"ה סי' מ"ט). וגם י"ל פקד שזוכר עון אבות על בנים אם הבנים חוטאים, חטאתם ועונשם אינה כ"כ גדול, אם האבות גרמו לזה, שבנים ל"ה להם חינוך טוב, וראו שגם אבותיהם יחטאו ולמדו מהם משא"כ כשאבות טובים יענשו יותר, וכמו שראיתי מעשה בא' שהרג לאביו, והשופטים שאלו לרוצח אם למד דת ואמר הן, ואמר השופט עתה יהי' ענשך קשה מאם לא למדת עשה"ד לא תרצח ועמד המליץ ואמר אדרבה משום שלמד אין חטאו כ"כ גדול, דכ' ג"כ בעשה"ד שמירת שבת ועוד, וזה ראה שאביו יחלל השבת, ועשרת הדברות אינם כלום אצל אביו, והוא ראה כזאת ולמד ממנו גם להקל בלא תרצח, וז"ש "איש אמו ואביו תיראו" וכדי שהבנים יקיימו מצוה זו בשלימות, חיוב על האבות "ואת שבתותי תשמרו", וזה הסמיכות "אני ה"א אל תפנו אל אלילים", כי אנכי ול"י לך כו' ג"כ בעשה"ד, ואם יזלזלו האבות בשבת יזלזלו הבנים בכל י' דברות וגם בדברות ראשונות, ועמש"ל בפ' יתרו (דף קנ"ח:), ובכל"י הק' דכאן הוסיף ועל בני בנים כו' ועמ"ש בזה במאור ושמש, וע' בסנהד' מ"ג: פליג' ר"י ור"נ על הנסתרות, וירו' פ"ז ה"ה מסוטה:
ובגוף הדבר אמאי יענשו על חטא אביהם כשאוחזין מעשה אבותיהם הלא בנים אינם מחויבים לחנך אבותיהם, י"ל עפמ"ש בתשו' הגאונים ארי פגע בשועל ורצה לטרפו, א"ל אנכי דק הבשר ולא תשבע רעבונך אבל שם עומד איש שמן עב הכרס מהר רוץ וקחהו, ויען, לאדם אין לי רשות כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חיות הארץ (נח ט' ב') א"ל השועל, אתה רוצה לאכול בשר וגם לצאת ידי שמים זה דבר קשה, ואין לך לחוש על עון, ואמר ארי, אמת אגיד כי לא הבטתי על העבירה, אך יראתי פן אענש מיד על העבירה ואולי אחנק, וא"ל השועל, ה' ארך אפים ועונך יפקוד על בנך ועל בן בנך כמ"ש על בנים ועל שלשים ורבעים, הארי נפתה וירץ אל האיש שעמד אצל בור עמוק שעשו לצוד חיות ומכוסה בתבן ושלא יוכר הבור, והארי ברוצו נפל בתוכו, אח"כ בא השועל וקורא צפרא טבא למר, השלום לך, הארי הרגיש בשחוק השועל, וא"ל הוי נבל, אמרת כי לא אענש תיכף, ואנכי נענשתי בטרם עשיתי עוד העבירה, ויען השועל: חי אדוני כי בצדק אמרתי, כי לא בעונך נענשת רק בעון זקינך שטרף אדם פעם א', ויצעק הארי ומה פשעי אם זקני חטא, ויען השועל ומדוע נפתת מקודם לעשות עבירה שבניך ישאו עונך, על זאת היית מרוצה, לכן ג"כ תשא עון זקינך, וז"פ כשאוחזין כו' באמת ל"ה מגלגלין עון אבותיו עלי', רק כשאוחז מעשה אבותיו ולא יחוש לעונש שיקבלו בניו, אז מודדין לו כמדתו ומגלגלין לו עון אבותיו כי הוא בעצמו הסכים לזה, אבל אם מונע לחטוא ויחיש לצאצאיו שלא יענשו בעונו, ג"כ אין מענישין אותו על עון אבותיו:
פסוק ז:ועל רבעים ערש"י מדה טובה מרובה וע' לוי"ח בזה, והקד"ל ז"ל אמר אם לא תכפר עונות ישראל ונחסר מרגליות של הפסוק נושא עון ועובר על פשע, וכ' בא"י הרוצה בתשובה, וגם הי' צ"ל המתרצה בתשובה, אלא שהש"י רוצה בעצמו בתשובת ישראל שעי"ז יתפרסם המדה נושא עון, ובמו"נ ח"א סו"פ נ"ד דהפסיק רגעים כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו הוא דור ד'
פסוק ח:וימהר ע' סנהד' קי"א ומדר', וא"ע, ורב"ח, נתיירא של"י חמשים ועמש"ל בזה, וק' דאי' במד' משל לגחלת אם ישליכנה ישרף אבל אם יחלקנה לכמה ניצוצית א"י להזיק, ולמה לא נתן לומר ועל חמשים, ובנח"ק כ' דבשבת קכ"ו: מפנין ד' וה' קופות ופריך השתא ה' ד' מבעי' ומסיק ד' וה' כדאמרי אינשי ואפי' טובא, אבל כששילש ג' ד' ה' הוא דוקא מדשילש קפיד, ונתיירא משה שמא יאמר חמשים דאז יהי' דוקא, אבל עתה לא דוקא ואפי' טובא:
ועוד הק' בא"ע הא כבר שמע בסיני על רבעים לשונאי ולא יותר ע"ש, ועו"ק אמאי לא מיהר בשלישי שלא יאמר עד רבעים, ובח"ס כ' דבסיני שמע עושה חסד לאלפים ולמדו דמדה טובה מרובה ת"ק פעמים מפרעניות, אך רק לאוהבי' אבל ליראי' רק לאלף דור (ערש"י ואתחנן ז' ט' וסוטה ל"א), א"כ טובתם של עובדי מיראה אינה מרובה רק ר"נ פעמים, ומשה לא ידע עדיין שנתרצה ה' למחול, ויהי' כקודם חטא עגל, וסבר שיאמר עתה רק נוצר חסד לאלף, אך כששמע לאלפים ועדיין חשש נהי דמדה טובה לא נשתנה, אבל מדת פרעניות יהי' כפולה, ולא יהי' מדה טובה רק ר"נ פעמים, ויאמר פקד עון על ח' דורות ע"כ מיהר להשתחות אחר רבעים. ובריח דודאים לזקיני ז"ל בהלל דמ"ה:, כ' דנותן מתנה כ"ז שלא נגמרה הנתינה אין מהדרך להודות רק בסוף, כמ"ש (ויצא כ"ט ל"ה) הפעם אודה ותעמד מלדת, וא"כ איך נודה על הטוב מה' שלא יופסק, אך ניחא דבשלמא בבו"ד דסופו שיפסק מליתן שייך שימתין עד שיפסיק ויודה לו, ואין מדרך להודות באמצע, וכן בי"ג מדות וימהר ויקד וכו' דשמע על שלשים ורבעים מיהר להשתחות של"י עוד, אבל טובות ה' אין לו הפסק ועד מתי נמתין ושפיר נוכל להודות, וז"ש הודו לה' כ"ט, וא"ת איך נודה הא יחשב כממאס בטובותי', לז"א כל"ח וא"כ אימתי נודה וכנ"ל:
פסוק ט:רש"י יש כי במקום אם, ערש"י ב"מ קי"ב. כי דל הוא ומ"ש בזה בהגהות רש"ש פ"ה מה' ממעשרות.
