פסוק א:ונפש כי תקריב קרבן מנחה. ידוע כי זמן המנחה הוא אחר שנטו צללי ערב שהוא זמן מדת הדין תחילת ממשלתו, והוא זמן מדתו של יצחק שהוא מתגבר עליה שלא תחול בחזקה, וזהו מנחה מלשון מנוחה, וכן תרגם אונקלוס לרוח היום למנח יומא, וכתב רקאנטי ז"ל נקרא זה הקרבן מנחה לשון מנוחה, לשון הנחה למדינות עשה, מלשון הניחו את רוחי ע"כ. ואמר ונפש מלשון הנפשה שפירוש נחת רוח שכשיש חרון אף בעולם ויש צדיק בעולם שעומד ומתפלל ומסלק החרון אף ע"י תפלותיו מהעולם, ע"י נפשו הטהורה והזכה, וכן נפש עה"מ והכ' בגימ' טהרה וברה, או טהורה ברה. וד' מיני מנחות של נדבה, ואמר כאן מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, והד' הם מסולת חטים, ומנחה אחרת שהיא חובה והיא מנחת בכורים במנחת העומר הכתוב מדבר והיא חובה. ונקראת מנחת סולת אע"פ שכולם היו מסולת, לפי שכולם באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, כן פירש"י ז"ל, ורמז כאן שיש ד' מיני בני אדם בעבודה, יש מי שעובד מאהבה בלי שום פניה כלל, כמו הסולת הנקיה, כמ"ש המשנה כיצד הוא בודק (את הסולת הנזכר) היה מכניס ידו לתוכה עלה בה אבק פסולה עד שיניפנה, ועל זה אמר סולת יהיה, וכל המנחות הם מסולת למה בזו אמר סולת, ועוד יהיה היל"ל היה, אלא לרמוז על זה שעבודתו נקיה שיהיה לפני ה' תמיד. ובזוהר א"ר אלעזר הא דלא איהו מגו דנהמא לאתערא קרבנא כשאר קרבנין ועל דא סולת מצה בגין לאתערא חדוא לאינון רתיכין קדישין האי מחשבה טהורה דאקרי סולת ואקרי מצה. אמאי אקרי מצה אלא רזא דמלה כד איהי מתקשרא ברזא דדכורא אקרי מצוה בוא"ו וכד איהי ינקא למשרייא רתיכין קדישין אקרי מצה בלא וא"ו ובגין כך כל הני קרבנין דאתיין מסטרא דנהמא וקמחא בלחודייהו על דא אתיין וכלא ברזא דכהניא וליואי וישראל כדקחזי, ועל דא נאמר ויצק עליה שמן להאיר לכל העולם וכל העולם נזון בזכותו, ונתן עליה לבונה, לבנה כתיב שבזכותי גורם שהשכינה נותנת פרס לבניה. והביאה אל בני אהרן, שמעלים אותם כמ"ש הזוהר בגין לאתערא חדוא לאינון רתיכין, וקמץ משם לא אמר ממנה לומר לך שהעובד הוא הקומץ. ממנה מסלתה מהמחשב' הטהורה ומשמנה של המחשבה שהשמן הוא בחכמה, על כל לבונתה שלוקח ג"כ מהלבנינות שהוא כ"ע שהוא קמוץ וסתום, ושם רמוז נקודת הקמ"ץ ופת"ח בחכמה כמו שאמרו בתיקונים, א"כ לזה אמר וקמץ משם, אין מי שימחה בידו שנאמר צדיק מושל יראת אלהים וגו', והקטיר הכהן העליון את אזכרתה זכרון תפלותיו והבל פיו לפני הקב"ה. ופירש"י ז"ל אזכרתה הקומץ שעולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו יזכור בעליה לטובה ולנחת רוח, והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, שזכותו עומד לדורי דורות. או שרמז שמוריד שפע לכל העולמות כמ"ש בזוהר וכד ינקא למשרייא דרתיכין אקרי מצה וכו':
פסוק ד:וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, אמר וכי ולא אמר כמו שאמר בקרבן מנחת מרחשת ומחבת ואם, לפי שהוא מדבר על השב מיראת העונשים שהוא מאפה תנור שמפחדו שלא יאפה בתנור שהוא גיהנם, הוא שבאו מעונשים אחרים שהם קשים כמו גיהנם, לזה אמר וכי, כמו מתמיה שאין ראוי לעבוד ה' על זה הדרך שאינה עבודה שלימה, שהעבודה השלימה היא מאהבה, ולזה כתיב חסר שאינו קרבן שלם אפילו שהוא סולת שאין לו פניה אחרת, כל עוד שאינה מאהבה אין בה שלימות אלא חסרון, שזהו דומה כמו חלות בלולות בשמן, שאחר שנעשו חלות בללו אותם בשמן, שהשמן צף על גבן לבד, לא כמו מנחת הסולת שהיו מציקין על הסולת בעודה סולת קודם לישה ואפיה והיה השמן נכנס בתוכה ממש, אבל זה השמן הוא על גבה, או כמו דבר דק שאין לו עביות ולא תוכיות לקבלו, זהו ורקיקי מצות משוחים, משחים כתיב, שמחמת דקותו אינו מקבל מהשמן אלא מעט המשחה, להראות מלא וניחא קמיה מכולא נטיל להאי מילא ואעטר לה בתלת מאה ושבעין עטרין ההיא מלא טסת וסלקא ונחתא ואתעבודא רקיעא חדא וכן כל מלא ומלא דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין וקרי לון שמים חדשים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עילאה וכל שאר מלין דאוריתא דמתחדשין קיימין קמי דקב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתעביד ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדשא דאורייתא, ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני עשיתי לא נאמר אלא עושה דעביד תדיר מאינון חדושים ורזין דאוריתא ע"כ. ובפ' אחרי מות אמר תאנא כל אינון דמתעסקי באוריתא דיוקנהון אתחקק לעילא קמי קב"ה וקב"ה משתעשע בהו בכל יומא מסתכל בהו וההוא קלא סליק ובקע כל אינון רקיעין עד דסליק קמי קב"ה כדין כתיב כי קולך ערב ומראך נאוה ע"כ. וזהו והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה, שהם השמים החדשים והארץ שנעשים מחדושים לה', והקריבה אל הכהן דסליקו לקמי עתיק יומין. והרים הכהן את המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחח לה', כמו שאמר בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה מכלא. והנותרת לאהרן ולבניו, שזכותו עומד לדורי דורות:
פסוק יא:כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, שלא יחמיצו שום מצוה, וכן לא יתגאו בה כמו השאור שמתנפח ועולה שלא יעשה ע"מ לקבל פרס כמו שטועם מתיקות הדבש, זהו כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', לא תהיה אלא לשמה לא לשום פניה אחרת, ועכ"ז לא ימנע עצמו מעשות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו קרבן ראשית תקריבו אותם לה', פירוש בראשית שעדיין לא למד ולא ידע מעלת המצוה ומעלת התורה, זהו קרבן ראשית, ואל המזבח לא יעלו לריח לפי שלא נעשו לשמה, כי כשיש בעשיית המצוה שום פניה מלבישה חומריות והחומר אין לו עליה, ועל זה אמר רוח הבהמה היורדת היא למטה, הבהמה אין בה רוח וא"כ היל"ל ונפש הבהמה, אלא בא רמוז למ"ש שמלביש המצוה רוח בהמית ויורדת אינו עולה, לזה אמר ואל המזבח לא יעלו:
פסוק יג:כל קרבן מנחתך במלח תמלח, במלח. בלחם, היא לחמה של תורה, נאמר ברית במלח אמר ברית בתורה לומר לך כשם שאין קיום לעולם בלא מלח כן אין קיום לעולם בלא תורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ולזה היו ישראל במעמדם והיו קורים בתורה בשעת הקרבת הקרבן, והיו קורים במעשה בראשית, להורות שאין לעולם ולקרבן קיום אלא בתורה, ולזה רמזו ז"ל שאין לברך המוציא עד שיביאו מלח, להזכירו שהעיקר הוא מאכל הנפש, שהיא התורה הקדושה שהיא המלח שממתיק הבשר שהוא האדם שנאמר בו יבא כל בשר להשתחות וגו', ונותנת לו קיום והעמדה, ולא יאכל הלחם שהוא מזון הגוף אלא עם המלח, אם אין תורה אין קמח, ולזה כיונו ז"ל באמרם פת במלח תאכל, ולא יהיה מגמת פניו באכילה כי אם לקיים גופו לעסוק בתורה. וכל קרבן מנחתך במלח, ס"ת לנכח, ר"ל שזה יהיה נוכח פניו, ת' מלח, תורה, מלח. ועל דרך המדרש וכתבו רבינו בחיי ז"ל, הובטחו מים תחתונים מששת ימי בראשית ליקרב במלח ובניסוך המים בחג, וכן אמר במדרש מים תחתונים נקראים מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה התחילו מים התחתונים בוכים זהו שכתוב מבכי נהרות חבש, א"ר אבא בבכי נתפרשו המים העליונים מן התחתונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהם הקב"ה שנאמר נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה גוער בים ויבשהו, אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתם כ"כ אין להם רשות למים עליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה', ולא עוד אלא שעתידין ליקרב על גבי המזבח בנסוך המים:
פסוק יג:ועוד דרשו במקום אחר, העולם שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים, עמד ים לפני הקב"ה ואמר רבש"ע במדבר נתנה תורה, ישוב נבנה בו בית המקדש, אני מה תהא עלי, א"ל עתידין ישראל שיקרבו מלח על גבי המזבח, וזהו לא תשבית מלח, לא תשבית הברית וההבטחה שהבטיח הקב"ה למים שעתידין ליקרב על גבי המזבח ושלחנו של אדם הוא המזבח. ולזה על כל קרבנך, לא אמר קרבן אלא קרבנך שהוא שלחנו של אדם, ועל זה משימין מלח על השלחן שהוא מקום המזבח, וכן ג"כ לעורר את האדם כמו שאמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי מתחילת ברייתו של עולם לא היה עולה קלוסו של הקב"ה אלא מן המים הה"ד מקולות מים רבים ומה היו אומרים אדיר במרום ה', אמר הקב"ה ומה אם אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דבור הם מקלסים אותי לכשאברא בני אדם עאכ"ו, עמד דור אנוש ומרד בו דור המבול ומרדו בו, אמר הקב"ה יפנו אלו ויבאו אלו הה"ד ויהי הגשם על הארץ, למלך שבנה פטרין והושיב בהם דיורים אלמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובמטולין אמר המלך ומה אלו שאין להם פה ואמירה ודבור הם משכימים ושואלין בשלומי אלו היו פקחים עאכ"ו, הושיב המלך דיורין פקחין עמדו והחזיקו בפלטין אמרו אין פטלין זה של מלך אלא שלנו, אמר המלך תחזור פלטין למה שהיה הה"ד יקוו המים וגו' יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם ע"כ. וכל זה להזכיר ולעורר לאדם כמו שאמר המאמר אם אלו שאין להם לא פה ולא דבור ולא אמירה כך ק"ו לאדם שיש לו פה ואמירה ודבור ובינה והשכל וחסדיו של הקב"ה גברו עליו ולא יכלו רחמיו ושפעו עליו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע שיש לו להללו ולשבחו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, וגם יזכור שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שהרי המים על שבקשו לעלות להיות קרובים ליוצרם נתן להם שכרם שאי אפשר לעולם בלא מלח, ויזכור ג"כ שלא נבראו הכל אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי וגו', שהרי המים שהם המשבחים להקב"ה ואומרים אדיר במרום ה' היה להם העמדה וקיום, לא כן דור אנוש ודור המבול שלא היה להם העמדה וקיום, דור המבול היו כפויי טובה ומרדו בטובתו ודור אנוש החזיקו בפלטין של מלך, וג"כ יזכור שנאבדו אנשי סדום ונעשו גפרית ומלח על שלא עשו צדקה, ולזה ארז"ל כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, שמא יבא עני ויתן לו ממה שלפניו, א"כ לזה אמר שצריך לשים מלח על שלחנו, לידע כל זה, ולידע שאין העולם הפקר אלא שיש עליו משגיח ומשכיר ומעניש, שהרי נתן שכרם למים שעשאן מלח שא"א לעולם בלא הם, והעניש בהם אנשי סדום. ועוד הצריכו לתת מלח על השלחן לפי שהוא זמן הבעיטה, כשיראה האדם שלחנו מלא טוב ואשתו ובניו סביבו יבעט, לכן תזכרו לשים מלח שהם המים התחתונים שנקראו מים בוכים, כדי שיבכה ולא יבעט וידע כי לה' הארץ ומלואה, כמו שארז"ל על אותו מעשה של הקצב שהיה לו שלחן של כסף וקערות של זהב וכשהיו מניחים אותו היה אומר לה' הארץ ומלואה. נמצינו למדים ששימת מלח על השלחן לעורר האדם על י' דברים, מלח, לחם, להזכירו שיאמר ד"ת שנקרא לחם על השלחן, נאמר ברית במלח ונאמר ברית בתורה, ולזה רמזו ז"ל אין הבוצע מברך עד שיביאו מלח, להזכירו עם מזון הגוף יביאו מזון הנפש, וכן רמזו ז"ל פת במלח תאכל, ועוד כדי להזכיר לאדם שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, כמו שאמר המאמר הואיל ולכבודו עשיתם אין רשות למים העליונים לומר שירה וכו', שהקב"ה מקיים הבטחתו. ועוד לעורר האדם שלא נברא אלא לשבח להקב"ה, כמו שאמר רבי אבא בתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקב"ה אלא מן המים. ולעורר לאדם אה המים שאין להם לא פה ולא דבור כך, שמהם עולה קלוסו של הקב"ה, אדם שיש לו פה ודבור ואמירה והגביר חסדו עליו על אכ"ו, ויזכור ג"כ שהקב"ה נותן שכר למהלכים לפניו, שהרי המים נעשו מלח, ואין לעולם קיום והעמדה אלא בהם ומעניש למי שמורד בו וכופר במצותו כדור אנוש ודור המבול ואנשי סדום, ויזכור ג"כ לעשות צדקה על שולחנו, שאנשי סדום לפי שלא עשו צדקה נעשו מלח. ועוד כדי שלא יבעט בראותו שלחנו מלא כל טוב ואשתו ובניו סביבו, שהרי המים היו מקלסין להקב"ה והיו למעלה וסוף ירדו ונעשו מלח. ועוד יזכור ויבכה על מה שלא עשה מהמצות ומקיצורו בעבודתו ית', שהרי המים היו בוכים ואומרים אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו, ועוד יעיז פניו בעבודתו ית' כמו שאמר התנא הוי עז כנמר, וילמוד מהמים שהעיזו פניהם ובקעו התהומות לעלות עד שגער בהם הקב"ה. ועוד יזכור שהקב"ה מוחל וסולח, שהרי המים אחר שהעיזו פניהם נגד הקב"ה וגער בהם מחל להם ונתן להם שכר שלא יקרב קרבן בלתם, מלח, מחל:
פסוק יג:וכתב ר' מנחם רקאנטי ז"ל, כבר רמזתי לך כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים רמז למדת הדין, ובעבור כי אין לבא אל המלך בלעדה שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש ע"כ אמר על כל קרבנך תקריב מלח, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ע"כ:
פסוק יד:ואם תקריב מנחת בכורים וגו', רמז כאן על בן י"ד שנה ולמעלה שבא לו יצה"ט, שצריך לעמוד ולקום לעשות מצות, לזה אמר ואם שאותו ואם הוא חובה כמו אם יהיה היובל, שחייב להתקרב ולעשות מצות בעוד שהוא אביב והוא קלוי באש היצר, כדי שיתחיל ויוכל לגרשו, זהו גרש כרמל כ"ר מ"ל, כר הוא יצר הרע שהוא כר נרחב ועליו נאמר שלחו כ"ר מושל ארץ, מל שיכריתהו, כמו ובשם ה' כי אמילם, ועוד גרש לשון שבירה וכריתה וטחינה, כן פירש"י ז"ל, אם תעשה כן, תקריב, תזכה שתקריב מנחות הרבה, ומחשב לך הקב"ה כאלו הם שלך ומשלך נתת לו, זהו את מנחת בכוריך. ונתת עליה שמן, בתנאי שיהיה לשמה לא לשום פניה, זהו שאמר ושמת עליה לבונה שלא יהיה צבוע, אז מנחה היא, והקטיר הכהן את אזכרתה, שיהיה זכרונו עולה לפני הקב"ה ויסייעהו לגרש יצה"ר, זהו מגרשה, ומשמנה שלא ישמע לדבריו שהם חלקים ורכים משמן. אשה לה', לא אמר ריח ניחח, לפי שעדיין הוא רך, אבל מעשרים ולהלאה אז הוא ריח ניחח, כמו שארז"ל בן עשרים לרדוף, לרדוף אחר המצות, והם מכתירין אותו, שכן עשרים בגימ' כתר. ורבינו עובדיה פירש בן עשרים לרדוף, לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים שנה:
פסוק יד:עוד מנחת בכורים, בכורים היא התורה שנתנה לישראל שהם בכורים, ותורה שבכתב נקראת בכור שנאמר בני בכורי, ותורה שבעל פה נקרא בכור שנאמר אף אני בכור אתנהו, לזה נקראת התורה בכורים על שם שני בכורים, שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ולזה יום שנתנה תורה נקרא יום הבכורים, ולזה היו מקריבים שתי הלחם ונקראים לחם הבכורים, והיו שתים כנגד שתי תורות, והתורה נקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי:
פסוק יד:ובילקוט תנא דבי אליהו וכי תקריב מנחת בכורים, כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ואומר מזבח אדמה תעשה לי, אדם ממקום כפרתו נברא, כל זמן שבית המקדש קיים מזבח שבו כפרה לישראל, בחוצה לארץ חכמים ותלמידיהם הם כפרה לישראל, שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים, ואומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, והלא אין שם לא ירושלים ולא בית המקדש, אלא אלישע הנביא ותלמידיו, הא למדת שכל הנזקק לחכמים ותלמידיהם מעלה עליו כאילו עשה רצון אביו שבשמים ע"כ. לזה אמר מנחת בכורים לה', מה שלא אמר בשאר מנחות שלא אמר לה' לומר שהמתקרב אל תלמידי חכמים כאילו נתקרב לה', וכן מנחת בכורים בגימ' עם החכמים ותלמידיהם עם ג' מלות, זהו אם אתה תתקרב עם מנחת בכורים שהם ת"ח, לה' כאילו נתקרבת לה', ולזה ארז"ל שאם זה אינו רשות אלא חובה, עוד אמר בגמרא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים, זהו אם תקריב מנחה שהוא דורון, בכורים שהם ת"ח כמ"ש, לה' כאילו הקרבתו לה', תקריב את מנחת בכוריך, שעתידין שיחזרו לך ויביאו לך בכורים, מאן דרחים רבנן הויין ליה בנים ת"ח, ולזה אמר כשתביא הדורון הביאהו בסבר פנים יפות בכמה קשוטין זהו ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה, שילבנו וינקהו כי לעצמך אתה עושה. ואם זבח שלמים קרבנו. שהיה עושה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, לזה שלמים בלשון רבים, מן הבקר שהיה מבקר ומחפש עליו כאמרו בקש שלום ורדפהו, וגם היה מחזיק במדת הצדקה שהוא עושה שלום בין אותו עני שנתן לו צדקה ובין הקב"ה, שהיה קובל על הקב"ה למה עשאו עני, וכשנתן לו נסתלקה תרעומתו מעל הקב"ה וחושב אותו עני שאותו שנתן לו הצדקה הוא שליח ההשגחה, וע"ז נאמר או יחזיק במעוזי, פירוש שנותן חוזק ותוקף במעוזי, פירוש ביכלתו ובהשגחתו, שאילו לא נתן היה העני ח"ו מספק ביכלתו יתברך, ובנתינתו אינו מספק, ואומר שהוא שליח ההשגחה והקב"ה זימן לו ע"י זה שנתן לו, זהו שלום יעשה לי ביני ובין העני שלא יתרעם עלי, על זה נאמר גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שהקרבן הוא לקרב הכחות ולהטיל שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה, כי פמליא של מעלה אין ביניהם שום ספק ביכלתו ית', אבל פמליא של מטה אם יתן זה הצדקה ויסלק התרעומות מעל הקב"ה, העני וגם קצת בני אדם ח"ו יספקו ביכלתו כמ"ש קיסר לר' יהושע בן חנניא אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו זן אותם, אמר לו כדי לזכות בהם העשירים, זהו שאמר ב' פעמים שלום יעשה לי, יעשה שלום לי, שיהיה שלום ביני לבין העני, ושלום בין העניים ובין העשירים, שלא יקשה בעיניהם למה עשה זה עני וידע שהוא לתועלתו כדי לזכותו, לזה זבח שלמים בלשון רבים, ולא אמר שלומים לומר שהכל בשלימות שהטיל שלום בין המדות, זהו אם זכר אם נקבה, זכר היא מדת רחמים, נקבה מדת הדין, זכר בגימ' ברכה, נקבה בגימ' נזק, והצדקה היא בצדי"ק שעושה צדקה עם צדיק והוא נקרא שלום זהו שלום יעשה לי, עוד זכר או נקבה שמודה על הרעה כמו על הטובה,, ועל ידי זה הם נזבחים כל המקטרגים וסטרא אחרא, ויצרו הרע נזבח, ואדרבה הוא נעשה לו אוהב שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ולזה אמר זבח שלמים, ולא אמר קרבן שלמים. תמים יקריבנו, כתרגומו שלים, אז יהיה שלם לפני קונו, זהו לפני ה'. וסמך ידו, אז יש לו על מה לסמוך, ויש לו יד, על ראש קרבנו שהוא יצרו הרע שהוא בקרבו. ושחטו פתח אוהל מועד, שלא יכנס לקטרג עליו ויחדל ממנו, פתח אוהל מועד ס"ת חדל. והקריבו בני אהרן, הם המלמדי זכות. את הדם הוא מלשון דמים, הם אותם מעות שפיזר בצדקות ומצות שעשה ונתמעט חלבו ודמו בהרוחתן, זורקים אותו על המזבח, כדי שיהיה לו לזכרון ולעדות לפני ה', זהו סביב בגימ' עד:
