פסוק א:ויאמר ה' אל משה פסל לך. א"ל הקב"ה למשה משה אתה אומר הודיעני נא את דרכיך, הראני נא את כבודך, כדי שתדע ותתפלל עליהם, הם פסלו לך שאמרו קום עשה לנו אלהים, ואמרו כי זה משה האיש, דרך בזיון, ואע"פ שהם פסלוך אני נותן ע"י התורה, כי א"א לעולם לעמוד בלא תורה וכשאתן לך התורה כאילו נתתיה לכל ישראל, כי אתה כלל כל ישראל כמ"ש פ' יתרו, משה רבינו עם ח' אותיות גימ' כלל ישראל, וכמו שאמר בזוהר פ' בראשית מאי מדר דר משה, דאתמר ביה דור הולך ודור בא והא אוקמוה דלית דור פחות מס' רבוא, דא משה דאתמר ביה אתתא חדא ילדה במצרים ס' רבוא בכרס אחד ע"כ. ולזה נקרא דר שהוא דר עמהם בכל דור ודור. ומנהיגם, וכשאני נותנה לך כאלו נתתיה לכל ישראל, א"כ לזה פסל לך שני לחות אבנים, לך בפרט, ולזה והיה נכון וגו' ואיש לא יעלה עמך, כי לך לבדך ואתה מנהיגם בכל דור ודור, לפי שעתידין לעשות כמה מיני ע"א, כמו שהיה בימי השופטים ואם אתננה להם פעם שנית יהיה עליהם ב' עדים ולא ישאר מהם שריד ופליט, לזה לך ולא להם:
פסוק א:ובמדרש פסל לך. זש"ה ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת משה שאמר לו הקב"ה פסל לך הפסילת שלך, הראהו הקב"ה מחצב של סנפרינון בתוך אהלו, וא"ל הפסולת יהא שלך ומשם נתעשר משה, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ע"כ. ויש לשאול ומה יעשה משה בעושר ולמי הניח העושר, ולא נזכר עושרו כלל, באברהם נאמר ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, וביצחק נאמר הולך וגדל וביעקב נאמר ויפרוץ האיש מאד ויהי לו וגו', אבל עושרו של משה לא נזכר, אלא כוונת רז"ל באמרם הפסולת שלך לומר שהכל אצלו פסולת בערך התורה שידע סודה ומתיקותיה ואפילו המרגליות כמו הסנפרינון אצלו פסולת, לפי שידע ערכה וידע שיקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, ומשם נתעשר משה שלקח לחלקו ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי, וזהו העושר האמתי:
פסוק א:עוד פסל לך. לפי שאמר כשירד ללמד זכות על ישראל שהתורה לו נתנה שנאמרה בלשון יחיד, כמו שאמרו חז"ל במדרש אמר לו הקב"ה הואיל ואמרת שהתורה לך נתנה והתורה כתיב בה לא תעשוק את רעך ולא תגזול, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ובפ' משפטים כתיב בלשון יחיד כי תקנה עבד עברי, אם כסף תלוה, וכן כן תעשה לשורך, אם חבול תחבול, כי תשה ברעך, ראשית דגנך וראשית גז צאנך וגו', כי תקצור קצירך, כי תבצור כרמך, כי תחבוט זיתך, לא יהיה בכיסך, וכל זה לא ימצא אלא במי שיש עושר ונושא ונותן ויש לו עסק עם הבריות, א"כ צריך שיהיה לו עושר כדי שישא ויתן עם הבריות, וכדי שתצדק בדבריך שאמרתי שהתורה לך נתנה אם כן הפסולת שלך. ומשם נתעשר, בא לומר כי המצות הן קלות בעיני האדם, ומשם נתעשר משה כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמתי, ואין צריך לומר באותם המצות שהן עיקר התורה וסוד האמונה, כי לפי הפשט שאמר כי משם נתעשר משה לפי שאין הנבואה שורה אלא על עשיר גבור וחכם יקשה על זה כי זה היה בלוחות שניות וכי עד עתה לא שרתה נבואה עליו. ונוכל לתרץ כי קודם המרגלים היה הדבור למשה פנים בפנים לפנים ממדרגת הנבואה, אבל אחר המרגלים היה הדבור אליו כשאר הנביאים, לזה צריך שיהיה לו תנאי כשאר נביאים, על דרך פירש"י ז"ל על פסוק ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כנזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל:
פסוק ה:וירד ה' בענן וגו'. לפי שבקש הודיעני נא את דרכיך כיצד אלמד סנגוריא על ישראל, לזה ירד בענן. ואמר ויתיצב עמו שם משמע שלא היה שם כי אם השכינה ומשה לבד כדי שלא יראו שרי העכו"ם וילמדו ללמד סניגוריא על אומתם, לזה אמר ויתיצב עמו שם, וכן אמרו במדרש תנחומא ז"ל וירד ה' בענן אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ושרף יכול ליכנס, היה משה מהלך ברקיע כקליאס הזה עד שעלה אצל הקב"ה שנאמר ויתיצב עמו שם:
פסוק ו:ויעבור ה' על פניו ויקרא, למד למשה היאך ילמד סניגוריא על ישראל, אמר לו אמרת לי זכור לאברהם ליצחק ולישראל ואילו לא היה להם זכות אבות הייתי מאבדן אלא מכאן ולהבא הוי אומר ה' ה' אל רחום וחנון וגו', אמר הקב"ה בעולם הזה למדתי למשה סנגוריא ולעתיד אני מדבר בצדקה רב להושיע וכן אמרו בגמרא מסכת ר"ה פ"א א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ וקרא לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאים לפני יעשו כסדר הזה ואני מוחל להם:
פסוק ו:וכתב הרקנאטי ז"ל ויתיצב עמו שם, כענין כי שמי בקרבו, אמר כי השם הגדול ירד בענן הכבוד. ויתיצב עמו שם, השם המיוחד נתיצב בכבודו, וזהו רמז מלת שם כדאמר בספר הבהיר, משם רועה אבן ישראל הוא המקום שנקרא שם ושם חביון עוזו, ויקרא בשם ה' רמז לסוד היחוד כי השכינה נקראת שם והזמין שם השם המיוחד כד"א כי שמי בקרבו ע"כ. ויעבור ה' על פניו, רמז על מה"ד שכובש אותה בחזקה, וכן פירש"י ז"ל ישא ה' פניו אליך יכבוש כעסו, ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון, ה' ה' אל ג' שמות, ה' קמא כנגד ו' הויות הכמוסות באין סוף, ולזה יש פסיק שאין להאריך ואין להרהר כי הן נעלמות ושם תר"ך עמודי אור הבאים לכתר שהם אור צח אור מצוחצח אור קדמון, ג' פעמים אור, תרכ"א, כתר א', היינו קדמון א', אין להרהר אפילו במחשבה אלא רצוא ושוב, ולזה פסיק טעמא וכל המהרהר בו הוא נכרת, ולזה רואה שם הכתר שאם עלה למעלה הוא נכרת, ולזה רמזו ז"ל מה למעלה מה למטה אינו חס על כבוד קונו, ה' תנינא היא יו"ד ה"י וי"ו ה"י שנעלמו, ולזה אמר ה' הוא אל והוא אל עליון, והוא א"ס. אל, אל"ף למ"ד גימ' עם המלה קו"ף, על זה א"ר עקיבא קוף זה הקב"ה, הנה הג' שמות הם בהעלם והם רחמים גמורים שאין בהם דין כלל, ואחר שמושכין מכאן הכל חוזרים להיות רחמים אפילו מדת הפחד כמו שאמר על פניו, ומי שמכוון בהם יפיק שאלתו, ועל זה ארז"ל ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם, הרי ג' כמוסים, ועשר ספירות הרי י"ג, ולזה וירד ה' בענן וגו' ויקרא מלשון זמון שזמנם כולם בשם שהיא כ"י, ולזה אמר אח"כ ילך נא ה' בקרבנו, ואחר שהודיעו השפעת הרחמים ממקור הרחמים הגמורים אמר ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף אין אנו מפחדים מהדין שבה מאחר שידענו למשוך להצינורות הרחמים, וסלחת לעוננו וכ"ש לחטאתינו כי הכל רחמים גמורים ובמקום שיש רחמים יש סליחה שנאמר לה' אלהינו הרחמים והסליחות, ועל זה אמר הנה אנכי כורת ברית שכרת לו ברית שאינם חוזרות ריקם:
פסוק ו:ורב חסד. שהוא רב על החסד שמלבד שמוסיף לו יותר כמו שנאמר ומרבה להיטיב, ואמת שמאמת דברו הטוב. נוצר חסד לאלפים כשעושה אדם חסדים מצות רבות ומביט ורואה דורות אחרונים בני בניו ויוצאי חלציו שאין להם זכות, שומר להם זכות אבותם ומאכילם בזכות האבות, וכה"א שומר הברית והחסד לאוהביו כו'. נושא עון שמכריע כף הזכיות, ופשע וחטאה שחושב הזדונות כשגגות לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, ואחר שחושב לו המזיד כשוגג אח"כ ונקה, מנקהו מכל וכל, וכל זה מרוב רחמיו על ברואיו כי לא תהו בראה. וכתב רקנאטי ז"ל ונקה היא המדה האחרונה רמז בה לסוד העבור, כי ע"י הפקידה ויתלבנו ויתנקו כתמי הנפש, זהו פוקד עון אבות על בנים וגו', ומפני כי הנקייות אינו שוה בעון ופשע וחטאה, כי כפי חטא האדם כן היא פקודתו, לזה קרא לכל אחת מדה ע"כ:
פסוק ו:י"ג מדות גימ' אחד, כתב רקנאטי ז"ל לומר שאין מדותיו חלוקות ונפרדות רק כולם אחת, וזהו יחוד שלם ממיני היחוד, שאין המדה נחלקת ונפרדת לפניו רק כולם אדוקות בו ופועל בכולם כרצונו, ולכך נקרא אחד שאין אחד כמוהו בשכמל"ו, ואמר ונקה על דרך שפירש בזוהר פ' בלק על ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך וגו', ז"ל, אקדים קוב"ה אסוותא לישראל עד לא יעלון לדינא בגין דייכלון לקיימא ביה, ומאי אסוותא היא, בכל שעתא ושעתא קוב"ה יהיב בהו יסורין לישראל זעיר זעיר בכל זמנא וזמנא ובכל דרא ודרא בגין דכד יעלון ליומא דדינא לא ישלוט עלייהו דינא, ונקה לא אנקך מהו, אלא כך, ישראל בלחודייהו לא עאלין לדינא אלא עם שאר עמין וקוב"ה עביד לון לפנים משורת הדין והוא מכפר עלייהו, ובזמנא דעאלין לדינא שאר עמין מה עבד, ידע קוב"ה דהא סמא"ל אפוטרופוסא דילהון ייתי לאדכרא חוביהון דישראל וכניש לוו כלהו לגביה ליומא דדינא, אקדים להו אסותא ועל כל חובא וחובא לקי להו ביסורין זעיר זעיר ודא הוא ונקה ביסורין ובגין כך בדינא דקשוט לא אנקך בעלמא דאתי בתר דסבלו יסורין זעיר זעיר ותו לא אנקך, אע"ג דאתון בני לא אשבוק חוביכון אלא אתפרע מנכון זעיר זעיר בגין דתהוון זכאין ליומא דדינא רבא, כד אתון לדינא אתא סמא"ל בכמה פתקין עלייהו וקוב"ה אפיק פתקין דייסורין דסבלו ישראל על כל חובא וחובא ונמחין כל חובין ולא עביד לון וותרנותא כלל כדין תשש כחיה וחיליה ולא יכיל לון ע"כ, על זה הדרך נאמר כאן ונקה ע"י יסורין לא אנקה דלא אעביד וותרנותא:
