פסוק א:וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. אמנם ברכה זו נאמרה לאדם הראשון, אבל לכאורה הקדוש ברוך הוא ביטל אותה בכַלותו את בני האדם. משום כך ניתנה כאן ברכה זו פעם נוספת.
פסוק ב:וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, הפחד מכם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, אשר כל אלה בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. לפני המבול התקיימו בין האדם לבעלי החיים בעיקר יחסי שכנות. אמנם ניתנה לאדם זכות ממשלה בבעלי החיים, וגם היו אז שעסקו ברעיית צאן, אבל נאסר על האדם לנצלם לאכילה, וכנראה בני האדם לא נגעו בהם לרעה. כאן אלוקים מטיל את אימת האדם על שאר היצורים החיים.
פסוק ג:כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, מעתה מותר לכם לאכול גם בעלי חיים. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. עד כה אתם ובעלי החיים הייתם צמחוניים, ועכשיו נתונה לכם הרשות לאכול כל מה שנמצא בעולם.
פסוק ד:לאחר שניתן ההיתר לאכול מן החי, באה גם הגדרת גבולותיו של ההיתר הזה — אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. אסור לכם לאכול את הבשר כאשר הוא מחובר עם נפשו. זהו האיסור על אכילת אבר מן החי — האיסור לחתוך חתיכה מבעל החיים החי ולאכלה. גם אם הותרה לאדם אכילת בעל חיים, אין בכך כדי להרשות לו להתאכזר או לעשות מעשה הדומה לאכזריות.
פסוק ה:ומגבלה נוספת — וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ. זכותכם להרוג יצורים אחרים חלה רק על אלה שאינם אדם. בני האדם אינם משתווים לשאר היצורים החיים. אם דמו של אדם יישפך, האחריות תוטל על האדם ששפך אותו, וכן מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ. כיוון שהריגת אדם היא פגיעה במה שאיננו חלק ממערכת בעלי החיים, אסור גם לבעלי חיים להרוג בני אדם. מאוחר יותר מופיעה בהלכה החובה להעמיד לדין ולהעניש שור או כל בעל חיים אחר ההורג אדם. כמובן, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, מידו של איש השופך דם אחיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
פסוק ו:שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם— דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. זוהי הופעתו הראשונה של עונש המוות, והוא מוטל על רוצח אדם. הטעם לכל הציוויים הללו הוא — כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. האדם איננו רק אחד מיצורי המערכת הזואולוגית. כיוון שנעשה בצלם אלוקים, יש לנהוג בו כבוד.
פסוק ז:וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. חלק מן הדברים שנאמרו לאדם הראשון עומדים עדיין בעינם, ובכל זאת ניתנים כאן גם חוקים חדשים, המתאימים למציאות שהשתנתה.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: מכם אני דורש לקיים את החובות הללו.
פסוק ט:וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים, מעמיד ומקיים, כורת אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת, ועם זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.
פסוק י:וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץש אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, והברית היא לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. הברית תקפה ביחס לכל יצורי העולם החיים.
פסוק יא:וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, שתמציתה ועיקרה הוא — וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת, סימן הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, לְדֹרֹת עוֹלָם:
פסוק יג:אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. הקשת בענן היא סימן לברית ביני לבין יושבי העולם.
פסוק יד:וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
פסוק טו:וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.
פסוק טז:וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. הקשת מייצגת את הברית בין הקדוש ברוך הוא לבין בני האדם. כיוון שאפשר גם לראותה כאות להתגלותו בעולם, הורו חכמים לנהוג כבוד במראה הקשת, ולהיזהר שלא להסתכל בה.
פסוק יח:וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. תוספת זו חשובה להמשך.
פסוק יט:שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ, וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. בני נח התרבו, עד שמילאו את הארץ כולה.
פסוק כ:וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כפי שסופר כבר קודם, נח היה חקלאי. אחד המעשים הראשונים שעשה לאחר המבול, היה נטיעת כרם. נראה כי נח העדיף את נטיעת הכרם על פני זריעתם של דגנים חיוניים או על פני נטיעתם של עצי פרי הנחוצים לקיומו. ניתן לשמוע בין השיטין תוכחה כלפי נח, שהעדיף להכין את היין, שהוא בגדר מותרות. ייתכן שהוא נטע דווקא כרם משום שביקש להשתכר. אחרי שכל העולם שהכיר חרב, ביקש לטשטש את תודעתו כדי להתגבר על הטראומה.
פסוק כא:וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. מכיוון שהיה שיכור ושכב על הארץ, מלבושיו, שהיו כעין גלימות רחבות, הוסרו ממנו, והוא נותר ערום באוהל.
פסוק כב:וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, נראה כי כנען מוזכר כאן משום שהיה מעורב במעשה, כפי שהסבירו חכמים, בין בכך שהוא הציץ באוהל בראשונה והלך לספר לאביו, בין בעשיית מעשים גרועים יותר. הביטוי 'לראות ערווה' (כמו 'לגלות ערווה'), המופיע בתורה גם בהקשרים הלכתיים, אינו מובן כמשמעו המילולי, אלא כקיום מגע מיני אסור. ייתכן שנרמז כאן שחם, או כנען בנו, עשה בנח מעשה מיני כלשהו. ואולם ייתכן גם שחם רק ראה, כפשוטו, את ערוות נח, אלא שלא הסתיר קלונו של אביו אלא להיפך, ביזה אותו. וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ.
פסוק כג:וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, בגד רחב המכסה את כל הגוף, וַיָּשִׂימוּ אותה עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם. וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, הם לא נהגו ביזיון באביהם, ולא זו בלבד אלא שהתנהגו בצניעות יתרה, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.
פסוק כד:וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע. נח לא היה מן השיכורים שאין להם כל מודעות למה שהתרחש בעת שכרותם. אמנם בזמן שכרותו התנהג באופן חריג ולא היה מודע למעשיו, אך כשהתפכח הצליח לזכור אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן, חם, או: כנען, נכדו.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, וצאצאיו, עֶבֶד עֲבָדִים, עבד בין עבדים, עבד גמור לכל עניין יִהְיֶה לְאֶחָיו.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ, להם, לצאצאי שם.
פסוק כז:יַפְתְּ, ירחיב, יגדיל את גבול נחלתו, אֱלֹהִים לְיֶפֶת, יַפְתְּ–יֶפֶת הוא לשון נופל על לשון, אליטרציה, וְיִשְׁכֹּן אלוקים בְּאָהֳלֵי שֵׁם. ואכן בזרע אברהם, מצאצאיו של שם, שרתה שכינה. וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כנען יישאר עבדם של שם ויפת.
פסוק כח:וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.
פסוק כט:וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וַיָּמֹת. נח מת ללא ילדים נוספים, אולי כתוצאה ממה שעשה בו כנען. כל מהלכה העתידי של ההיסטוריה ישתלשל משלושת בניו, שהיו עמו בתיבה.