פסוק י:נפלאות עי' ס' תולדות נח דרוש ט' אריכות:
פסוק יא:הנני גורש מפניך את האמורי. הא דנקט דוקא אמורי טפי מז' האומות, עי' בפ' לך (ט"ו ט"ז) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, פרש"י עד אותו הזמן שאין ה' נפרע מאומות עד שתתמלא סאתה, ועל מפניך כאן נקוד טעם רביעי שכבר נשלם הדור רביעי, וע"ס מילי דאבות אות כ"ה:
פסוק יג:מזבחותם תתצון ומצבתם תשברון ואת אשריו וכו' וק' פתח בל"ר וסיים בל' יחיד ובס' כה"צ כ' עפמ"ש בע"ז נ"ג: מכדי א"י ירושה ואא"א דשא"ש משום הנך דמעיקרא בבטולי בעלמא סגי, אלא מדפלחו ישראל בעגל גלי דעתי' דניחא להו בע"ז ועכו"ם שליחותיי' עבדו, ופריך כל בהדי עגל ניתסרי מכאן ואילך נשתרי מאן מוכח ע"ש, חזינן דאשרות שנאבדו מימי א"א עד העגל אי"ל יכולת לאסור דא"א דשא"ש, ואותם שנעבדו קודם שניתנה א"י. לא"א מועיל ביטול, וגם אותם שנעבדו מזמן שעשו בנ"י תשובה על עגל, ג"כ אינם אסורים רק אותם שנעבדו ע"י איש פרטי מעגל עד התשובה, וז"ד שייך באשרה שמחובר לקרקע והוא של ישראל כמ"ש רש"י שם, אבל מזבחות ומצבות שאומות עקרו אבנים וחצבום ובנו, שלהם בהם זכות כמ"ש תוס' ר"ה י"ג ד"ה ולא, וה"ה במזבחות ומצבות כמ"ש הר"מ בפ"ח ה"ד מע"ז, המשתחוה לבית בנוי אסרו והוא כרב דתלוש ובסוף חיברו הוי כתלוש ע"ש בכ"מ, ולכן אמר מזבחתם ומצבתם בל"ר דכולם נאסרו בלי הבדל, אבל אשרות שלא נאסרו רק המעט שנעבד בין העגל עד התשובה הזכיר ל"י, דבזמן קצר כזה לא נעבד לכולם (ומ"ש בואתחנן ז' ה' ואשריהם תגדעון, ובראה י"ב, י"ג, ואשריהם תשרפון באש כי מספק נאסרו כולם, ואי"ל מרמב"ם דספיקא דאו' מה"ת לקולא, אפ"ל דהכא הוי כשתי חתיכות דמביא אשם תלוי כמ"ש הר"ן סופ"ק דקידושין):
ועפ"ז יתורץ במשפטים (כ"ג כ"ד) ושבר תשבר מצבותיהם ולא הוזכר אשריהם ג"כ, דשם הי' קודם חטא העגל ועוד לא נאסרו אשרות, ובפ' תשא הוי אחר העגל שנאסרו אותם שנעבדו מזמן עגל עד תשובה, ומה שלא הוזכר במשפטים מזבחותם י"ל דהוא כ"ש ממצבותם, דמזבח יותר פעולה לעקור אבנים ולחוצבם ולבנותם, מהקמת מצבה שרק אבן אחד כמ"ש רש"י ואתחנן:
פסוק טו:ואכלת מזבחו עיו"ד קנ"ב ס"א עכו"ם שעשה שמחה אסור לישראל לאכול שמה אפי' אוכל משלו, ול"ש היתר משום איבה כט"ז סק"א ורבה"ז, ועמנ"ח מ' קי"א ושמות דף כ"ב:
פסוק יח:חג בפסחים קי"ח. המבזה המועדות כעע"ז, ופי' רשב"ם חוה"מ וכ"כ המפרש במכות כ"ג. ורע"ב אבות פ"ג מי"א, אבל הר"מ פ"ו הט"ז מיו"ט פי' דקאי על יו"ט, וע' חגיגה י"ח, ותיו"ט מ"ק פ"א מ"א דלשון מועד הוא חוה"מ:
רש"י בבישולה וכ"כ רש"י במדבר (י"ג כ') ועי' שמות (כ"ג ט"ו):
פסוק כא:ש"י תעבוד המגיד מדובנא אמר עה"פ (תהל' ט"ו ה') כספו ל"נ בנשך ושחד על נקי ל"ל עושה אלה לא ימוט לעולם, לשון עושה אלה ק' דהא מדבר משלילות של"נ כספו בנשך, ורק י"ל שקאי ביש לו כסף ונותן בהלואה ואינו לוקח נשך, או שיושב על כסא משפט ואין לוקח שוחד וז"פ עושה אלה שעושה כזה ואין לוקח נשך ושחד, אבל לא יתנן באיש שאינו דיין שאינו לוקח שחד, כן י"ל הרעיון בשבת, אם יש לו עבודה כל ימי החול ושובת בשבת הוא גדול בערכו, ולא היושב בטל כל השבוע, והראי' דכ' ש"י תעבוד כו' וביום הז' תשבות ועי' באדר"נ פי"א ומ"ש ביתרו דף קס"ו: ותשא (דף שכ"ב:):
פסוק כב:האסיף רש"י תחלת השנה עמ"ש במשפטים (דף רנ"א.), ועא"ע פעם בא בארוכה פעם בקצרה ע' ר"ה כ"ד: בתד"ה ראינוהו ותי"ט פ"ב מ"ח ד"ה קיבלן, ור"מ פ"א מקה"ח, וס' נחמד ונעים סי' ר"ב:
פסוק כג:שלש פעמים וגו' במשפטים (כ"ג י"ז) כ' שלש וגו' ולא סיים ולא יחמוד איש את ארצך דבעירובין נ"ד. אלמלי נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה בהם אומה ולשון, וא"כ ל"ה צריכים לירא פן יקח אחר את ארצם, אבל כאן שנשתברו הלוחות ויכולים האומות לנצחן ולשלוט בהם, לכן הוצרך ה' להבטיח שע"י מצות ראי' ברגל לא יזיקו, ולא יחמוד איש ארצם:
פסוק כג:האדון עשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב קמ"ג אריכות אי קדש אי חול, וע"ע נפלאות מתורת השי"ת פס"ז אריכות בכאן ובס' תיקון סופרים כ' שהוא קודש, וזקיני הגאון האדיר מלאסק ז"ל בעהמ"ח שו"ת הרד"ד הביא ראי' שהוא חול מירו' מגילה פ"א הי"א והובא בתוס' מנחות ל': ד"ה ר"י, השמיט השם תולה השם, ואית תני מוחק החול וכותב השם ותולה החול, ואם הי' כמו אני ה' אלקיכם מותר מפני שהן ג' תיבות, או מפני שיש בו חול מה בינייהו אל אלקים ה' (ביהושע כ"ב כ"ב) ע"ש והק' במרכבת המשנה הל' ס"ת למה מביא מנביאים ולא מתורה ג' שמות שמע ישראל "ה' אלקינו ה'", וכן מי"ג מדות "ה' ה' אל", ותי' בברכ"י יו"ד סי' רע"ו דרצה לינקוט שמות חלוקים ולא כפולים ע"ש, וק' לינקוט "האדון ה' אלקים" כאן, ובפ' משפטים (כ"ג י"ז) דג' שמות חלוקים, וע"כ דהאדון אינו שם כלל ורק לכתחלה מה בכך שיקדשו, אבל אם שכח אינו כלום ופח"ח:
פסוק כד:לא יחמוד איש את ארצך, בפסחים ח': מלמד שתהי' פרתך כו', ובתוס' מאת דריש את הטפל לארץ וע"ש במהרש"א, ובמלא העומר כ' לפמ"ש א"ע יתרו (כ' י"ד) איך שייך לא תחמוד הא בטבע שחומד, ותי' כמו שכפרי לא יחמוד בת המלך כן לא יחמוד דבר של חבירו, וזה ג"כ בהיות שכנענים יראו שהנהגת ישראל ע"פ השגחה פרטיות ידעו שרק לישראל הוא כשרואים שחיות רעות אין להם רשות להזיק ובזאת תבחן השגחתו ית' על ישראל, וממילא וראו ויבהלו לנגוע בארצם ולא יחמדו אותם, והרב ר' צבי מיכלזאהן שליט"א מפלונסק וכעת בווארשא כתב לי, ע"ד הזה"ק משפטים קכ"ד. דבאו גם מאוה"ע עם ישראל לעלות לרגל ע"ש, וזה ולא יחמוד איש את ארצך היינו שיבא גם הוא בתוך בנ"י לעלות לרגל, וכתבתי לו תשובה על דבריו דבזה"ק אי' שם דהיה רעה לישראל דקטלו לון עש"ה, וכמו כן אי' בפסחים ג': בההוא ארמאי דסליק לירושלים ואכל מקרבן פסח וקטלוהו, וי"ל ג"כ דלהכי קטלוהו משום דעשה להם רעה בעלותו לרגל. - ובאמת נתקשו המפו' למה הרגוהו, ובמנ"ח מצוה י"ד כ' דגוי שאכל קדשים כיון דממון גבוה הו"ל גזל וחייב מיתה ע"ש, ועמ"ש בזה בשו"ת יד אליעזר סי' נ"א דלא קטלוה ע"פ הוראות ב"ד רק המון עם הלקוהו עד שיצא נשמתו ע"ש, גם י"ל דעל אכילתו מפסחים לא הרגוהו כי אם על דברים אחרים שחייב עליהם מיתה, ומדוקדק הלשון בדקו אחרי' וכו' היינו שמצאו לו חובה ממקום אחר שחייב מיתה, וע"ע בשו"ת דבר משה מ"ת סי' ס"ח, ובמה שכתבתי בפ' בא דף צ"א. - ובפסחים שם כל מי שאין לו קרקע אין עולה לרגל מדכ' ולא יחמוד איש את ארצך ש"מ שרק מי שיש לו קרקע, ובס' הדוה"ע מביא דוגמא לזה בקידושין י"ת: פלוג' רבנן ור"א ר"א סבר מוכרה לקרובים וע"ש ברש"י דס"ל דהיכי דמצי מיעד אמרה תורה ליעד והיכי דלא מצי לא מיעד, וה"נ י"ל לחכמים אם אין לו קרקע אין עולה לרגל, אבל לר"א י"ל ג"כ אם יש לו קרקע ועולה לרגל לא יחמוד כו' דהייכי דיש לו קרקע הבטיח ה' שלא יחמוד, אבל אין לדייק מזה שאם אי"ל קרקע לא יעלה ברגל:
ובפסחים ג': תד"ה מאלי' כ' דמי שאי"ל קרקע פטור גם מפסח ומה"ט לא עלה ריב"ב לעשות הפסח של"ה לו קרקע ועי' שאילת יעב"ץ קכ"ז. וחיים שאל פ"ד, והגרצ"ח כאן, ולקח טוב כלל ו' אות ג' ד"ה המקום הי"א וגליוני הש"ס פסחים ג': - (והגר"א אמר דמה"ט לא ה"ל קרקע דבסנהד' צ"ב: אמר על עצמו שהוא מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל, והי' מבני אפרים שמנו הקץ ויצאו קודם זמנם ונהרגו, א"כ ל"ה מבאי הארץ ול"ה לו חלק בא"י), - ועי' בחת"ס או"ח קכ"ד ויו"ד שט"ז שהק' לר"א בשבת קל"א. דה"ט בציצית ומזוזות אין דוחין שבת שבידו להפקירן, א"כ איך פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקעותי' ופטור מפסח, ולפ"ז לא ידחה פסח שבת, ולהנ"ל א"ש דלר"א ל"ל לדברי תוס' די"ל אפי' אי לי"ל קרקע ול"ש לא יחמוד איש את ארצך ג"כ מחויב בראי' וה"ה בפסח. - ובה"ס שם תי' ג"כ דר"א לטעמי' בערכין כ"ח. דאם החרים כל נכסי' ל"מ וה"ה בהפקיד והקדיש ע"ש, והא דאי' הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' היינו דמשייר פחות מר' זוז ומותר ליטול לקט שכחה ופאה, אבל לענין פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאר לו שום קרקע וזה א"א לר"א, וע"ש שמתרץ מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין לו קרקע פטור מראי' וע' ס' טל תורה ערכין שם, ועמל"מ פ"ב ה"א מחגיגה, ונובי"ת או"ח צ"ד ג"כ הק' זה ותי' דהשמטת הר"מ דלית לי' הא דר' אמי דאין לו קרקע פטור מראי' ע"ש, ודברי' תמוהין דמה בכך דרב לי"לן דר' אמי' מ"מ הא פסקי' בכ"מ כריב"ל אף נגד ר"י, מכ"ש נגד רב דרב ור"י הלכה כר"י, ואי' בירו' פאה פ"ג ה"ה ר' אסי בשם ריב"ל כל מי שאין לו קרקע פטור מראי' וצע"ג, וע' בהה"מ פ"ג ה"ז משלוחין דכותבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות אע"פ שאין לו קרקע, מפני שכל אדם יש לו חלק בא"י, ומ"ש ל"י איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך בארץ, ומשו"ה השמיט הר"ם דין דר' אמי וע' בתו"ת:
ובאור חדש שם הביא משאג"א שהעיר לתוס' היה מהראוי שכהנים ולוים לא יתחייבו בפסח, כיון שלא נטלו חלק בארץ ול"ה להם קרקע, וכ' לר"י בפ"ה מי"ד ממע"ש דכהנים ולוים יכולים לומר על האדמה אשר נתת לי, כיון שיש להם ערי מקלט וא"כ יש להם קרקע ע"ש, ובלא"ה משכחת שיהי' להם חלק בארץ כקנין הגוף כגון שירשו מאבי אמם מישראל או שירשו אשתם שהי' להם קרקע מאבותיה, ועתוס' ברכות כ': ד"ה נשים, דיפטרו מבהמ"ז דלא נטלו חלק בארץ, ומה"ט גם כהנים ולויים יפטרו ובמעדני יו"ט כ' שי"ל שהי' להם ערי מגרש, וע' ביש סדר למשנה פ"ג מ"ג ברכות שהאריך בזה, ועמ"ש בזה בפ' משפטים (דף רנ"ג.):
ובמנ"ח מצוה ה' הק' הא כו' וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, וגר לא משכחת שיהי' לו קרקע ואי שקנה הרי חוזרת ביובל ואין לו רק קנין פירות ולא בקה"ג דמי ע"ש, וכה"ק בצל"ח פסחים ח': לענין הקהל דג"ב הול"ל דמי שאי"ל קרקע פטור, ובתורה כ' בפירוש וגרך אשר בשעריך, וכ' במשכחת שיהי' לו קרקע ע"י ירושה מאשתו, ואי נימא דירושת בעל לאו מדאו' משכחת בנשא אשה שיש לה קרקע והי' ממנה בן, והבן ירש אמו ואח"כ ירש הוא לבנו ע"ש, וג"כ, ק' על עבדים שנ' וכל עבד איש כו' אז יאכל בו, ועבדים אין להם קרקע, ובטו"א ריש חגיגה הק' על עבדים דפטורין מראי' שם באינם משוחררין ומשמע דמשוחררים חייבים והרי אין להם קרקע, ובענין זה עשו"ת הרד"ד לזקיני הגאון מלאסק ז"ל או"ח מ"ת ל"ג, וחדושי מהרא"ך על או"ח בסוף הספר, וחידושי הרד"ד על פסחים ג': ויען שהם אריכית גדול לא העתקתי - ועמש"ל (ל"ג ז').
ודברתי מענין זה אריכות בי"א טבת תרצ"ו עם אדמו"ר מהרי"ח שליט"א מאסטראווצע ואמר לי בקו' הח"ס הנ"ל דצריך טעם למה מי שאי"ל קרקע פטור מראי', וכי מי שהוא עני יפטר ממצוה ורק אם יש לו קרקע אף אם הוא מכת הפחותים יחייב במצות ראי', ורק שמי שיש לו קרקע והולך לדרך רחוק לירושלים ובביתו הכל הפקר,ראי' שמבטל עצמו לגמרי לעבודת הבורא ומוכח דכוונתו לשם שמים במצות ראי' וק"פ, ואף דהתורה הבטיחתו ולא יחמוד כו', ולא יהי' שליטה לשום בן אדם וחיות ממה שיש לו בביתו, כמובא במדרש אך על זה גופא צריך להיות בעל בטחון גדול להניח הכל בביתו ולילך למרחוק זמן רב, ומדעשה כן ראי' שכוונתו לש"ש, אבל מי שאין לו קרקע אין הוכחה שכוונתו לשמים, שאין ירא שיקחו ויגזלו ממנו בביתו דהא אין לו כלום, ומשו"ה פטור מראי' וק"פ, וא"ש קו' חת"ס דמדחזינן דהניח הכל בביתו, והלך לירושלים לראות ולעשות ק"פ ראי' שכוונתו לשמים, ואיך נאמר לו שיפקיר נכסי' ולא ילך לירושלים ולמנוע ממנו תשוקתו, ורחמנא ליבא בעי וכאן אומדנא דמוכח דלבו לשמים ופח"ח:
וגם י"ל דבאור חדש כ' טעם דמי שאי"ל קרקע פטור מק"פ, דבראי' פטור דכ' לא יחמוד איש את ארצך בעלותך כו', ותיפ"ל בלא"ה אף דיופטר מראי', יוצרך לילך לירושלים לעשות ק"פ וע"כ דגם מק"פ פטור באין לו קרקע, וא"כ איירי בקרקע של א"י, ומצוה שיהי' לאדם קרקע בא"י, ובגיטין ח': הקונה שדה בא"י כותבין שטר מכירה אפי' בשבת דמשום ישוב א"י לא גזרינן, וע"ש בתוס' דרק משום ישוב א"י התירו שבות ולא משום מצוה אחרת, וא"ש דדוקא בציצית ומזוזה א"ד שבת דאי בעי מפקיר ויהי' פטור מהמצוה ולא יעשה חטא, אבל כאן אי יפקיר קרקעותי' יעשה עבירה דיבטל ממצות ישוב א"י, ובטח שום אדם לא יפקיר שמצות ישוב א"י חביבה על אדם וממילא חייב בק"פ דהי' יש לו קרקע, וע' ירחון קבוצי אפרים שנה ז' סי' כ"ז קצת מזה, ואהל מועד ח"א סי' כ':
ובס' אמרי כהן רוצה לחלק דוקא במכשירי מצוה אמרי' בידו להפקיר אבל בנוגע לגוף מצות ק"פ ל"א מיגו כזו, והסברא דאין בידו לעשות טצדקי להיפטר ממצוה מה שכבר נתחייב בה, משא"כ מכשירי מצוה מצי לעשות טצדקי להפטר מלהתחייב שלא יבא לידי חיוב, וע' צל"ח ומה שהארכתי בזה לעיל בפ' שמות (דף ל"ח:) אך ז"א דאם יעשה טצדקי להפטר מק"פ יקיים מצות שבת החמורה יותר:
וכן מצאתי בשו"ת מהרי"א או"ח סי' קכ"א ורי"א דרק גבי מכשירין אמרי' בשבת קל"א. בידו להפקירן ולא גבי פסח עצמו שהתורה אמרה במועדו והקושיא לאלקינו ע"ש, וגם תירוץ החת"ס הנ"ל צ"ע דרק להקדיש אסור שאוסר גם לעצמו משא"כ בהפקר שיכול אח"כ לזכות בו בעצמו, ועמנ"ח מצוה ה' אות ד', ומרה"פ כירושלמי פ"ג ה"ד מחגיגה, וגליון הש"ס ירו' שם פ"א ה"א, ובהגהות מהרש"ם על ש"ס הנדמ"ח. - וגם כ' שם דרק במזוזה וציצית שאינו מצות שבגופו ואפי' למ"ד חובת גברא, אבל המצוה תלוי בבגד ובית, עתו"ס הנחות מ"ד. ד"ה טלית, אבל מצות שבגופו כק"פ מי שרי לי' להפקיר נכסי' כדי להפקיע א"ע מחיובו, ונכסי' משועבדין למצות התורה, וכמ"ש הקדש מפקיע מידי שיעבוד וכל מצות צורך גבוה, ובעירובין ל"א. מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני, ובתפארת ישראל דמאי פ"א מ"ד הביא שהגר"י חאגיז הק' אטו בשופטני עסקי' שיפקיר כל נכסי' כדי לזכות במעט פרוסת דמאי, ותי' דמדאו' אפי' מפקיר בינו לבין עצמו מהני, כנדרים מ"ה. וחו"מ רע"ג ס"ז, ומג"א רמ"ו סק"ט ע"ש, ולתוס' ד"ה דמאי לא איצטריך טעם זה רק לסומכוס, אבל לרבנן בל"ז מערבין מדחזי עכ"פ לעניים דהא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:
וכל הענין שיוכל להפקיר סוגי' ערוכה בנדרים פ"ד: דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דמירתת להפקיר שלא יטלו אחרים ע"ש, אך סתם משנה ברכות רפ"ז אכל דמאי מזמנין עלי', ואמרי' בגמ' דמ"ז. דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי', וכן בפ"ד מ"ט דפאה, ובב"מ ט': מטעם מיגו דא"ב מפקיר נכסי' ע"ש, ושלא יהי' סתירה מגמ' נדרים יש לחלק דמה שנוגע לדאורייתא פליגי רבנן דל"א מיגו דבידו להפקיר ושם בנדרים במעשר עני ודאי צריך הפקר גמור, אבל בדמאי דספיקא הוא גם רבנן מודי דאמרי' מגו דא"ב מפקיר, וא"ש קו' חת"ס בק"פ דהוי דאו'. - גם י"ל קו' החת"ס לרשב"א וריטב"א סוכה ל"ה. דאיסור הנאה אע"ג דאינו ברשותו אבל שלו מקרי כיון דאינו של חבירו, ובאתרוג של ערלה חשוב לכם ומשום דאית לי' בעלים אע"ג שאסור בהנאה, וכמ"ש בקצה"ח ת"ה סק"ב, ועשו"ת ברית אברהם או"ח כ"ז, ובס' מנחת יהודה בקונ' יהל אור ביאור רחב אם יש זכיה באה"נ ואי מקרי שלו ע"ש, וא"כ י"ל ה"ה בהפקר דיצא מרשותו אבל עדיין מקרי שלו כל זמן שלא זכה בו אחר, דבבחינה זו הוא שלו כמו איסור הנאה במה שאינו של חבירו, וא"כ לענין עליה לרגל וג"פ דבעינן שיהי' לו קרקע מדכ' ארצך, די הוא דקרקע זו נקרא עדיין שלו, וכל זמן שלא זכה אחר נקרא ארצך וחייב בראי' וק"פ, ור"א אמר רק מי שאין לו קרקע אבל זה יש לו קרקע, ויל"ע בזה:
ומצאתי עוד בשו"מ תליתאה ח"ג קס"א שתי' קו' הח"ס עפ"מ שחקר הקצה"ח רע"ג סק"א אי הפקר עושה קנין ויצא מרשותו וע"ש בסק"ג, וכ' הא דנחלקו בזה בנדרים מ"ג. אי הפקר כמתנה ז"ד במטלטלין דכל שהפקירן יצאו מרשותו, אבל בקרקע כל כמה דלא זכה אדם לא יצא מרשות בעלים, לפ"ז בקרקע ל"ש הפקר דלא יצא מרשותו רק כשיזכה בהם אחר, וזה אינו בידו שיזכה אחר, וע' חו"י סי' מ"ח בשם עה"ג, ובשו"ת רשב"א ח"א סי' ע' משמע בעה"ג, ועמ"ש בזה ש"ב הגאבד"ק אוהעל שליט"א בשו"ת בנין דוד סי' מ"א, ובס' טוב עין דף כ"ו. - גם י"ל דהנך ד"א שיש לכל א' בא"י א"א להפקיר בשום אופן מאחר שאין מבורר מקומן, וא"א לשום אדם לזכות בהן, והפקר הוא דוקא היכי דיכול לבוא לידי זוכה, וע"כ לא פליגי בנדרים מ"ג. בהפקר היכי דלא אתי ליד זוכה דלרבנן הוי הפקר, ז"ד היכי דמשכחת דמצי אתי לידי זוכה, משא"כ בד"א דא"א בשום פנים שיבא לידי זוכה אחר, בפשיטות דל"ה הפקר. - ובמקו"ח תמ"ח סק"ט כ' דהפקר ב"ד הפקר, אין כח רק להפקיע הממון מרשות בעלים ולא לעשות קנין, וכ"כ בנתה"מ רל"ה סקי"ג, ובאמת קדמו בשטמ"ק ב"ב ק', במיצר שהחזיקו רבים, ובגט פשוט סי' ק"כ, ובתשו' רע"א רכ"א אות ו' ד"ה ויראה לי, וצ"ע מיומא נ"א: דאפקרי' גבי אחיו הכהנים, וגיטין כ'. אקנוי לי' רבנן, ופרש"י הפקר ב"ד הפקר, ודנ"ה: אוקמי' רבנן ברשותי', וערשב"א גיטין ל"ו:, סמ"ק סי' קפ"ד, תשב"ץ ח"ב סי' ה', רשב"ם ב"ב קל"א. ד"ה אלא דהפקר ב"ד להקנות, ובק"נ גיטין פ"ד אות מ"ט בשם יש"ש יבמות פ"י סי' י"ט:
ובענין הנ"ל אי יכול לפטור עצמו קודם שנתחייב במצוה לעשות פעולה לפטור עצמו, ע' בהערות הג' מבויאן שליט"א, ובקובץ דרושים חו"ה סי' כ"ה כ' ג"כ הגרי"מ בידערמאן שליט"א לחלק, דמצות חיובית כפסח אינו רשאי לפטור עצמו דהוי כפורק עול, אבל במצוה דאינה חיובית, רק אם יש לו פירות חייב לעשר מותר להערים ע"ש, ועמ"ש בדברי' בירחון אהל מועד שנה א' סי' קט"ז וקנ"ג, וע"ע בר"מ פ"א ה"ו משבועות נשבע לבטל מצוה כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית ע"ש - ומ"ש הג' מבויאן שיחי' מצאתי שכ"כ בשו"מ תליתאה ח"א ק"כ, דמקידושין ל"ג: אין ראי' דשם החיוב לכבד הזקן ות"ח, וא"כ זה גופא מצוה, שלא יעצים עיני' כדי שיכבד אותם, וגם כעת המצוה זה גופי' שלא יעצים עיני' שזה כבודו של החכם, ובזה יקנה אהבת תורה ויר"ש, ויהי' כבוד הת"ח חשוב בעיני' ע"ש. - ובירחון קול תורה ש"ג סי' ב' חילק בין זמן דממילא קאתי עש"ה, וכזה כ' המשל"מ פ"ד ה"ז מאישות דקטן שקידש לאחר שיגדל לא הוי דשלבל"ע דזמן ממילא קאתי, וע"ע במס' מע"ש פ"ד מ"ד מערימין על מע"ש, ובירו' פסחים פ"י. ה"ב יצא לו קודם לשש שעות כו', וע' ערכין כ"ג. שמותר להערים ולעשות קנוני' על ההקדש, ומעשה רב שגדולים וטובים הכניסו דרך גגין, בירו' מעשרות פ"ג ה"א, וע"כ החילוק דזה אינו חיובא דגברא כלל, לא כן בשאר מתנות, ע' ירו' פאה פ"ז ה"ג המניח כלכלה תחת הגפן כשבוצר ה"ז גוזל עניים וכו', שגרם שלא ירדו לארץ, הרי שאסור לגרום פטור, וע' בכורות ג'. כלאי חיותא דר' מרי בר רחל על שהפקיע בכורים מקדושתי', עיין בכל המקומות שציינתי ותאיר עיניך. - ובענין אי יכול לפטור עצמו מצער כגון ליתן סם המיישן קודם המילה שלא להרגיש בצער שהארכתי בזה בפ' שמות דל"ט., ראיתי כעת בשו"ת אמרי דוד סי' קל"ב שג"כ נשאל בזה, והביא גמ' ב"מ פ"ה: אשקי' סמא דשינתא שלא ירגיש, וע"ז כ"ח. פסקי' לשקי', וסיים דמותר להשקותו שלא ירגיש צער, וכמו נולד מהול דקיים המצוה בהטפת ד"ב, ומי לנו גדול ממשה ודוד דנולדו מהילי, ובאמת כשיעור משנתו כאבו גדול עד ג' ימים ויותר, ומרחיצין לפני המילה ואחר המילה להקל צערו בשבת קל"ד: ואו"ח של"א, וראי' ממרצע קידושין כ"א: מניח סם על אזנו וניקב ממילא ל"מ, אבל מושח סם שלא ירגיש כ"כ צער ואח"כ ניקב במרצע שרי והה"ד הכא. ומה שהבאתי שם דבקידוש השם אינו מרגיש צער, ע' ברכות ס"א: בר"ע שסרקו בשרו ומשמע דר"ע הי' מרגיש ביסורין, וכן מפורש בירו' שם, וי"ל דר"ע רצה בהרגש יסורין, ולכן לא ניטל ממנו ההרגש, וע"ע בע"ז י"ח., ובגליוני הש"ס ברכות:
פסוק כה:ולא ילין ערש"י כתרגום, וק' הא קיי"ל כרבא זבחים פ"ז. דלינה מועלת בראשו של מזבח וע"ס זרע אברהם מ"ש בזה, וע"ע רש"י ראה (ט"ז ד') ומ"ש בכל דברי' שם, ובאו"ח פסחים דע"א:
פסוק כו:לא תבשל ערש"י וש"ח אות ו', ובענין בליעה בלי לעיסה אי מקרי אכילה ע' כתו' ל': תחב לו בבית הבליעה, וחולין ק"ג:, ופסחים קט"ז: בלע מצה יצא, אם כי התו"ח כ' דמצה שאני דיוצאים בה גם שלכד"א דקרויה לחם עוני, מ"מ הרי דעת רש"י פסחים ל"ה. ד"ה אין דבעי גם במצה כד"א, וע' בזה בבית האוצר ח"א כלל ע"ב, ובאתוון דאו' כלל א', וע"ע זבחים ע"נ: תד"ה טומאת, וזבחים ק"ו. ד"ה כיון, וסנהד' פ"ג: ד"ה פרט, חולין ק"ח, ד"ה שפיר, בחינוך מ' קי"ג ונובי"ק יו"ד ל"ה בזה, וע"ע גו"א דברים (י"ב ט"ו) ובבית האוצר כלל קנ"ג הביא ראי' מרש"י שבת ע"ג. דבליעה ל"ח אכילה, ובסה"מ ל"ת קפ"ז כ' אם פתח פיו ובלע מאיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח כו', ונר' דרק בבלעו והוא חם דהוי שלכד"א משא"כ בליעה הוי כד"א. וברא"ם כ' כאן בהעתקת סה"מ אבל אם פתח פיו ובלע האיסור "או" אם אכלו חם כו' משמע להיפך וגם בבליעה לחוד חשוב שלכד"א, ובענין בב"ח עמש"ל בפ' בשלח דף ק"מ: ומשפטים דף רנ"ד, וע' ס' ויעש אברהם דף של"ג. בעטרת זקנים שם, ששאל לזקנו אם יש להקל בשבועות בחלב אחר בשר קודם ו' שעות, והשיב לו אם ישנת בצהרים יכול אתה לאכול, והרה"ק ר' בעריש ז"ל מביאלע התיר לשתות חלב בבוקר אף שלא עברו עוד שש שעות מאכילת בשר בערב:
פסוק כז:הדברים בגיטין ס': ותנחומא נח, לא כרת ה' ברית עם ישראל אלא ע"י תורה שבע"פ והרמז דמקודם כ' ל"ת גדי בחלב אמו, ובירו' ומד' דמלאכים קטרגו בשעת מ"ת, ומשה נצחם במה שאכלו בב"ח אצל אאע"ה (ועפרד"י וירא קי"ד: מ"ש בזה) והמלאכים אכלו בן בקר וחמאה. ובתורה כ' רק גדי בחלב אמו, ומזה ראי' שכרת ברית רק על שבע"פ, דתלב אמו לאו דוקא אלא על כל בב"ח בחולין קי"ד. וזה הסמיכות ל"ת גדי בח"א ומזה ראי, כי ע"פ הדברים האלה כרת אתם ברית ושם אי' דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ, ובע"פ אא"ר לאמרם בכתב, ועמו"נ ח"א פע"א דרוב הדעות וספיקות נופלת בלשון הספר אבל מה שנמסר לנו אין ספק ע"ש, וגם דברים שבכתב שמוחזק ומכוון אין נכון לשנות בע"פ אבל בזה"ז דקצרו הדעות הותר הכל כמ"ש בתמורה י"ד: וע' תו"ת - ומצינו שהוציא חז"ל מפשט הפשוט בברכות ל"ב, ודי זהב, ב"ק ס':, כי תצא אש בדרך משל, ב"ב ע"ח. באו חשבון, עירובין נ"ד. וממתנה נחליאל וחולין ה'. מן הבהמה להביא בנ"א הדומין לבהמה, אין כוונת חז"ל שכן פשט הכתובים, אלא מפני שדברים בע"פ אא"ר לאמרם בכתב הי' קשה לזכור והסמיכו באחד מלשונות התורה שיהי' נוחים לזכור, ושיעורים חציצין ומחוצין סמכו אקראי עירובין ד'. וקשר של תפילין, ברכות ז'. וניסוך ר"ה ז'. וגם ציונים וסימנים וכמ"ש בפ' וארא דף נ"ג. וע"ע ירו' פאה פ"ב ה"ו אותן שבע"פ חביבים מבכתב, וי"ל כמ"ש ביבמות ב': מילתא דאתי' מדרשה חביבא לי', ורוב תורה שבע"פ באו מדרשות י"ג מדות, וע"פ בנדרים ג'.
פסוק כח:לחם לא אכל עמהרש"א ב"מ פ"ו: שו"ת שבות יעקב ח"א צ"ו ודברי שאול מ"ת דנ"ג: ובלק"ש הביא ילקוט מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה לילך, כשהי' רואה אותן ששוחקין מן להוריד לישראל הי' יודע שיום, כשהי' יורד להם הי' יודע שלילה כו', וק' דלמא באמת לא ידע משה רק דתורה גילתה לנו שמשה הי' עם ה' מ' יום ומ' לילה וגם הלשון "לילך" ק' הלא הי' ברקיע מ' יום ולילות רצופים, וי"ל דכך פריך לכתוב מ' יום לחוד, וממילא הייתי אומר דגם לילות במשמע דאל"כ ק' מנין הי' יודע משה אימתי יום ואימתי לילה לילך ולירד אל הארץ בכל לילה, וע"ז משני דידע ממן כו', ואז הייתי אומר דירד בלילה ולכן כ' מ' לילה. - וע"ע שם בילקוט בשעה שהי' מלמדו מקרא ידע שיום, ובשעה שמלמדו משנה יודע שלילה, ועפרד"י בראשית די"א: מ"ש בזה הרבה, וע"ע שו"ת אבני צדק יו"ד ק"ב, דבת"ת דרבים מותר לקרות בלילה מקרא, ובס' יסוד ושורש עבודה כ' דדוקא בלי פירוש אבל אם מפרשו ליכא חשש כלל, ועשו"ת לבושי מרדכי מ"ת או"ח ק"ז וקפ"ו, בילקוט החנוכי בשו"ת הרב"ז סי' מ"ח, בפמ"ג או"ח רל"ח במ"ז סק"א כ' דמותר, וע"ס ויחי יעקב או"ח ט', וע"ע בפדר"א פמ"ו ושוח"ט י"ט, וזה"ק ויקרא כ"ג, תשבע"פ בלילה שלטא וכו' ועי' לקוטי אורות על תהלים (קי"ט קמ"ח), ע"פ הש"ך פ' וירא דאמירה כנוי לתורה שבע"פ, וז"פ קדמו עיני אשמרות לשיח באמרותיך היינו תורה שבע"פ, וע"ע באלשך חקת (כ' ח'), ושו"ת כנף רננה חיו"ד בקונ' מין הכנף סי' מ"ד ובאשל אברהם או"ח רל"ח דאין קפידא על מזמורי תהלים בלילה דהוי כלימוד משניות שזמנה בתחילת הלילה, ואולי אין קפידא כשאומרים בעשרה, ועיקר הקפידה על לימוד המקרא ע"ש:
פסוק כט:ויהי ערש"י ביה"כ עמ"ש בזה בפתיחה להמקנה כתו' אות מ"ה, ובמד"ר ותנחומא מהיכן זכה משה לקרני הוד שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו של משה, וע' באוה"ח בזה, ור"ר העשיל ז"ל הק' אצל הש"י איך שייך שנשתייר, וכי לא ידע מתחלה כמה דיו יספיק לכתיבת התורה עד דלקח יותר מהצורך, ועו"ק מ"ש מהיכן זכה ותי' ע"י דיו, הא הקו' מאיזה זכות בא לו, וי"ל ע"פ המד' ובעה"ט ריש תצוה דנמחה שמו של משה בפ' תצוה שאמר מחני, ובהדיו בקולמוס הי' לצורך כל כתיבת התורה, אך כשאמר מחני על עונשי, נמצא דבהדיו שהי' ראוי לכתוב משה נשאר בקולמוס, וכשראה ה' שמשה מסר נפשו על כלל ישראל נפרע לו שקינח הקולמוס בראשו וזכה לקרני הוד, עי"ל דהו"ל לכתוב והאיש משה עניו מאד (בהעלותך י"ב ג'), וכ' ענו בלא יו"ד ונשתייר שיעור דיו לכתוב יו"ד, ועמ"ש בפ' ויקהל (ל"ה א'):
עוד כ' בילקוט הדרוש סי' כ"ח, דהא דבמעמד ה"ס ובלוחות ראשונות ל"ה קרני הוד למשה, דאז ל"ה נצרך אחר שבנ"י ראו כל הנסים במצרים ובים, היעלה על הדעת שלא יאמינו בה, אמנם אחר העגל הראו שעוד לא נשרש בלבם אמונה גמורה, והי' ברבות הימים אם יקום איש אחד ויאמר כי הוא בן אלקים, ובא לגרוע או להוסיף מתורת משה יכול להיות שיאמינו בו, לזה נחוץ הי' כעת ברדתו עם לוחות השניות קרני הוד אם יקום נביא שקר, יאמרו לו איה קרני הוד אשר נחוץ לאיש כזה והנה כשאדם כותב דבר כשגומר ונשאר בקולמסו מעט דיו, יוכל להוסיף בהדיו או למחוק אבל כשהסיר המעט דיו אז אין לו במה להוסיף או למחוק, וזה שהעבירו על ראשו לרמז שאין להוסיף או לגרוע ולמחוק:
פסוק ל:ויראו מגשת, וק' אם נתינת המסוה על פניו הי' מפני יראתם מגשת אלי', איך בא הבלבול שבדברו עמהם הי' בלי מסוה וכשלא הי' מדבר עמהם מסתמא ל"ה נגשים אלי' והי' משיב המסוה, ומסברא הי' צ"ל בהיפך, הן אמת בדיבר ה' עמו לא יאות להיות מסוה ע"פ, אך בצאתו מה' אז יתן המסוה שלא יגשו אלי' בפחד, וככלותו לצוותם כשפינה מהם יסיר המסוה שאין צריך לו כיון שאין נגשים אלי', וראיתי בבל"ע דרוש כ"ח, של"ה צריך המסוה לכסות הקרון שלא יתייראו בנ"י, ורק שכל דבר חדש ושינוי יפעל האדם ויעשה בו רושם רק הפעם הראשון, אך כשימשוך זמן רב אז כבר מורגל בו וכיון דדש דש (וכמ"ש המפו' דשמים משמיעים קול בכל עת ורק מרוב ההרגל אין אנו מרגישים, וז"פ בתהל' (י"ט ב') השמים מספרים כבודו וגו' ורק יום ליום יביעו אומר, לכן אין אומר ואין דברים, אין מגיעים אצלינו שום אומר ודיבור מרוב ההרגל) וזה במשה בראותו שבנ"י נבהלו ממנו, אמר בלבו זה יהי' סבה נכונה לתקוע בלבם מורא רבם למען שישמעו מה שאצוה, אולם אי יהי' בהתמדה יורגלו בה ותחזיר לטבע ויפסיד התועלת, לכן נתן מסוה למען לא יראו קרון פני', רק בזמן שקראם ללמדם אז בהגלותו פתאום בקרן פני' יתפעלו:
ובס' אבל אם כ' דידוע דבכל התורה לא נמצא אף קוץ א' לבטלה, וא"כ ק' מדוע אברהם בה"א מוליד ואברם אינו מוליד, (ועפרד"י לך דצ"ח: בשם זה"ק והאר"י ז"ל דהא סוד הזרע, וסימן מ"ש בבראשית מ"ז כ"ג, "הא" לך זרע ע"ש) גם למה סיפר הכ' דיצחק הי' מ' שנה כשנשא רבקה, גם למה סיפר הכ' דיעקב בא למצרים בס"ו נפש, וי"ל כי באמת כל צדיק צריך לקשר ולטהר כל רמ"ח אברים שלו, וא"כ אברם בלא ה' ליכא רמ"ח, וע"כ אינו מוליד, ובה"א איכא רמ"ח, גם יצחק צריך מ' שנה להשלים רמ"ח עם יצח"ק, ויעקב צריך ס"ו להשלים רמ"ח עם יעק"ב, וא"כ בשעת שישראל חטאו בעגל ולא יכול להמליץ בעד ישראל ורק באבות, ע"כ בעת שבא משה אל המחנה וביקש להזכיר עבורם זכות אבות לבש מסו"ה, ה' של אברהם, מ' של יצחק, ס"ו של יעקב, ובזה הזכיר זכות אבות, וע"ע ביאור הפ' בבירורי המדות פי' המכילתא ריש פ' בא אות ל"ו, וענין מסוה ראיתי בשם הגרע"א ז"ל דמשה הי' ענו מאד, ובתור מנהיג ישראל הי' צריך לנהוג נשיאותו ברמה (כתו' ק"ג:) ביד תקיפה, כענין שנ' ליהושע, טול מקל והך על קדקדם (סנהד' ח'.) ומדת ענוה הי' למ"ר מנועה גדולה להשתרר על העם ביד חזקה, ומוכרח הי' להעטות במעטה של התנשאות מעושה ובלבוש של תקיף להסתר מדת עניוות שקננה בו, זה ענין המסוה ששם על פניו כשדיבר עמהם, אבל בבא לפני ה' הסיר המסוה והתראה כמו שהוא בענות רוחו ופח"ח, וער"מ פ"ב ה"ג מדעות, ילמד שלא לכעוס, ואם ירצה להטיל אימה על ב"ב או צבור אם הוא פרנס כדי להחזירן למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס וכו':
וע' בילקוט שמעוני יתרו רע"ט, מה שזכה מ"ר לקרן אור פניו מפני שהי' סרסור ושדכן בין ישראל להשי"ת, ומוכח דיש קצת מצוה לשדך בת ישראל ושייך קצת ובו תדבקון (ראה י"ג ה'), דדרשו חז"ל הדבק במדותי' בסוטה י"ד., ואי' במד"ר צו פ"ח דהקב"ה מעת שברא עולמו מזווג זווגים, ובשו"ת חות יאיר קפ"ה כ' דמזווג בגוים אין איסור ומ"מ קבלתי מפי גדולים כי המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו, ורמז לא תתחתן בם, ופ' יסיר בנך כו' (דברים ז' ג'), וע' בזה בבאה"ט יו"ד ב' סקט"ו, ובשו"ת באר משה בקונ' כלל גדול אות י"א כ' שנוהגין שלא לזווג בגוים ע"ש, ועשו"ת משיב דבר סי' ל"ב אם מותר לשדך בזווג עוברי עבירה, ומסיק מפני דרכי שלום מותר משום כדי חייו למי שפרנסתו בכך אבל בחנם אסור, וע' בס' שמלה לצבי על ש"ע אה"ע סי' ג' אות א' מ"ש בענין זה עש"ה, ושו"ת בנין דוד סי' נ"ג, ובענין שכר שדכנות ע"ש:
פסוק לד:אתו עמ"ש בזה בפרד"י וישב דרע"ג: