פסוק ד:...החולה. וענין המאמר אך בשר וגו' הוא האיסור לאכול מבשר בעלי החיים שלא נשחטו, כי כתוב בנפשו. ואסר לאכול מן הדם כי אמר דמו. ואפשר שאסר עליהם לאכול את העורקים הנושאים את הדם [ואת החלב] ואת היותרת המכסה עליו כמו שאסר על ישראל באמרו כל חלב וכל דם וגו'. ובמה שאמר ואך את דמכם לנפשתיכם וגו' כלל שלושה אופנים של איבוד בעלי חיים על ידי בעלי חיים: איבוד האדם את עצמו; הריגת האדם על ידי אדם אחר; הריגת האדם על ידי חיות טורפות. הזהיר את האדם שלא יהרוג את עצמו באמרו, ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש. ולא פירש (דרישה זו) מהי. אבל אם אנו פונים אל המקובל והכתוב אנו מוצאים שאסר זאת באזהרה ובאיום. כי יתכן שהאדם יבחר להרוג את עצמו כדי להמלט מיסורים שיבואו עליו. וכשאלהים מודיע לו שהוא עתיד להפרע ממנו אם יאבד את עצמו [ימנע מזה]. ואם יאמר אדם הן ראינו ששאול הרג את עצמו ונקרא אחר כך בחיר, והאומה כולה מונה אותו בין שמונה נסיכים. נאמר, שאול לא הספיק להרוג את עצמו, אלא לאחר שנשען על חרבו תש כחו ולא בוצעה מיתתו עד שבא העמלקי. ואם יסבור אדם שהעמלקי שיקר, הנה כשנתבונן בכתוב נמצאהו אומר: ויקח שאול את החרב ויפול עליה. והעמלקי אמר: נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו וגו' (ש"ב א, ו), הרי אומרו "נשען על חניתו" מתאים למה שאמר "ויפול עליה" והעיקר הוא שהעמלקי הוא שהרגו. ויתכן גם לומר בענין שאול שכשביקש את העמלקי להרגו (תרגום מלולי: לעשות בו כרצונו) רצה להציל את עצמו מצרה גדולה מזו, כמו שבחרו חנניה מישאל ועזריה מות לנפשם כדי להמלט מצרה שהיא גדולה מזו.
פסוק ו:ואסר על בעלי חיים להרוג את האדם על ידי הטלת אימת האדם על החיה כל זמן שאין האדם חוטא, כמו שאמר והשלחתי בכם את חית השדה. ואסר על האדם להרוג אדם באיום עונש המיתה, ככתוב, מיד האדם שופך דם האדם וגו'. אם האדם יש לו שונא שהיה רוצה למצוא סיפוק לרגש הנקמה שלו על ידי מיתתו (של השונא ההוא) והוא יודע שהלה הרג אדם אבל הוא יודע שאם יהרוג (את הרוצח) ימצא יותר סיפוק לנקמתו האישית מאשר לנקמת הרציחה, יעמוד ואל יהרגהו. וזהו אחד מהפירושים שאפשר לתת ל"באדם דמו ישפך", כי "באדם דמו ישפך" סובל כמה פרושים. הראשון, שאין הרוצח נהרג אלא בעבור האדם כדי שלא יאבדו בני אדם זה את זה, משל לאדם הקוצץ את אצבעו המורעלת למען לא תשחית את כל גופו. השני: "באדם דמו ישפך" פרושו תהרוג אותו במהרה בין האנשים – בעולם הזה, לפני העולם הבא. והג': "באדם"-על ידי השוטרים, ככתוב שופטים ושוטרים וגו'. והד', "באדם"-על ידי עדים, ככתוב: על פי שנים עדים. ה', "באדם" – בגלוי, בין אנשים, שלא יהרגהו בסתר...
פסוק ז:[וכל העם] ישמעו ויראו. וכמו שציוה לפרסם את הלקאת ה[רשע] ... [וכבר שאלו] בנוגע למצוה האחרונה "ואתם פרו ורבו": והלא כבר אמר [ויברך אלהים] את נח ואת בניו ואמר להם פרו ורבו ולמה [חזר ואמרו כאן? ונאמר], שהראשון הוא גזירת (ה') עליהם בכח שנטע בהם. והב' צווי להשתמש בכח הזה כדי להקים זרע. וכמו שציוה לבקש מזון ומחיה באמצעים...כי קבע סיבה לכל דבר. ו"שרצו בארץ" הוא צווי שיתפשטו על פני הארץ ולא יהיו מקובצים כולם במקום אחד, כי יש בזה כמה צדדים רעים שאני עומד לבארם בפרשת המגדל, ברצון האל.
פסוק ח:ואחר כך אמר (תרגום ח – י"ז). פרשה זו מחולקת לשני חלקים. בחלק הראשון ניתנת ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. ובו ארבעה פסוקים: ויאמר אלהים, ואני הנני מקים, ואת כל נפש החיה, והקמתי. ובחלק הב' הסימן (לקיום) ההבטחה הנזכרת קודם: ויאמר זאת אות הברית, עד סוף חמשת הפרקים האחרונים. ואשר לפסוק הששי – ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית וג' לא הוצרך אלא להודיע למי אמר זאת והוא דבור הענין לפי חכמתו ... וכעין מה שכתוב ויי אמר המכסה אני מאברהם ... ולימדנו בזה שאין זה מוזר ש[יודיע אלהים לאדם את מה שהוא עושה] ... וזה כמי שהכפיל הדברים בהזכרת חות [יאיר שניתנה] ליאיר בן מנשה.
פסוק ח:(ב, א) [ובמה שהודיע להם שלא יביא מבול לעולם] עשה להם טובה, כדי שיתפשטו בארץ וימלאו ... [ויבנו] בנינים, וכדומה לזה. ולולא זאת היו נמנעים מישוב העולם מפני פחד (המבול). ויתכן גם שנאמר בזה כדי שלא (יתנצלו) שאחת הסיבות שבנו את המגדל היה הפחד מפני המבול הקדים להם את ההבטחה (הזאת) ולא תהיה להם הצטדקות על כך.
פסוק ח:ועוד אפשר לאמר, אלמלא נתן להם את ההבטחה מפני המבול היו הדורות הבאים יראים רק את עונש המים. אבל כשכרת אתם את הברית הזאת, התחילו לירא שיענוש אותם באופנים שונים, אין מספר להם, וביקשו מחילה והצלה מכל אחד מהם. הלא תראה, כשהציג לפני האנשים שלשה מיני ענשים ולא הרשה להציג לפניהם את הרביעי, ביקש רחמים על שנים מהם ולא [ביקש על השלישי] בדומה למה שביקש על ... חרב ורעב ולא היה ... וכן הזכיר לעמוס את (עונש) שלשת היסודות, עפר אש ורוח. את העונש על ידי העפר הציג לפניו, וכשביקש רחמים נתן לו, ככתוב כה הראני אד' אלהים [והנה יוצר גבי וגומר. והיה אם כלה לאכול] את עשב הארץ ואמר [אד' אלהים סלח נא]. והציג לפניו [את העונש באש ככתוב] והנה קרא [לרב באש וגם ממנו בקש הצלה וניתנה לו]...
פסוק ח:(חסרות ארבע־חמש שורות). שנתים לפני הרעש. וכבר ידענו שהרוח היא בין שתי שכבות של האדמה וכששתי השכבות מסתתמות הרוח יוצאת מביניהן והארץ מזדעזעת. וזעזוע זה הביא הבורא כמקרה קשה על הארץ בדמות של חומת בדיל עד שנסתתמו שתי השכבות ונעה הרוח ורעדה הארץ, ככתוב: כה [הראני] והנה יי נצב על חומת אנך וג' ואמנם אמר לו לא אוסיף עוד עבור לו, מפני שלא נשאר מן הענשים אופן אחר. ולענינים אלה פירושים רחבים במקומם.
פסוק ח:ונאמר, הואיל וידוע אצל המטאורולוגים ואנשי המדע שצבעים אלה הנראים בענן בצורת קנה או מטה או קשת או תנין וכיוצא בהן אינן אלא אדים המרקיעים מן הארץ ... וזה אינו נותן להם להימס למהירות ומרחיקים אותם מן המקומות ... אשר הם המקומות הקרובים אל הארץ שדרך הנמיסות שלהם ... במה שהוא בנגוד לארץ לחום השמש ... וזה שהוא ... יובש המתקיים...
פסוק ח:וזה נתן לראייה מזמן נוח עד סוף קיום הארץ, איך היתה הקשת סימן ובטחון מפני המבול? ונאמר בראשונה האות הוא רק במה שהיא עומדת וקיימת. כי היה יכול להסירה על ידי שהיה עושה את הענן קיים תמיד ומסולק ממה שנעשה בו כשהוא מורד. ואם לא עשה זאת הרי מה שקיים אותה (את הקשת) הוא האות.
פסוק ח:ופרשת המבול, מ"קץ כל בשר" עד הנה, דהיינו, עד סופה, לא נכתבה אלא כדי שנתבונן ונדע שמצבנו, בנוגע לנעימות שבחלקנו, והסכנה, והאיומים, וחלות העונש, וההבטחה הניתנת לנו, הוא כמצב אנשי דור המבול, כמו שהטיב להם ברבוי, ככ': "כי החל האדם לרב על פני האדמה", כך אמר בנו: "יהודה וישראל רבים כחול" וגו'. וכשם שאמר בדור המבול: "כי יצר לב האדם" וגו', כך נאמר בישראל: "והיה כי תמצאן וגו' כי ידעתי את יצרו" וגו'. וכמו שנשטפו אנשי דור המבול במים כך נמשלו ישראל לטובעים במים. ככ': "כה אמר יי הנה מים עלים מצפון" וגו'. וכמו שהושיע לכלואי התיבה והוציאם לרוחה, כך אמר: "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" וגו'. וכמו שנתן להם הבטחה שלא יביא עוד מבול, כך ניתנה לישראל הבטחה משעבוד ומצרה, ככ': "כי מי נח זאת לי וגו' כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך". ובמקום אחר אמר שכמו שדן (את העולם) במבול, לזמן מה, ואחר כך העבירו, כך דן (את ישראל) בשעבוד, לזמן מסוים, ושם קץ לשעבוד, והעמיד את מלכות עמו, שכן כתוב: "למבול ישב וישב יי מלך לעולם". ופירוש, ישב – דן, דוגמת אומרו: "ישבת לכסא שופט צדק".
פסוק ח:וממה ששייך עוד לפרשת המבול ... הוא מה שמצאנו שאחד מאומתנו דימה שארץ ישראל לא נשפטה במבול. ולא עלה דבר זה על דעתו אלא מפני שחשב שהפסוק: "את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם" מוסב על זמן המבול,...ומן הדין לבאר את טעותו בדבר זה ונאמר שמן הארצות שהיו מיושבות בימים ההם לא נשארה אף אחת שלא הוצפה במבול. רק המקומות הבלתי מיושבים, לא היה צורך להציף אותם במים כי המטרה היתה למחות את כל בעלי החיים, ככ': "אנכי ממטיר על כל הארץ ומחיתי את כל היקום". והמקומות הללו, רצוני לומר אלו שמעבר האקלים הראשון, ואלה שמעבר האקלים השביעי, הרי אין בהם בעלי חיים וצמחים, בנגב, מחמת השרב, ובצפון מפני הכפור, ומאחר שאין החי והצמח קיימים בהם, מצד הטבע, לא היה צורך להוריד דבר שישחית; וזה מהדברים הברורים. וארץ ישראל, הואיל ואינה מהמקומות הללו, ברי שמימי המבול שטפוה. ושוב, הוא סבר שדברי יחזקאל "את ארץ" וגו' הם לשבח, ומן הדין לבאר שהם לא סתם דברי גנות, אלא הם בתכלית התיעוב והגינוי. ועניינם, ארצם עוד לא טוהרה ולא גושמה ב....בזעם עד שיטהרנה אלהים. ודברי התוכחה מופנים כלפי המתנבאים והכהנים והשרים והמון האומה כי המתנבאים והכהנים והשרים ועמי הארץ כולם פושעים. על המתנבאים אמר: "קשר נביאיה בתוכה כארי שאג". ועל הכהנים אמר: "כהניה חמסו תורתי" וגו'. וחזר ואמר על המתנבאים: "ונביאיה טחו להם תפל" וגו'. ובהמון העם אמר: "עם הארץ עשקו עשק וגזלו גזל" וגו'. ו"ביום זעם" (רמז) לצבא נבוכדנצר והנלווים אליהם, שהמשילם (במים שוטפים) כמו שפירשנו. ובספר יחזקאל עצמו המשיל אותם במטר, ככ': "וגשם שוטף באפי יהיה" וגו'. ואין ארץ ישראל זקוקה להצטיינות בענין המים (של המבול), כי די לה באמת שלה ואינה זקוקה לשקר.
פסוק יח:ואחר כך אמר (תרגום הפסוקים י"ח – כ"ו). מלת 'היה' נופלת על הויה, התהוות, התמדה וקיום. הויה, ככ': "יהי אור"; התהוות, "היתה כאלמנה"; התמדה, "לא תהיה משכלה"; קיום, "כל ימי היותם בכרמל". וחיברתיו אל מה שהוא שייך לו, ויהיה פירושו – מאחר שהתקיימו האנשים על הארץ החל נח ונטע. ותרגמתי 'בחוץ' 'כ'ארג'א', כי לא יתכן שאתרגמהו: 'סוקא', כי הדבר היה קרוב לזמן יציאתם (מן התבה), ככ': 'ויחל' וגו', ועוד לא תוקנו שווקים. ותרגמתי 'ארור כנען': 'מלעון אבו כנען', כי (האב) ידוע בשם הבן שגידלו ראשון, כמו שאנו רואים אבות מכונים בשם הבנים בקטנותם אבו אסחק ואבו אלחסן, והשם הזה נקבע לתמיד, וכך היה דרכם. ולפיכך פתח בראש הפרשה ואמר: "וחם הוא אבי כנען", לא היה אז מן האחים אלא הוא, ובכינויו נתקלל (חם) כי בו היה נודע. ותרגמתי 'עבד עבדים': 'עבד מסתעבדא'-עבד משועבד, כי לא יתכן שאומר: עבד לעבדים; ופירשתיו כהפלגה (במדרגת) העבדות, כאומרו: "לדור דורים ולנצח נצחים", וכדומה. ותרגמתי 'עבד למו': עבד לו, ולא אמרתי: להם, כי הלשון מתירה (תוספת מי"ם) לתפארת ... ומצאתי מי"ם לתפארת בהוראה זאת, כי כתוב: "ישר יחזו פנימו" ר"ל: פניו, וכן נאמר: "ישפק עלימו כפימו", במקום יספוק עליו כפיו.
פסוק כב:ואפשר לאמר ב...אשתו ושל הזדווגות נכנסו שניהם...או בשעת התעלפותו ... עבדות, ואם שן עבדו, כמו שאנו עומדים לפרשו במקומו.
פסוק כב:ובפרשה הזאת שואלים שתי שאלות: במה חטא חם? ויש מי שסובר שקצץ מן האבר של אביו, ואחרים משערים דבר אחר. וכשאומרים להם שחטאו היא ההגדה (שהגיד לאחיו) אינם מקבלים ומסתייעים ב'אשר עשה'. ואנחנו נוכיח להם שהלשון קוראת למלת גנאי הנאמרת לאחרים עשיה, כמו שאמר שלמה לשמעי בן גרא: "אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית" וגו', והוא רק קלל אותו, ככ': והוא קללני קללה נמרצת. ועוד ראיה, המעשה שבגללו הכתוב מגנה את חם הוא בדיוק ההיפך מהמעשה שבו נשתבחו שם ויפת, ולפיכך אמר קודם: ויתגל, וגינה את חם על שלא כיסהו, וגם פירסם את זה בדבריו, ושיבח את שם ויפת על שכיסו ככ': ויכסו את ערות אביהם.
פסוק כב:ולמה נאמר, ופניהם [א]חרנית אחר שכבר אמר וילכו אחרנית? יתכן שהראשון – בכניסתם, והשני – בסורם ממנו, כדי שלא ... ולפיכך ... או הקיץ......בזה כשאמר, 'וידע נח'......והשאלה השניה, שכנען עצמו......לא קילל אותו בשמו אלא בכינויו והתשובה ... ולפיכך לא קללו בשמו אלא בכינויו, כי המצוי ביותר מהשימוש במלה נסתרת, בלשון ישראל, היא הסתרת המלים 'אבי', 'אחי', ו'בן' אבי, באומרו: "וכלוב אחי שוחה הוליד את מחיר אבי אשתן ואשתן הוליד את בית רפה"(!), ועניינו: ואבי אשתן; אחי, כאומרם: "ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי", ואינו אלא אחי גלית, ככ' בדה"י: "ויך אלחנן בן יערי את לחמי אחי גלית הפלשתי"; בן, כמו שאמר ירמיה: "לעיני חנמאל דדי", ור"ל: בן דדי, כמו שאמר בראשונה: "הנה חנמאל בן שלום דדך". וכן אמר כאן: "ויאמר ארור כנען", "ויהי כנען", "ויהי כנען" ובשלשתם הכוונה – אבי כנען, כמו שתרגמנו.
פסוק כו:ברוך יי אלהי ישראל, רמז שהנבואה והשכינה בזרע שם, ובחלקו (בארץ). וכן אנו מוצאים שכל הנביאים הם מזרעו. וכל המקומות ששרתה בהם השכינה הם מחלקו. כי מלת אלהים, כשהיא מתייחדת על פרט, ולא על כלל, היא מתפרשת בשני עניינים אלה, כמו שאמר לנביאים: "יי אלהיך". וביחס למקדש "אלהי ירושלים "אלהיך ציון". באשר ... במה שהחל נח עליהם עבדות, משום שזלזל בו. כי הבן חייב בכבוד אביו העבד בכבוד אדוניו...הראשון אחרי...ומי שהרגיל עצמו להיות עבד אין זה עונש לו. וכדומה לזה בארנו בשאלות (שבספור על אדם) אלו שאינם זרעם ויענישם בעבדות, כי ישעבדם ויאבדם ... וינשלם מנכסיהם ויהיו בנכר בין עבדות לעבדות, ככ': "כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות" ... ואת הסיפור הזה נתן לנו בלקח מוסר בענין כבוד הורים וזלזול בהם.