ונפש כי תקריב היחיד מביא מנחת נדבה ואפילו כהן משוח ואין הצבור מביאין מנחת נדבה.
פסוק א:
מנחה לשון דורון.
פסוק ב:
והביאה. וי״ו ה״א נקודים בסגול.
פסוק ב:
אל בני אהרן. בעזרה הואיל ומביאה בעזרה סלת ואינה מתוקנת אינה צריכה הגשה למזבח דמוכחה מילתא שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח״כ שולח מנות לרעהו.
פסוק ב:
וקמץ משם. פרש״י זהו קומץ כמשמע לשון העברית, פרש״י כך לפי שמצינו במקום אחר קומץ כמשמע לשון גומא בלשון תרגום כדכתיב באחת הפחתים ומתרגמינן בחדא מן קומציא.
פסוק ב:
מלא קמצו כיצד חופה שלש אצבעות על פס ידו וקומץ במחבת ובמרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
פסוק ד:
חלות מצת בלולת ואין הרקיקים בלולים.
פסוק ד:
ורקיקי, משחים ואין חלות משוחות.
פסוק ה:
[בלולה בשמן לשון דבר מעורב].
פסוק ח:
והבאת. לרבות את העומר וכן הוא אומר והבאתם את עומר.
פסוק ח:
והקריבה. ולא מנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ושתי הלחם ולחם הפנים.
פסוק ט:
והרים. מה הרמה האמורה להלן בקומצו אף כאן בקומצו.
פסוק ט:
אשה ריח ניחח. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח, וכן בעולת עוף ובמנחה ריח ניחוח, ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
פסוק יב:
תקריבו אתם לה' בעזרה לתנופה אבל לא לקרבן מזבח.
פסוק יג:
במלח ולא במי מלח.
פסוק יג:
תמלח כדינו ושיערו רבותינו כשיעור קדרה. [על כל קרבנך עם כל קרבנך].
פסוק טו:
ושמת עליה לבנה מנחה היא לרבות מנחת יום שמיני ללבונה.