פסוק ח:וימהר משה ויקד ארצה וגו'. המהירות הוא מרבוי השמחה ששמח בהודיעו כיצד יתפלל, וכן ימצא בזוהר פעמים רבים כששומעים שום חדוש, אומר נפל עלוהי ונשקיה:
פסוק ט:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל, ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו. לא ידעתי למה נכתבו הב' שמות באל"ף דל"ת שהרמז בהם להשם הנכבד שהרי משה לא נתרצה אלא בפנים המאירים ע"כ. ולפי מה שכתבנו לא יש קושי כי קודם שיגיע סדר המשכת הרחמים מאיזה מקום פחד שלא תלך מהדין שבה שלא תפגע בישראל, אבל אחר שידע הוא חילה שתלך שאמר ילך נא אדני, ואין נא אלא לשון בקשה, כאם שהבן מתחטא לה ויש לו געגועים על אמו, א"כ י"ג מדות ג' ה' ה' אל ועשר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, חמש נגד ה' תנינא, כי ה' קדמאה אין להרהר בו אלא ברצוא ושוב, נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, חמש אחרונות נגד אל. וחמש ראשונות שהם נגד ה' מתחיל ברחום כי הוא שם הרחמים ומסיים באמת כי חותמו אמת, ולפי שאמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי היל"ל על זה הדרך חנון ורחום, אבל הקדים הרחמים לפי שהכל ברחמים, והוא נקרא עולם הרחמים, וחנון פירוש חונן נותן מתנת חנם אע"פ שאינו ראוי, ארך אפים פירוש מאריך האף שלא יצא בקצרה אלא באריכות ומצד האריכות כשיוצא מהאף בהילוכו נרפה ולא ימצא מקום לחול ומתמתק ונעשה רחמים, כמו שאמר למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך, אאריך החוטם שממנו מאריך האף:
פסוק ט:ובספר הזוהר פירש ארך אפים מלשון ארוכה, ז"ל, כד מסתכלין אנפוי דזעיר אנפין באנפוי דעתיקא קדישא כלא ארך אפים אקרי, מאי ארך אפים אסוותא דאנפין דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא חלא בזמנא דאשגח באנפוי ע"כ. ולזה אמר אפים ולא אמר ארך אף שמסתכלין פני הרחמים בפני המשפט, אז כל הספירות מתמלאות חסד ורחמים והלכו פנים של זעם, ואז כל הפנים מאירים, והסוד אל ה' ויאר לנו, האירה פניך, ישר יחזו פנימו, פניו מבעי ליה, אלא בהיות עולם הרחמים ועולם הדין מסתכלים פנים אל פנים, אז הכל ברחמים ובשלימות, וזהו סוד יאר ה' פניו אליך ויחנך, בהארת פנים עליונים יתן לך מתנת חנם אע"פ שאינך ראוי. כן כתב בעל שערי אורה זצ"ל:
פסוק יא:שמר לך וגו' הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחתי וגו', אמר אח"כ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ, אם הקב"ה גירשם והאבידם איך יכרות להם ברית. אפשר לומר שבא להזהיר על שירוש ע"ז ועל כח הטומאה שלא יניח לה שום השארות ולא שום זכר כלל, זהו ליושב הארץ, לומר כשנתישב על אותו כח או אותה טומאה יושיבוה, כמו שאמר בזוהר על פסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, הצריכה תורה לנתוץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית יוציא מחוץ לעיר אל מקום טמא, לפי שכשבנו אותו בית בנאוהו על כח הטומאה ועל אותו כח נתיישב, ולזה ונתץ את הבית כדי להתיש אותו כח ולסלקו, כן ג"כ צוה בכאן והזהיר שלא יכרות לו ברית לאותו כח שעל ידו נתיישבה הארץ, וזהו ליושב הארץ, כי אולי בא להטעות ויאמר אני אעשירך ואגלה לך מטמוניות, פן יהיה למוקש בקרבך ממש, אלא מזבחותם תתוצון ומצבותם תתוצון ואת אשריו תכרותון, לא אמר אשריהם כמ"ש מצבותם או מזבחותם אלא אשריו לרמוז למה שאמרו, ולזה נאמר בו כריתה שאמר תכרותון כדי שלא ישאר לו שום זכר בעולם, שאם לא תעשה כן יבא מזה להשתחוות לו ולקבלו עליך באלוה כי זה חשקם ותאותם של כחות הטומאה, ולזה אמר כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא, וחזר פעם אחרת ואמר פן תכרות ברית ליושב הארץ, יושב הארץ ממש שהם הכנעניים כמו שאמר רק מערי הגוים וגו' לא תחיה כל נשמה, ואמר כל נשמה והכנענים אין להם נשמה, אלא רמז על כח הטומאה שהוא נשמתם, ולזה אמר לא תשאיר לרמוז שלא יניח לה שום חיות בהנחת שום זכר שמץ ע"ז:
פסוק יז:ולקחת מבנותיו לבניך. וסמיך ליה אלהי מסכה לא תעשה לך, כי אותו הבן שהוא מוליד מאותה כנענית נחשב כאילו אתה עושה אלהי מסכה לפי שסופו לעבוד ע"ז, ולזה הקפיד על ולקחת מבנותיו לבניך ולא אמר ונתת מבנותיך לבניו:
פסוק יח:את חג המצות תשמור וגו'. כמו שצויתי על אכילת המצה שלא יהא בה שום חמוץ כן ג"כ הדירה של אדם לא יהא בה שום חמוץ, ואמר שבעת ימים תאכל מצות לרמוז על ימי האדם שהם ע' שנה שנאמר ימי שנותינו בהם ע' שנה שיאכל מצות, קרי ביה מצות, והמצוה היא נאכלת, אלא בא לומר שאפילו אכילתו לא תהיה אלא על פי צווי התורה, כמו שאמר דוד המע"ה ותורתך בתוך מעי וגו', לומר שאפילו מה שנכנסה בתוך מעי הוא על פי תורתך ולא יאכל דבר חמוץ שמקהא עליו השנים שהם הכפירים שואגים לטרף שהוא סמאל וכחותיו, ואמר אשר צויתיך למועד ולא אמר כאשר צויתיך אלא אשר צויתיך, כלומר שיזכור בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל:
פסוק יח:חודש האביב. פירש"י ז"ל חודש הביכור, ורמז שאם זכו מחיש ומבכר להם הקץ כמו שהחיש להם בגאולת מצרים, וזהו אומרו כי בחדש האביב יצאת ממצרים, אבל גאולת מצרים החיש להם הקץ בלא זכות לפי שלקחם מחדש, כי נער ישראל ואהבהו, אבל אחר שלקחם והם עבדים לו שנאמר כי עבדי הם וגו' צריכים זכות, זהו אשר צויתיך שאמרתי לך היום אתם יוצאים בחדש האביב, ואמר בספרי ר' בנייה אומר אילו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסים לארץ שנאמר היום אתם יוצאים בחודש האביב וסמיך ליה והיה כי יביאך וגו', זהו שאמר חודש האביב שהוא מבכר וממהר ביאתכם אלא שלא זכו אמר עתה שיזכרו יציאת מצרים ויעשו זכיות ויחיש וימהר גאולתם, זהו למועד חודש האביב אם לא זכו למועד שהוא עת הקצוב, ואם זכו חדש האביב, שיחיש וימהר להם הקץ:
פסוק יט:כל פטר רחם לי וגו', בא לומר שהבכור הוא קודש, כמ"ש אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו לה' הוא, ואומר כל הבכור אשר יולד בבקרך הזכר תקדיש אז"ל תקדיש כדי שתקבל שכר, א"כ אמר פטר רחם לי הוא ואינך צריך להקדישו ואם הקדשתו לא ילדו מכאן ולהלאה אלא נקבות, לפי שבמין הבהמות החביב הם הנקבות מה שאין כן במין האדם שהזכר הוא החביב וכשאשתו הרה אומר יהי רצון שתלד אשתי זכר, אמנם במין הבהמות הנקבות הוא החביב כדי שירבה המין כי זכר אחד מספיק לכמה נקבות לעדר אחד, א"כ זהו אומרו אם אתה מקדיש הבכור, אשר יולד הזכר לא יבא לך זכר אלא הוא, ואם לאו הפטר לי הוא שאיני צריך שאתה תקדישנו וכל מקנך תזכר שילדו כולם זכרים, ואתה תהיה סבה:
פסוק יט:עוד וכל מקנך תזכר, לפי שאמר כל פטר רחם לי הוא יכול שאפילו עשו שהיה פטר רחם שהוא אהוב לפניו ת"ל וכל מקנך תזכר, שתזכור הקנין שקנה יעקב ממנו הבכורה ונתנה לשור שהוא יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו ושה אלו ישראל שנאמר שה פזורה ישראל שנקראו בכור שנאמר בני בכורי ישראל, זהו פטר שור ושה לומר שנפטר מהבכורה ונתן לשור ושה:
פסוק כ:ופטר חמור תפדה בשה, כתב בזוהר ר"מ רזא דא יצה"ר יכול לאחזרא בתיובתא ולאחזרא יצה"ט כמא דאוקמוה זכה עזר לא זכה כנגדו, בגין דאינון דיוקנא חד בשה וחד בחמור ואי זכה לאחזרא בתיובתא אע"ג דאיהו חמור ע"ה תפדה מן גלותא בשה דאיהו שה פזורה ישראל, ואי לא הדר בתיובתא וערפתו שוי ליה עסק שיקדל, דעתידין לאתמחאה מספר חיים דעלייהו אתמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ע"כ. בשה הוא למפרע הש"ב שיעשה תשובה, ואם שב אומר לו סורה שב"ה פה וגו' שבמקום שבעלי תשובה עומדים וגו':
פסוק כ:כל בכור בניך תפדה. לפי שסמאל לפתח חטאת רובץ וכשנפתח הרחם הוא רוצה לקחתו לחלקו, לפי שהוא שרו של עשו שהוא היה בכור, לזה תפדה, ולא יראו פני ריקם שאני פתחתי הפתח, שמפתח שלו היה בידו של הקב"ה, ואם יקחהו סמאל נמצא שעל ריק נראיתי ופתחתי רחמה. עוד ולא יראו פני ריקם שיצטרך הבכור לעסוק בתורה וביראה יותר משאר בני אדם, כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל, שהוא רמז להקב"ה שהוא בכורו של עולם ועבודת הקרבנות בבכורות היתה ולכך קנאה יעקב. עוד כתב ז"ל, דרשו ז"ל למה סמך עליית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין בית המקדש ואם לא נפדו לא יראו ע"כ. לפי זה צדקו דברינו לפי שסמאל לפתח חטאת רובץ ואם לא נפדו יפלו בחלקו:
פסוק כא:ששת ימים. רמז לזה העולם שהוא נתכן על ו' ימים שהם שיתא אלפי שיעבוד בהם להקב"ה כדי שיזכה ליום השביעי יום שהוא שבע מהמצות שעשה, כמו שאמר הנביא הנה עבדי ישבעו וגו', ויזכה לעולם שכולו שבת:
פסוק כא:בחריש ובקציר תשבות. כמו שאמר רבא לא תירתון תרתי גיהנם, הרי שזה העוה"ז שהוא עולם הזריעה ובקציר זה עולם הבא. עוד בחריש ובקציר רמז על הביאה שתהא בליל שבת, בחריש זה הביאה שתהא בחשאי ובקציר כמו תשלח קציריה עד ים, וכמו (איוב כ"ט) וטל ילין בקצירי, כלומר הענף שלך לא יהא אלא בשבת זהו תשבות, תשבת כתיב, גימ' הנשמה שבת, כלומר שתבוא לו הנשמה ממוצא הנשמות. ומה שהקדים חג המצות לשבת לפי שביציאת מצרים נתאמת חדוש העולם, ומה. שהפסיק בינתים ואמר ופטר חמור, לפי שבחדש האביב הוא חדש ניסן הוא שולט מזל טלה הוא הבכור, כי לזה נקרא אביב א"ב של י"ב חדשים, לזה אמר לא תפחדו ממנו כל פטר רחם לי הוא ברשותי, ופטר חמור שהם המצריים תפדה בשה שהם נקראים חמורים שנאמר בשר חמורים בשרם, נפדו בשה שהם ישראל, כלומר אחר שיהיה מזלם של מצרים נעשה לישראל שנאמר החודש הזה לכם שלכם הוא, א"כ מעתה לא תפחדו ממנו, כי הוא בכור ואתם נקראים בכור שנאמר בני בכורי ישראל:
פסוק כב:ואמר חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים, יאמר הואיל והגיעו החטים לקצירה ראוי לך שתעשה חג, כי בפסח נדונים על התבואה, וכן חג האסיף כי בעצרת נדונין על פירות האילן והואיל ואספת כל פירותיה ראוי לך שתעשה חג שהוא חג הסכות להתפלל לה' שכן יהיה בכל שנה, זהו תקופת השנה:
פסוק כג:שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. יאמר הואיל והוא נקרא אלהי ישראל ואתם עמי לזה הוא מתאוה כביכול שתראו לפניו מרוב אהבתו בכם, ולא פעם ולא שתים אלא שלש, והטעם כי כשהם נראים את פני ה' מקבלת נשמתם של ישראל שפע בראותה מקום שחוצב, כי כן התמר כשתראה הדקל שהוא הזכר תעשה פירות ואם לאו לא תעשה פירות, ולזה ג"פ כנגד האדון ה' אלהי ישראל שהם מלכות תפארת בינה, שמשם נאצלו נשמתם של ישראל שנאמר ונשמת שדי תבינם (איוב ל"ב), ולזה יראה יראה, וכן אמר אברהם ה' יראה:
פסוק כג:עוד נוכל לומר כי האדון האמור כאן הוא היסוד שהוא אדון כל הארץ, ולזה אמר כל זכורך הזכרים ולא הנקבות, וברב עם הדרת מלך, לז"א את פני האדון וגו':
פסוק כד:כי אוריש גוים וגו', אמר לא יעלה על דעתך לומר שאם המקום קרוב אעלה ואם לאו לא אעלה, לז"א כי פירוש כי דהא, שהוא ודאי כדי להרחיב גבולך ואם אורישם לא יש מי שיחמוד ארצך, ואז כשתעלה יהיה לבך בטוח, ואם תתאוה אתה לעלות יהיה לך שכר פסיעות, זהו בעלותך, בעלתך כתיב, זהו בעלותך לראות ג"פ, אפילו שהם זמנים תכופים לא יקשה עליך אלא אדרבה כל מה שיהיה רחוק יותר תתאוה לעלות ויהיה לך שכר פסיעות, זהו בעלתך כתיב שהוא לשון עלוי ומעלה:
פסוק כד:וכתב ריקנאטי ז"ל אמרו קצת מחכמי הקבלה כי העובר על מצוה זו יתגלגל בפסח או בסומא שהוא פטור מהראיה כי כיון שעבר בה הותרה לו, ואם קבלה נקבל ע"כ. זהו בעלתך שתגרום שתעלה, ולא תהיה פסח, לראות ולא תהיה סומא:
פסוק כה:לא תשחט על חמץ וגו'. שלא יקדים ולא יאחר, זהו ולא ילין לבקר, כן ג"כ ראשית בכורי אדמתך לא תקדים ולא תאחר, שאם תקדים ותלקוט הפירות קודם גמר בישולם והם נגמרים מאליהן היינו בחלב אמו, שמחמת אותו לחות שיש לו שקבל מאמו הוא נגמר בשולו ולא מחמת עצמו, וכל זה הוא להורות לאדם שיעבוד להקב"ה לא מחמת הכרח אלא מחמת בחירה שבחר בטוב ומאס ברע, ולא יאחר שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר שאם תאחר יהיו קרובים להפסד ואז תהיה מוכרח להוליכם כדי שלא יפסדו:
פסוק כז:ויאמר ה' אל משה כתב לך וגו'. א"ל הקב"ה לך נאה לכתוב תורה שבכתב ולך נאה תורה שבעל פה כי שלימות תורה שבכתב ע"י תורה שבע"פ וכשיש לו תורה שבעל פה בשלימות אז נאה לו לכתוב תורה שבכתב, ולא היתה בשלימות אלא למשה, לזה נקרא על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי, כי אחר משה כמה הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכן בימי אבלו של יהושע ותורה שבעל פה היתה שש מאות סדרי משנה וכלם נשתכחו עד שעמדו על שש, ואפילו השש עמד רבינו הקדוש וכתבם משום עת לעשות לה' כדי שלא ישתכחו, א"כ לא היתה בשלימותה תורה שבכתב עם תורה שבעל פה אלא למשה לבד לכך כתב לך, וכן אמר בתנחומא ז"ל, א"ר יהודה בר שלום כתב לך כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ע"י מה אני כורת עמך ברית על ידי כתב לך ועל ידי על פי, קיימת שבכתב בכתב ושבעל פה על פה כאלו עמך כרתי ברית, ע"כ:
פסוק כז:אתך ברית ואת כל ישראל שקול אתה כנגד כל ישראל. עוד אמר ואת כל ישראל לומר שבכללות ישראל תושלם התורה, שמה שלומד זה אינו לומד זה ובין כלם תושלם. עוד אמרו במדרש סמך לא תבשל גדי אמר משה אכתוב לא תאכל בשר בחלב כדי שלא לתת מקום לאפיקורוסים, א"ל הקב"ה אתה כתוב ויטעו האפיקורוסים, לזה סמך כתוב לך וגו' ע"כ. וכתב החזקוני הסמיכות לא תבשל עם כתוב לך, לפי כשעלה משה למרום לקבל התורה והמלאכים רצו לשורפו בהבל פיהם וגו' והשיבם הרבה מהכתוב בה כבד וגו' אב ואם יש לכם כבמדרש, עוד אמר להם תורה למה לכם שכתוב בה לא תבשל גדי ואתם אכלתם בשר בחלב בסעודתו של אברהם אבינו שנאמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם ויאכלו, אמר לו הקב"ה כתוב זה ג' פעמים בתורה שע"י טענה זו נצחת המלאכים ונתתי לך התורה, זהו כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
פסוק כח:ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. לילה הוא בכלל יום מה צורך לומר ארבעים יום וארבעים לילה, אלא לומר שהוא מחבר מדת יום עם מדת לילה ותורה שבכתב עם תורה שבעל פה. וכן אמרו במדרש מנין הוה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה והא כתיב ונהורא עמיה שרי, אלא כשהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום וכשלמדו משנה יודע שהוא לילה:
פסוק כח:לחם לא אכל. וכי משה רבינו יאמר כך, אם יכול לחיות בלא לחם ובלא מים מה לו בלחם ובמים והרי כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ומי יתן לחם ומים בשמים והלא המלאכים חיים בלא לחה ובלא מים לפי שהם במקום שאין שם גוף ולא גשמות, אם כן מה בא ללמדנו לחם לא אכל ומים לא שתה. רז"ל אמרו במדרש לחם לא אכל אבל לחמה של תורה אכל ומים לא שתה אבל מימיה של תורה שתה, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ואומר הוי כל צמא לכו למים:
פסוק כח:עוד יכולין לומר ויהי שם עם ה' לחם לא אכל לומר שלא למד שם התורה כפשטה אלא כמו שהיו לומדים אותה המלאכים, כי אי אפשר ללמוד שם שום גשמות הואיל ואין שם גשמות וא"א לומר זאת החיה אשר תאכלו וגו' את הגמל וגו' ואת החזיר וגו' ולא אדם כי ימות באהל, ועוד אם היתה כפשטה מה צורך בארבעים יום בששה ימים מספיק הואיל והוא מפי הקב"ה, מסתייעא מלתא, אלא לפי שהיה ילוד אשה שנוצר בארבעים יום לזה הוצרך להתיך אותו חומר ארבעים יום כנגד ארבעים יום של יצירה כדי שיוכל לסבול ולהיות כמו מלאך, ואז יבין תוכחתה של תורה, ולזה ישב ארבעים יום לחם לא אכל שהוא פשטי התורה, מאחר שפשט החומר, ומים לא שתה שהם דברי אגדות שהם מושכים לבו של אדם כמים, ומאין ידע משה רבינו פשטי התורה, לזה אמר ויכתוב על הלוחות, בכתיבת האותיות קבלו חומר כשיצאו מהכח לכתיבה ונחקקו צורתם, לזה אמר ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, ולא היה כתוב על הלוחות כי אם עשרת הדברים, ומה הם דברי הברית, אלא הם שאר המצות שכלם נכללו בתוך עשרת הדברים שאלמלא כן לא היה אפשר להבינם, לפי שהאדם הוא חומר והדברים רוחניים, אבל כשיצאו לכתיבה לבשו חומר, וכשהורידם משה אז נתלבשו חומריות של זה העולם וכל מה שלמד הלך נו ברדתו, ז"ש ברדתו מן ההר, ומשה לא ידע לפי שלבש חומר, זהו אומרו כי קרן עור פניו, לח אמר קרן פניו אלא עור פניו, לומר שנתלבש וכו', ולזה ולא ידע משה. או כמו שאמרו בזוהר פרשת בשלח דף נ"ח עד דאתקיף ביה קוב"ה במשה ואותביה קמיה ואוליף ליה אורייתא וחפא ליה בההוא נהורא וזיוא דההוא נועם והוו אנפוי דמשה נהרין בכל אינון רקיעין וכל חילא דשמיא הוו מזדעזעין קמיה בשעתא דהוה נחית באורייתא, כיון דחבו ישראל לתתא נטל קוב"ה חמשה אלף חולקין מההוא זיוא בי שעתא בעו מלאכין עילאין לאוקדא למשה דאמר ליה קב"ה לך רד כי שחת עמך אזדעזע משה ולא יכיל למללא עד דאסגי בצלותין ובעותין קמי קב"ה אמר ליה קוב"ה אתקיף בכורסיא דילי עד דגער קודשא ב"ה בכל אינון אוכלוסין ואתקיף משה בתרין לוחי ואחית לון לתתא, ודא הוא עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה, ומההוא זיוא דאשתאר ביה הוו מבהיקין אנפוי דמשה, ומה דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מיניה על אחת כמה וכמה ע"כ. אם כן משום חטאם של ישראל אפשר שלא ידע, כמו שנלקח ממנו אלף חלקים מהזיו ולא נשאר אלא חלק אחד כן נשכח ממנו כל מה שלמד למעלה:
פסוק כח:עוד מצאתי כתוב שארבעים יום עולה ששים רבוא רגעים כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה וכנגד ששים רבוא של ישראל, שלמד סוד כל אות ברגע וששים רבוא רגעים של לילה לחזור עליהם ולצרף אות עם חברתה ע"כ. ועם זה תבין אומרו שאמר ושני לוחות העדות ביד משה, משה משה ב' פעמים למה, כי אמר ויהי ברדת משה מהר סיני יאמר ושני לוחות העדות בידו למה אמר ביד משה, אלא לומר כשחזר ונתלבש אז נקרש ונתלבש צורת הלוחות, ולזה לחת כתיב, ולזה אמר משה ב' פעמים, ולזה אמר ברדת משה ואחר כך אמר ביד משה ברדתו מן ההר, שפירש אחר שירד ונתלבש:
פסוק כט:עוד אמר במדרש ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, כל הוד שנטל הוא פירות ממתן שכר אבל הקרן קיימת לו לעולם הבא, וכן הוא אומר קרנים מידו לו ושם חביון עזו, וכשיטלו הצדיקים מתן שכרן לעולם הבא אותה שעה הוא נוטל שכרו, שנאמר הנה אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו ע"כ. ומה שאמר בחזק יבא בא לומר למה אמר הנה אלהים ולא אמר שם הוי"ה, לומר שבדין עושה מאחר שהם בעלי בחירה ומורכבים מחומר וכל האיברים הולכים אחר חומרם וכבשו יצרם, אם כן ראוי לתת להם פירות ופירי פירות, זהו וזרועו מושלה לו כמו שהוא משל על יצרו, הנה שכרו אתו והוא הפירות, שפירוש שכר כאן אינו שכר ממש אלא כמו שאמרו יש עושה ונשכר, שהוא ריוח, ופעולתו לפניו זו היא הקרן שקנה לו פרקליט ונעשה מלאך והולכת לפניו, וכה"א והלך לפניך צדק"ך גימ' דיר, להראותו מקום דירתו. ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה, כדי שלא להשתמש בו חול:
פסוק כט:גימטריאות
כי תשא, סמך אחת בשנה שהוא יוה"כ ואח"כ כי תשא, לומר שכל הנשמות וכל הברואים עוברים לפניו, ואמר ונתנו איש כופר נפשו, לומר שידרו נדרים ונדבות בעבור המתים:
פסוק כט:זה יתנו. ז"ה שבטים יתנו:
פסוק כט:תרומת ה' וסמיך ליה העשיר, לומר ה' הוא העשיר שנאמר לי הכסף ולי הזהב, העשיר ה' עשיר:
פסוק כט:לא ירבה. קרי ביה לו ירבה, כי אם עושה צדקה עם עצמו עושה, כמ"ש רות האיש אשר עשיתי עמו, אני עשיתי עמו הוא לא עשה עמי:
פסוק כט:והדל. שהוא עושה עצמו דל לא ימעיט קרי לו בוא"ו שנאמר ודורש רעה תבואנו. ואומר זה עני קרא וה' שמע שקורא על עצמו עני וה' שמע:
פסוק כט:כסף הכפרים. חשוב עלי כפרים וכבשים. כפורים כפרים כתיב:
פסוק כט:קח לך בשמים. ר"ת קבל וס"ת חכם, שהחכם צריך שיקח לו קבלה בכל דבר ואל בינתך אל תשען:
פסוק כט:קח לך בשמים ראש וגו', קח לך לאלוה מי שהוא בשמים שהוא ראש הכל שנאמר המתנשא לכל לראש ולא תעבוד זולתו:
פסוק כט:מר דרור. מי שיש לו מרירות בזה העולם הוא נעשה בן חורין לעולם הבא, זהו דרור כמו וקראתם דרור בארץ:
פסוק כט:וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, וקנמן בגימ' גבריאל, מחציתו ר"ן, שטס כל העולם בשתי טיסות שנמצא בעפיפה אחת ר"ן פרסא:
פסוק כט:מרקחת. זו תורה, בא לומר שאינה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה. וזה מר בתחלה היא מרה ואחר כך קחת שנקראת על שמו, וכה"א אף חכמתי עמדה לי וגו', חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי:
פסוק כט:והיה ז"ה, רמז על השמן שי"ב לוגין לא יחסרו לעולם, שכן אמרו במדרש ז"ל שנמשחו ממנו אהרן ובניו והמשכן וכל כליו והמלכים ועדיין כלו קיים, ולרמוז על י"ב שבטים שהם קיימין לעולם, על זה בא הרמז בז"ה לי לדורותיכם, שלא יאבדו לעולם כמו שי"ב שעות של יום וי"ב שעות של לילה וי"ב גבולין, זהו ז"ה יהיה, כל מנין ז"ה יהיה, וא"ת הרי בישמעאל נאמר שנים עשר נשיאים יוליד, הרי נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע ועל של ישמעאל נאמר עליהם נשיאים ורוח וגשם אין, תבקשם ורוח תשאם, והיו י"ב לצורך הקליפה, גם זה לעומת זה עשה אלהים:
פסוק כט:ונכרת. נ' כרת, שכרת הוא בן נ' שנה:
פסוק כט:קח לך סמים. ס"ת חכם, לרמוז למה שאמרו ז"ל חמרא וריחני פקחין (הוריות י"ג:) רקח, קרח, לרמוז שעתיד קרח ללקות על ידי הקטרת:
פסוק כט:ביני. אותיות ביין, רמז לקדוש על היין:
פסוק כט:העלוך. אז"ל אלמלא ו' של העלוך לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט, אם כן העלוך דייקא:
פסוק כט:ויחר אפי בהם ואכלם. אמרו חז"ל מלמד ששלח מלאכי אף ומלאכי חימה, וזהו שאמר משה כי יגורתי מפני האף והחמה, וכן ויחר אפ"י בגימ' מלאך. ואכל"ם גי' מלאך:
פסוק כט:ונחלו לעולם. לעלם כתיב, שהוא עוה"ב שהוא נעלם:
פסוק כט:אלהים חרות על הלוחת, בגימ' מ"ם וסמך שבלחות בנס היו עמדים:
פסוק כט:ברעה. עברה, שעשו עבירה גדולה:
פסוק כט:עגל ומחולות. ומחלת כתיב, מלשון מחלה וחולי:
פסוק כט:וישלך מידו את הלחות, לא הלוחות כי הם מעשה אלהים אלא את הלוחת, כי כשראו את העגל ונכנסו בתחומו נתלבשו בחומריות ונתגשמו והם פרחו עם האותיות, וכן אירע בירושלים כשנכנסו זרים וחללוה נעשית חול ומקודם כל הזר הקרב יומת ועתה כל צרוע וכל זב וכל טמא נכנס לפני לפנים מקום שכהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה מלובש בבגדי קדש בתענית ואחר כמה טבילות וכמה קדושין ובתפלה וכל ישראל היו מתפללין עליו שיצא בשלום, אלא צריך לומר שנתחללה פירוש שנתחלפה כמו מחללין מעשר על המעות, א"כ את הלוחות ולא הלוחות, שאם לא כן איך מלאו לבו לשברם בלא רשותו של מקום, ואמרו ז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת:
פסוק כט:ויטחן. ויט חן, בזה הטה חן על ישראל:
פסוק כט:כי פרוע הוא. נתגלה ראשם, כי כן אז"ל וישק את בני ישראל בדקן כסוטות, ובסוטה נאמר ופרע את ראש האשה, כן כאן נתגלה ראשם שנלקחו העננים שהיו חופפין עליהם, ד"א פרוע למפרע, מתחלה היו נשמעים למקום ועתה נהפכו, ולכך העייני"ן הפוכים:
פסוק כט:ואיש את קרובו. קרבו כתיב, אפילו יצא מהקרבים שלו, וכן הוא אומר ואת בניו לא ידע:
פסוק כט:יהושע לא ימיש מתוך האהל, מתוך אהלה של תורה, כאן נאמר לא ימיש ונאמר בתורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ד"א לא ימיש שכל עוד שהיה יהושע באהל לא היה סר הענן, נאמר כאן לא ימיש ונאמר להלן לא ימיש עמוד הענן, וכן יהושע בן נון ס"ת ענן, להורות לישראל שכדאי וראוי הוא יהושע לעמוד במקום משה:
פסוק כט:ונצבת על הצור. תסמוך על זכות אברהם שנקרא צור, שנאמר הביטו אל צור חוצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם:
פסוק כט:וראית את אחורי. הוא על רפאל וחברתו, אותו תוכל לראות לפי שבראייתו יתוסף לך כת הראות שהוא על הרפואה, אבל המלאך שהוא לפני שהוא אוריאל לא תוכל לראות, אדרבא מזיק הראות שלך מרוב בהירותו. ל"א ירא"ו, אוריאל:
פסוק כט:את אשריו תכרותון. לא אמר אשריהם כמו שאמר מצבותיהם, אלא אשריו לומר אשריו ואשרי יולדתו ואשרי חלקו מי שכורת ע"א:
פסוק כט:תשבות בחריש ובקציר תשבות, ס"ת תשרת, כלומר תשרת ותעבוד להקב"ה ולא תאמר קר היום, חם היום, זהו בחריש ובקציר:
פסוק כט:האדון הוי"ה, פסיק ביניהם, לומר קודם תשובה הוא זמן דין לאחר תשובה הוי"ה רחמים:
פסוק כט:הנשאים. הנושאים וסובלים את העם, או ת"ת הם נישאים ואהובים לפני הקב"ה:
פסוק כט:מסוה בא"ת ב"ש יחפץ, יחפץ בגי' זהו ענן:
פסוק כט:קרן עור פני משה, ס"ת נריה, נרו של הקב"ה האיר עליו:
פסוק ל:וייראו מגשת אליו. כי חשבו שנתלבש במלבוש רוחני כמו חנוך וכעת יפרד מהם, וכשקרא משה אליהם אמר וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים, כי אמרו אחר שהוא משתמש בכלי הגוף שהוא הפה שקרא אלינו, ודאי שהוא מלובש בגוף לכך וישובו אליו וגו' וידבר אליהם ואח"כ נגשו כל בני ישראל וגו':
פסוק ל:במדרש שאל מנין זכה משה לקרני ההוד. כוונתו מאחר שירד ונתלבש בגוף למה לא הלך הקרון, ומשיב מהמערה שנאמר והיה בעבור כבודי וגו', נתן הקב"ה כף ידו עליו ומשם זכה לקרון ההוד, וכן הוא אומר קרנים מידו לו. כונת המדרש לומר שלא בא לו הקרון מהפשטת החמר, אלא בעודו בזה העולם קודם שיעלה בעודו במערה בא לו הקרון מידו שנתן הקב"ה כף ידו עליו, וי"א מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד שנאמר כי קרן עור פניו בדברו אתו, מדבור שדבר עמו משם בא לו קרון פנים, לומר שעשה לו רושם בפניו, שמואל אמר עד שהיה כותב את התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם בא לו קרון פנים, כונתו לומר שאם היה מן הדבור כשנשלם הדבור היה לו לילך הקרון, לז"א שבא לו מדבר שיש בו ממש דהיינו שנשתייר קמעא בקולמוס, שמואל בר נחמני אמר הלוחות ארכן ו' טפחים היה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וריוח באמצע ומשם נטל משה. כוונתו שמרוב הבהירות שהיה בלוחות עד שמקום הריוח עשו בו רושם בעת שהיה תופס בהם הקב"ה: