א וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃ ב א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃ ג א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃ ד א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃ ה וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃ ו וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃ ז וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃ ח וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃ ט וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃ י וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יא וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃ יב וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃ יג וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ יד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ טו נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃ טז וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יז וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃ יח וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יט אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃ כ וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כא נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃ כב אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃ כג וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃ כד א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃ כה וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ כו וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ג:
בטומאת אדם בת"כ אדם זה המת בטומאת אדם זה טמא מת, וער"מ פ"ג הי"ג מביאת מקדש, ובתוה"מ שיש פלוגתא ראשונים בזה. וע' סדרי טהרות אהלות (דף י"א), הביא ג"כ תוספתא דאין נזיר מגלח אלא על המת בלבד וכן טומאת מקדש וקדשיו, וק' מתוס' הנ"ל דאף נגע בטומאת מת חייב על טומאת מקדש וקדשיו והאריך בזה, ובס' דברי אמת בענין לאווין מהג' בכר דוד ז"ל:
פסוק ד:
כי תשבע, בב"י חו"מ סי' פ"ז בשם מד"ר ויקרא פסוק ונפש כי תחטא, וסמ"ע סקס"ה מביאו, דיש מביאים לפני הנשבעים מטה של מתים ע"ש, נר' דהי' להם מנהג זה להיות מטה מיוחדת לנשיאת מתים, וכן במו"ק (כ"ה.) הוי סבור לאשוי מפורי' לפורי' כו', וכן סבור לאתובי ס"ת אפורי' משמע בנשיאת מת היו במטה קבועה ולא במטה של חבלים, ויש מקומות שהוצרכו לקבור בחבלים ועצים כמו שהוליכו למענו ואסורים בהנאה דקניא מיתנא וע' בס' אמרי אמת בסופו:
פסוק ד:
שם) לבטא ביטוי, מורה על הדבור הקשה הנדחה מן הנפש בעת רגשותה להרע או להטיב, וכן יש ביטוי כמדקרת חרב, תוה"מ סי' ש"י, ואיה"ש סי' שר"ה, וע"ע בנדרים (כ"ב.) כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב. בוטה לבדו מורה על ניב שפתים לבד, כל ניב שהוא בין טוב ובין רע, ובפ' מטות (ל' ז') מבטא שפתים לבטא בשפתים להרע או להטיב כאן, וכשרוצים לכוין מן דברים קשים כ' יש בוטה כמדקרת חרב (משלי י"ב י"ח) ולא בפעל בוטה לבד:
פסוק ד:
שם) להרע או להטיב. דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, הדבר שיש בו חידוש יאמר בסוף, אולם אם נמצא ב' דברים שהא' מיותר כי נשמע מכלל חבירו מק"ו רק שבא ללמד פי' על חבירו אז יבוא השם המלמד באחרונה,הגם שהראשון יש בו חידוש יותר, ואז ידבר בדרך לא זו אף זו, עי' תוה"מ ואילת השחר סי' קצ"ט: בשו"ת תירוש ויצהר סי' צ"ו הביא אי שבועה צריך דוקא בביהכ"נ, והאריך דעל פי ד"ת לא צריך וגם ל"צ ס"ת ולא תפילין, והנשבע לה' לשוא ושקר עובר שבועה ועונשו רב, ולהמון להם ראוי לפחד שיתנו לבם עונש שבועה קודש במקום קדוש, עי' בראשית כ"א כ"ג, כ"ה ל"ג, כ"ו ל"א, ל"א נ"ג, נ' ר"ה, שמות כ' ז', ויקרא ה' ד', קדושים י"ט י"ב, במדבר ל' ג', יהושע ב' י"ב, י"ט י"ט, ש"א כ' י"א, רות ג' י"ג, ר"מ הל' שבועות פ"א ה"א, ופ"ב ה"א, ביו"ד סי' רל"ז ס"א, ובטו"ז וסעיף ו', מכל הנ"ל מפורש דלא בעי ס"ת ולא במקום קדוש: שבועות התורה צריך ס"ת בידו ולא מבואר שצריך בהכ"נ חו"מ פ"ז סי"ג וסי' ל"ד ס"ה, ורק לאיים בחו"מ פ"ז ס"כ - ובשבועות (ל"ט.) כל העולם נזדעזה בשעה שאמר ה' לא תשא כו', ועי' זה"ק יתרו (צ"א:), ובאבות פ"ה מ"ט חיה רעה בא בשביל שבועת שוא וענין שבועה באמת ג"כ חמור, ובש"ך חו"מ סי' כ"ד סק"א וז"ל אלא שקשה לישבע אפי' באמת, ועפרד"י ויצא (דף רל"א. וח"ב קנ"ט: וקפ"ה:) שהארכתי בענין שבועת אמת ע"ש הרבה חדשות וע"ע שו"ת אוריין תליתאה סי' מ"ה, ובכור שור שבועות (דל"ט.) ובחו"מ סוס"י צ"ו אין משביעין למעוברת, ורמ"א או"ח סי' תר"ב שאין משביעין בעשי"ת, ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' ע"ה ושו"ת משיב כהלכה יו"ד סי' ט', ובנוב"י קמא יו"ד סי' ע"א הביא מקומות הנ"ל דאנו מוזהרים שלא לישבע בשקר אפילו באינו אוחז ס"ת והביא מתנ"ך גמרא ופוסקים ורמב"ם וש"ע:
פסוק ז:
ואם לא תגיע ידו, קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ושבועות ביטוי ועדות, וחייב חטאת קבוע ואינו נפטר בעוף או סולת רק אם הוא עני, וכ' בחינוך מ' קכ"ג דעני והביא כשבה או שעירה לא יצא יי"ח לפי שה' פטרו א"צ שידחוק עצמו להביא ביותר, ומזה ראי' לבלתי עשות הוצאות ביותר מהראוי לא לפי ממונו ועי"ז יהי' סיבה לגזול כשמבקש לימודו ואינו מוצאו (ועפרד"י שמות ב'. ותרומה רע"ה:), והר"מ פ"ו הי"ב משגגות כ' דיצא, ובנגעים פי"ד מי"ב מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ובר"ש שם אפי' לכתחילה מביא ותבא עלי ברכה, וכבר תמה המל"מ בהגהותיו על החינוך ממשנה הנ"ל, וראיתי בשם השפת אמת ז"ל לתרץ דבעולה ויורד בעשירות מביא כשבה ובעניות ב' תורין, ולזה עני שחייב להביא ב' תורין ומביא כשבה אף דמעולה בדמים מ"מ הרי ממעט במספר, משא"כ מצורע דמספר הקרבנות שוה לעשיר ולעני ופח"ח, ועי' בזה בחת"ס שבת (קל"ב:) ובס' שיורי מנחה: ודודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות כ"ב הק' מ"מ כיון שקרבן עשיר הוא ביוקר מקרבן עני למה לא יהי' סגי לעני בזה, וי"ל דכ' הראשונים דלהכי עני צריך חטאת ועולה דעני מהרהר למה יגרע ערכו מעשיר, ומהרהר נגד השי"ת וצריך עולה לכפר על הרהר שלו, ולפ"ז אף שמביא קרבן עשיר מ"מ כיון שאין בכחו לזה רק מוכרח לדחוק עצמו, ולא נפיק מהרהר ולא נתכפר לו על הרהרו לכן לא יצא, ומוכרח להביא תורים שאחד יהי' עולה אבל במצורע שגם עשיר הביא עולה ומתכפר על כל הרהר שלו ג"כ לכך יצא - ובדרך פלפול י"ל החינוך דמן הבקר טרפה פסול מה"ת ועוף טרפה רק משום הקריבהו נא לפחתך והוא רק מדרבנן כמ"ש לעיל בדף ו', וכל קרבן דלא חיישינן לטרפה דאזלינן בתר רוב בחולין (י"א:), והשטמ"ק ב"מ (ו':) כ' דרזב אינו ודאי ורק ספק והתורה התירו לסמוך על רוב, וי"ל כשאיכא לברורי לא אזלי' בת"ר, וא"כ בעני שמצוה בתורין שאף אי טרפה כשרות מה"ת, ואם יביא בהמה צרכינן לסמוך על רוב וכיון שבידו להביא קרבן ודאי למה יביא קרבן שרק כשר מכח רוב לכך לא יצא, אבל במצורע שגם עני מביא כשבה והכשירו מכח רוב, שוב אין חילוק אם כל קרבנותיו או חדא ולכך יצא, ולפ"ז מי שהוא בדלי דלות כשיבא קרבן עני י"ל דיוצא דעופות ודאי כמו עשירית איפה - וגם י"ל דנגעים באים על צרי עין וכששב צריך לומר להיות לו טוב עין ולהטות עצמו יותר מדרך ממוצע כמ"ש הר"מ בפ"ד מח' פרקים (ועפרד"י בראשית כ"ג. ושמות י"א:) להכי יוצא, משא"כ בשאר עון אין לו להטות עצמו מדרך ממוצע: וראיתי ראי' להחינוך מכריתות (כ"ז:) אי לא כ' קרא מחטאתו בעוף, הו"א כי מפריש מעות לקנו ומעני לא מייתי עשירות האיפה דלאו מינא דרמי' הוא, אלא מייתי עשירית איפה מביתי' והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה, וקשה אם יפלו לנדבה ועוד עלי' להביא עשירית האיפה הלא טוב לו ליקרב הקן וליפטר עכ"פ מעשירית האיפה, הרי ראי' שכיון שהיא עני אינו יוצא בקן שהוא קרבן עשיר, אבל יש לדחות דמי לא משכחת שהפריש מקצת דמי הקן ולא כל דמי הקן, ומוטב לו להביא עשירית האיפה וס"ד דש"ס דמשום דלאו מיני' דמים הוא אינו יכול לקנות בעד מקצת דמי הקן עשירית האיפה, קמ"ל קרא דיוכל לצרף דמי הקן לעשיריתהאיפה, ואה"נ אם הי' לו דמים שהפריש לכל הקן הי' יכול להקריב קרבן עשיר אף בעניותו, ועי' ירחון אהל מועד סי' י"ט וק"א וקכ"ב בזה, ובכלי חמדה כ' כיון דהכא איכא ג"כ דלי דלות ומסברא דמי שאינו יכול להביא בדלות ורק סולת בדלי דלות, אין ללמוד ממצורע שיוכל להביא בדלות, דבאמת מליקה הוי נבלה ורק מצותו בכך, אבל מי שדינו סולת א"י להביא ב' תורין דיהי' אסור משום נבלה ושוב אמרי' דה"ה מי שנתחייב בדלות אינו יכול להביא קרבן עשיר ולא ילפי' ממצורע די"ל דהוקשי אהדדי דלות ודלי דלות ע"ש עוד בזה: ובפענח רזא הק' למה יביא ב' תורים ועשיר רק קרבן א' והא התורה להקל עלי' בא (ותורה חסה על ממון ישראל יומא מ"ג:) ותי' דבקרבן עשיר די באחד כי יש בה חלק לגבוה אימורים יחלק להדיוט בשר ועור, אבל קרבן עני שאין בו אימורים, ואילו יביא חטאת לבד אין כאן חלק לגבוה, ואם יביא עולה לבד הרי כולה כליל ואין חלק לכהנים לכך צריך שניהם - ובס' תורת צבי כ' לישב הקו' דידוע דעני הבא לקודש עם התור יראה שם עומד עשיר עם בהמה בטח יהרהר בתרעומות מדוע גורלו שיצטרך להסתפק בתור, וגם במקום הקודש יבוכר בעשיר על פני העני וחטאם הי' שוה ולא יוכר שוע לפני דל, ולהכי צריך גם קרבן עולה המכפרת על הרהר, (וכמ"ש בשם חדו"י) ובזה יש להבין מה שבדלי דלית די לו בקרבן א' מנחה, לפי שהרהורים יש רק בבינוני אשר לא רחוק הרבה ממדריגת עשיר ומתקנא בו, משא"כ בדלי דלות שמגודל שפלותו אינו מקנא כלל, ושמח בחלקו הפחות ולעצם החטא די לו בקרבן א', ודומה לזה כ' בראב"ע (בשלח י"ד י"ג) שתמה איך יראו מחנה גדולה מישראל מהרודפים אחריהם, והתשובה שהיו כל כך שפלים בעיני עצמם מרוב עבודה במצרים וייראו ללחום עמהם: ועפ"ז י"ל דבכל מקום כ' חטאת קודם לעולה וביולדת בפ' תזריע כ' עולה קודם חטאת, עי' ברש"י (י"ב ח') ע"פ חז"ל בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעה שלא תזקק לבעלה, ועי' א"ע שם בפסוק ו' הטעם דכבש לעולה שמא עלתה שוב מחשבה בשעת לידתה מרוב הצער, וחטאת חייבת שמא דיברה בפיה ע"ש, והתם ג"כ עשירה מביאה עולה על מחשבה זו, ומחשבה לעולה קודם הדיבור ושפיר עולה קודם חטאת, ובעני' שמביאה תורים או בני יונה א' לעולה וא' לחטאת, העולה מכפרת על ב' הרהורים הנ"ל, הרהר הצער והרהר שמתקנא על העשירה, וכ' עולה קודם אבל בכל דוכתא הרי חטאת בא על עצם החטא שהוא קודם שיתקנא ומהרהר אחר זמן בבואו אל הקודש ולהכי כ' חטאת קודם וא"ש הכל: ומה שהיונה זכתה להיות בו הקרבנות יותר מכל עוף, שזכתה בימי נח שאמרה יהי' מזונותי מרורין כזית כו' (עירובין י"ח: וסנהדרין ק"ח:) גם ישראל נמשלו ליונה כדאי היא לכפר עליהם (עי' ברכות נ"ג: ושבת מ"ט.) ומי נקרא עשיר עמנ"ח אות ב', דאינו מבואר אם עשיר הוא שאינו מקבל צדקה או אפשר אם יש לו דמי בהמה צריך להביא בר' בחיי בעשיר כשבה או שעירה ב' שקלים ודל ב' תורים עשירית מזה, ודלי דלות עשירית מזה, וקשה בשבועות ל"ז. בשבועות עדות חטאת בת דנקא, ובכריתות (י':) כבש בן שנתו בסלע ודמי עשירית האיפה חד מן ל"כ משתי תורים וצע"ג, ועי' שערי תורה סי' מ"ה:
פסוק ז:
רמב"ן הביא הא דחייבה תורה קרבן בשוגג על העלם טומאה באכל קודש או שנכנס למקדש הוא חידוש כיון דהוי טעה בדבר מצוה וצריך להיות פטור ע"ש, ועי' תוס' ערכין (ג'.), ד"ה למעוטא שהק' למ"ל קרא למעט קטן מכרת מהכ"ת לחייב כיון דקטן אינו בר דעת ע"ש, וראיתי בכלי חמדה חקת (דף צ"ז ע"ד) שכ' לרמב"ן אין לך בו אלא חידושו דדוקא כשנטמא כשהי' גדול דהי' עליו מיד החיוב לטבול כשירצה לכנוס למקדש ולאכול קדשים, וכן אם נכנס למקדש או אכל קודש אח"כ בהעלם טומאה חייב קרבן, משא"כ כשנטמא בקטנותי דלא הי' לו חיוב ודעת לטבול שוב פטור בגדלותו כשיכנס לקודש בהעלם טומאה משום טעה בד"מ עש"ה, וע"ע בס' חלקת יואב ח"א או"ח סי' ז'. ובאמת ק' על הרמב"ן ממנ"פ אי מקרי עשה מצוה ליפטר לגמרי כמ"ש בשבת (קל"ז.), ופסחים (ע"ב.), ואם זה מקרי לא עשה מצוה דקיי"ל טמא מחלל עבודה, בר"מ פ"ד מביאת מקדש, א"כ יחייב שוב בחטאת קבוע והיכן מצינו פשרה כזה בטעה בדבר מצוה וצ"ע: ובעה"ת כאן כ' לפי שטמא הנכנס למקדש ושבועות ביטוי אינן נהנין מן החטא היקל עליו בקרבן עו"י וכו' עש"ה, וצ"ע הא אוכל קידש בטומאה הי' נהנה בהעבירה והוא בעו"י, וכמו במלאכה בשבת דהוי נהנה דצריך למלאכה, ועי' תוס' סנהדרין (ס"ב:) ד"ה להגביה, אע"ג דעצם המלאכה אין אסור רק משום שהוא שבת,הכ"נ אע"ג דקדשים טהורין אינן אסור אלא משום טומאת הגוף שבו מיקרי נהנה מעבירה, ומ"ש בשבועות ביטוי אינו נהנה ק' בנשבע שלא לאכול ואכל הא נהנה מעבירה וכמו מלאכה בשבת וצ"ע, ועי' ס' עבודת הלוים ריש שבועות ד"ב:
פסוק ח:
רש"י לפרקליט, עשו"ת אלף המגן סי' א' שהאריך בזה:
פסוק ט:
והזה הזאה אוחז בגוף העוף למעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו, מיצה, סוחט בין אצבעותיו עי' תוה"מ סי' של"ד - ויש הבדל בין "מצץ מצה מוץ" מצץ מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחות, מוץ סוחט המשקה הבלוע באיזה דבר. ומצה מורה על המשקה שבשולי הכלי עי' תוה"מ סי' פ"ב:
פסוק יא:
לא ישים עלי' לבונה במנחת חוטא, והטעם כ' בחינוך סי' קכ"ה ששמן רמז לגדולה שצף על כולן, והחוטא צריך להיות בדאגה ושפלות, וגם שלא להטריח העני יותר מדאי, והמנ"ח נסתפק במנחה שמתו בעלי' אי דמי לחטאת שמתו בעלי' דלמיתה, ובזבחים (כ"ג.) מבואר דחטאת מקרי מנחה ומנחה איקרי חטאת ע"ש, ועי' ירושלמי פ"ג ה"ו מסוטה דמבואר דהוי כחטאת שמתו בעלי':
פסוק יב:
חטאת. עי' משל"מ פט"ו ה"ב מפסולי המוקדשין מ"ש ברש"י ורמב"ן:
פסוק יג:
מאחת ופי' בשפ"ח החמורות טומאות מקדש שבכרת, וקלין שבועות עדות שאין זדונה כרת, ויש לו חומרא דחייב גם על זדונו, וביטוי קל מכולם דליכא כרת ואינו חייב בזדון וכו' וכ"כ בקרבן אהרן, ובס' אהל דוד ריש מס' שבועות הק' דאיך ס"ד דשבועות עדות לא יהי' בעשירית האיפה, וק' דבמנחות (ע"ג:) יליף מדכ' והיתה לכהן כמנחה שתהי' עבודה כשרה בו, ובדף (ע"ד.) פריך והא מהתם נפקא וכיפר הכהן על נפש השוגגת ומשני דקמ"ל אפי' במזיד ומשכחת בזדון שבועה, וא"כ ק' אם נימא דשבועות עדות אינו מתכפרין אלא בב' תורין א"כ איך משכחת מנחה על זדון חטא, ובשבועות ביטוי א"א לאוקמי' דבביטוי כ' ונעלם - ולולי דברי ק"א י"ל דשבועות עדות מקרי קל, נגד ביטוי כיון שיש גם לזדונו בפרה כדאי' במכות (ב':) ותוס' פסחים (ל"ב:) דיה מעילה, ועוי"ל דמשכחת גם גבי ש"ב זדון דבשבועות (כ"ז:) איזו כו' א"ל באומר יודע אני ששבועה אסורה וא"י אם חייבין קרבן, ואע"ג דבעלמא א"ח אם הזיד בלאו אפ"ה חייב גבי שבועות ביטוי הואיל וחידוש הוא, וא"כ איצטריך והיתה לכהן כמנחה, כפרש"י בחומש מנחת חוטא הוא לכהן, גם יל"ד על ק"א שהי"ל לומר שעדות חמור שהוא רע לשמים ולבריות כדאי' לקמן וצ"ע:
פסוק טו:
נפש כי תמעול, מציין ברש"י ת"כ והוא ג"כ גמ' מעילה י"ג, וכ"ה במצורע (י"ד ל"ד) בשירה כו' מת"כ, והוא מגמ' הוריות (י'.), ועשו"ת רצ"ח בחלק אמרי בינה בסי' ב' שהביא מקומות אחדים ברש"י עה"ת שמביא מאמרים בשם המדרש, ונמצא בש"ס, וגם בס' ברכת אהרן מאמר רצ"א מביא מזה ואזכירם פה, בראשית (י"ד יח) מלכי צדק שם בן נח, וזה מבואר בנדרים (ל"ב :), - (י"ב יא) עד עכשיו לא הכיר בשרה ואי' בב"ב (ט"ז.), (י"ח י"ח) זכר צדיק לברכה, ואי' ביומא (ל"ח) (ל"ב ל"ב) ויזרח לו השמש ואי' בחולין (צ"א:) - שמות (י"ח ט') חדודין, ואי' בסנהד' (צ"ד.), (כ"ט מ"ג) במכובדי, ואי' בזבחים (קט"ו:), דברים (ח' י"א) עצמות יוסף כו' ואי' בסוטה (י"ג:), אסתר (ד' ט"ז) ועכשיו ברצון והוא במגילה (ט"ו.), קהלת (ט' ט"ז) עיר קטנה כו' ואי' בנדרים (לב:), ועי' שד"ח כללי הפוסקים סי' ט"ז אות נ"ט שהקדמונים אחזו להביא ממקום היותר מוקדם וספרי אגדה קודמים זמן רב לספרי הלכה כמו שאי' בש"ס ספרי אגדתא כדבר המצוי ומפורסם, ע' ברכות (כ"ג. וגיטין ס'). וע"ע שמות (ד' ז') מדה טובה מרובה כו' והוא בשבת (צ"ז.), - (ג' טו) זה שמי לעולם והוא בקידושין (ע"א), - (ד' י"ח) ליטול רשות והוא בנדרים (ס"ה.), - (כא ל"א) יכול א"ח כו' ואי' בב"ק (מ"ד.) - (ל"ב י') פתח כו' והוא בברכות (ל"ב.), במדבר (י"ג ל"א) כביכול כו' והוא בסוטה (ל"ה.) ועוד הרבה מקומות: הנהנה מהקדש קדשי מזבח או בה"ב או אוכל תרומה בשוגג משלם ותוספות חומש, ויבא קרבן אשם מעילות, ומועיל אחר מועל אם הוא בשוגג השני פטור ואין מא"מ רק בבהמה וכלי שרת ומקדשי מזבח רק קדשי קדשים כחטאת ואשמות אבל קק"ל כשלמים אין מועלין בחייהם רק לאחר שחיטה וזריקה, באימוריהם לאישים הו"ל קק"ל, ובק"ק מועילים בחייהם אבל לאחר שחיטה וזריקה הותר הבשר לכהנים אין מועלים, ובקק"ל בחייהם דליכא מעילה אבל איסור תורה יש להנות בהם ועמל"מ פ"ב ה"א ממעילה. - ובדברים שנהנה ולא נפגמו כמשתמש בכלי זהב נהנה בשו"פ מעל, ובדברים שדרכם ליפגם כבגדים צ"ל פגום שוה פרוטה והנאת שו"פ - ועי' פסחים (כ"ו.) תד"ה שאני: נהנה מהקדש שלא כדרך הנאה כיון דילפינן חטא חטא מתרומה דינו כתרומה אף דלא כ' בי' אכילה בגופו, ועשעה"מ פ"ה מיסוה"ת, ובשאגת ארי' סי' ע"ו כ' ג"כ דחייב שלכדה"נ במעילה, ועי' מנ"ח מ' קכ"ז ורפ"א, דרוש וחדוש פסחים מערכה ה' אות כ"ה, ושואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' קס"ז - וקול ומראה וריח א"ב מעילה רק איסור דרבנן, פסחים (כ"ו.), ודוקא שהי' בהיתר כגון נרות שהדליקו במקדש והוא נהנה, אבל אם לקח פתילה של הקדש מעל, כ"כ במשל"מ פ"ח ה"ו ממעילה וגם יש מעילה בקונמות הן בקונם כללי, שאמר ככר זה הקדש, וקונם פרטי קונם ככר עלי או שאוסר חפצו על חבירו, וקונם כללי יש לו פדיון ופרטי אין לו פדיון, וע' משל"מ פ"ד ה"ט ממעילה באוסר עצמו רק באכילה יש מעילה, אך צריך שיהי' כזית, ובמנ"ח בקומץ מנחה חידש בתשמישי קדושה אי אזמני' מהני שאלה על הזמנה להוציאם לחולין דלא עדיף מהקדש גמור דמהני שאלה: והמל"מ ג"כ נסתפק באוסר פירות חבירו עלי' כיון דא"י להקדיש אפשר שאין בו מעילה, ובר"ן נדרים (ל"ה.) נסתפק בקונמות לאחר שמעל אי יצאה לחולין ע"ש, ופשוט דהספק רק בקונם כללי דיש לו פדיון - ובשו"ת רדב"ז ח"ג סי' ת"ר הא דיש מעילה בקונמות רק כשמזכיר לשון קונם אבל היכי דאמר בלשון איסור אין בו מעילה ע"ש, וכן נראה מלשון רש"י יבמות (פ"ח.) דרק קונם שהוא לשון הקדש יש בו מעילה, ועי' ס' עבודת הלוים בזה בשבועות (כ"ב:), ושואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' ק"נ, וכלי חמדה מטות (דף קל"ז.) הרבה מזה ובמעילה ישלד"ע והיינו בשוגג לענין מעילה, אבל במזיד לענין מלקות אשלד"ע בגמ', ועמנ"ח מ' קכ"ז, ובתוה"מ סי' שמ"ו ואילת השחר סי' תכ"ה כ' הבדל בין בגד למעל, בוגד בנסתר בלתי נגלה, ומשתתף עם שם בגד כמו בגד יתכסה בו האדם כן יתעטף הבוגד ויתכסה, והמעילה היא שיקור מפורסמת:
פסוק יז:
ולא ידע, רש"י יש עונש בשוגג, עשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ק"ב, ועמש"ל (ד' ב') מחטא בשוגג ברמב"ן, יע"ע לקמן בפסיק י"ט:
פסוק יז:
שם) עי' קובץ שערי תורה ח"ד סי' ע"ו מ"ש על רא"ם אינו ר"ל מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל ולא על הנהנה כו', מבואר דתרומה אסורה בהנאה מדאו' דלא יאכל כולל גם הנאה, ועי' בגו"א ותמה הפנים יפות דבפסחים (כ"ג.) והרי תרומה כו' מבואר דתרומה מותרת מדבריו בהנאה מקרא ותרומתכם ובסי' פ"ח תי' דס"ל לרא"ם כתוס' דהנאה של כילוי אסור מדאורייתא (ועמל"מ פ"ב הי"ד מתרומות), ובאמת לולא קרא דתרומתכם הי' אסור ממשמעות אכילה דגם הנאה בכלל, אלא דגלי קרא תרומתכם תרומה שלכם תהי' דמותרת בהנאה אבל הנאה של כילוי דילפי' מהקישא דאסורה כתוס' שבת (כ"ו.) ופסחים (ל"ד.), נהי דאפשר לא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא לחייב על הנאת של כילוי לזר או לכהן טמא כעל אכילה, אבל מיהא אהדרי' הקישא להיות בכלל איסור אכילה וכו' ועי' מזה בכל"ח כאן:
פסוק יז:
שם) אשם תלוי, מי שנסתפק אי חטא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, שהי' ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואכל א' ונאבדה האחרת ואינו יודע מה אכל מחויב אשם תלוי, ונקרא תלוי שאם יתוודע לו אח"כ שאכל חלב, צריך להביא גם חטאת, ואם יודע לו ששומן אכל ל"צ לקרבן אחר וטעמו שיזהיר בכל מעשיו לבל יכשל בעבירה, וצריך שיהי' איסור קבוע כגון ב' חתיכות, אבל חתיכה א' וספק אם חלב או שומן פטור מקרבן: ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ט חידש דמי שאכל חתיכה ספק חלב וס' שומן, אין חילק בין ידע שהי' בו ספק ואכלו, ובין טעה וסבר שהוא ודאי שומן לעולם מייתי אשם תלוי, אע"פ שמזיד לאכול ספיקא דאו', ולכשנודע לו שהי' ודאי חלב מביא חטאת, דלעולם שוגג הי' שסמך עצמו על דעתו ע"ש, וע' כריתות (י"ח.) ותוס' (די"ז.) ד"ה ספק וצ"ע - ועשטמ"ק כתובות (כ"ב:) בידע דאיכא תרי ותרי ומ"מ חייב אשם תלוי וע' במפרש נזיר (כ"ג.), ועי' בס' זרע אברהם סי' ט' מ"ש בזה, ובמשנת חכמים סי' ל' ובשו"ת מחזה אברהם סי' א', ובס' המצות מ"ע ע' משמע דבשעת שאכל לא הי' ספק לו רק סבר שהוא שומן, ובפהמ"ש לרמב"ם כריתות, וע"ע בחמדת ישראל ח"א (דף ד': וקמ"ד ע"ד:) וע' בס' אהבת אברהם סי' י"ב בענין ספד"א אי מה"ת לקולא: ובספרי זוטא פ' שלח כ' דבספק ע"ז ליכא אשם תלוי, ואינו דומה לשאר ספק חטאת, ותמוה דלהדי' מבואר במתני' ריש כריתות העובד ע"ז חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע אשם תלוי וע"ש בזית רענן, וכבר עמד על זה בשו"ת הרשב"א סי' תקנ"ג, והק' דהאיך משכחת ספק ע"ז, וכ' כגון שהי' לפניו ב' גלים א' של מרקליות וא' של אבנים דעלמא וזרק לא' מהם ואינו יודע לאיזה מקום זרק, וגם הק' דהיכן מצינו דבע"ז ליכא דין אשם תלוי, וכ' דכוונת הספרי לעניןמשיח דליכא גבי' אשם תלוי כמ"ש בהוריות (ז':) ועי' בס' אמבוהא דספרי (דף קע"ג:) ובקול תורה ח"א סי' ט', וע"ע במנ"ח מ' שט"ו הרבה חקירות מענין אשם תלוי – וגם על ב' ספיקות חייב א"ת, כמו ספק טומאה ברה"י דאפי' בספ"ס טמא כ"כ במנ"ח מ' קכ"ח, וגם רוב לא מהני וחייב א"ת, ובשטמ"ק ב"מ (ו':) דרוב מטעם ספק, וע"ע בקול תורה סי' ס"ג, וגם נדפס כעת שו"ת צפנת פענח מהגר"י מדווינסק ז"ל בסי' פ"ז שנשאל בר"מ פ"ד הכ"ד מפסולי המוקדשין אדם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים והכוונה בן שנה או שתים, ער"מ פ"א הי"א ממעה"ק, הא בת"כ סוף ויקרא מבואר דבן ב' שנים, וגם בקרא כ' איל והוא בן שתים ער"מ שם, ובפהמ"ש כריתות פ"ו דאשם תלוי בן ב' שנים, וע"ש שהשיב בבקיאות וסיים לדינא דגבי אשמות צריך רק ב' שנים ובשאר חובות די בבן י"ג חדשים, וכ' רבינו דבאשם תלוי די בי"ג חודש וזה ר"ל קטנים ע"ש היטב:
פסוק יט:
אשם אשם. עמש"ל בפסוק י"ז, ובפ"ד פסוק ב' וי"ג, וחטאת דנקא והוא מעה כסף, ואשם שני סלעים מ"ח פעמים יותר, וכ' רבינו יונה ריש ברכות מזה מוכח שצריך ליזהר לומר ק"ש ערבית בצה"כ בבירור שיראה ג' כוכבים כי על ספק עבירה צריך לעשות תשובה יותר מודאי עבירה, ולכן א"ת ביוקר מחטאת שבא על ודאי, וכרמ"א או"ח סי' תר"ג כי יותר מתחרט כשיודע שעשה עבירה משאינו יודע. וכפל אשם אשם י"ל כי יש ב' סוגי חטאים בין אדם למקום ולחבירו, ובב"ב (פ"ח:) קשה גזל הדיוט מגזל גבוה כי גזל גבוה הבחירה ביד אדם לחזור בתשובה, אבל בגזל הדיוט ל"מ תשובה עד שישוב הגזילה ויתפייסו על הצער שהי' לו, וז"ש בדניאל (ט' ט') לה' אלקינו הרחמים והסליחות, אימתי, כי מרדנו בו בו דייקא אם מרדנו בין אדם לחבירו, אין ה' מוחל עד שיפייס לחבירו (ועפרד"י ר"פ נח בזה) וז"ש ואם נפש כי תחטא וגו' ונסלח לו, והטעם אשם אשר רק לה' שהחטיא רק בין אדם למקום. לכן הקרבן מכפר עליו, אבל נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד, שימת היד לקנין כדרך הסוחרים לקיים המקח, ותקיעת כף דינו כשבועה, ועי' חות יאיר סי' קצ"ד, ויש ב' חטאים בינו לחבירו ולמקום שצוה ואהבת לרעך כמוך שלא לגוזלו, יראה מתחלה לתקן חטא בינו לחבירו והשיב את הגזילה ואח"כ ואת אשמו יביא לה', ועי' שער בת רבים: ובש"ך עה"ת כ' לפי שמביא ב' אשמות אשם תלוי וכשנודע לו שאכל חלב מביא אשם ודאי, עי' בית האוצר ח"א כלל ר"ט דתמה דמפורש בכריתות (כ"ה.) ובכ"ד דאם אחר הבאת אשם תלוי נודע לו שאכל חלב מביא חטאת אבל להביא אשם ודאי אחלב הוא מין קרבן שלא הוזכר בשום מקום וצע"ג:
פסוק כא:
אשם ודאי. מי שגנב או גזל או נשאר בידו פקדון או שותפות ותבעו ממנו וכיפר ונשבע לשקר, ואם יעשה תשובה וישיב החמס חייב קרבן וחומש - וחומש אינו נגבה בזמן הזה, ובמנ"ח מ' קכ"ט מהסס בזה דלמה לא ינהג בזה"ז דחומש הוי ממון והוא לבעלים, וא"צ ב"ד סמוכים, ולא דמי לחומש דמעילה דאין לנו בזה"ז הקדשות וכן אין לנו כהנים מיוחסים, ועי' סמ"ע חו"מ סי' א' סק"ז בזה"ז אין דנים כל המשלם יותר משהזיק, משמע דהב"ד א"י לחייבו ע"ש, אבל הוא בעצמו למה לא יצטרך לשלם:
פסוק כא:
שם) וכחש. יש הבדל בין מכחיש ובין מכחד, המכחד מעלים הדבר מחבירו, והוא לרוב בשב ואל תעשה. ונקשר עם הדבר עצמו, ונמצא על דברים נעלמים בכלל, אבל המכחיש ואמר הדבר היפך האמת, אילת השחר סי' ת"כ:
פסוק כא:
שם) נפש כי תחטא וגו' וכחש בעמיתו, אם יאמר לך אדם על איש חפשי בדת, כי הוא איש אמונה בדברים שבין איש לחבירו. דע כי אמונתו תתקיים אך כל עוד שלא יבא לידי נסיון של הפסד גדול ואיבוד הונו, אבל אם יבא לידי נסיון בטח לא ימשוך נפשו מקחת אשר לחבירו, "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' האדם ההוא יכחש גם בעמיתו ובפקדון ישלח ידו:
פסוק כג:
והשיב את הגזלה, כל הגוזל שו"פ חייב להחזיר והוי לאו הניתק לעשה, ואם נשרף חייב לשלם, ואם נשתנה חייב להחזיר דמים, ופחות משו"פ אע"פ שאסור לגזול אינו בתורת השבה והוי כמו ח"ש באיסורין, וב"נ חייב אף פחות משו"פ דלא ניתנו שיעורין לב"נ, ויהי' תלי' ג"כ אי במ"ע יש מצוה בחצי שיעור (ועפרד"י ויקהל דף שע"ט.) וכן כאן בהשבה בפחות משו"פ, ובמג"א סי' תרל"ז סק"ג בשם ס' יראים אף דגזל עכו"ם מותר לא הוי לכם. ועי' מחנה אפרים הל' גזילה סי' א': ועי' ס' המצות מ"ע קצ"ד. דאף בדמים מקיים מ"ע והשיב את הגזילה, ובחגיגה (ט'.) פרש"י יכול להחזיר דמי גנבתו ויהי' מתוקן מחטא, מבואר דמקיים מ"ע והשיב בהחזרת דמים, ובריטב"א מכות(ט"ז.) בשם רמ"ה דמ"ע והשיב רק אם משיב הגזילה בעין, ועי' הגהות אמרי ברוך חו"מ סי' ל"ד לבאר ד' הרמב"ם שחשב ב' לאווין לאו הנל"ע ולאו הניתן לתשלומין, ועשו"ת נובי"ת יו"ד סי' ע"ז ובשיבת ציון סי' ק', ושו"ת חיות יאיר סי' קצ"ג ובחמדת ישראל ח"א (דף י"א:) ובס' פרי חיים – וברש"י סנהד' (נ"ז.) והשיב מידי דשייך בהשבה להוציא פחות משו"פ שאינו בתורת השבה, ומדאינו בתורת השבה אינו עובר בלאו דגזל, ובירושלמי קידושין (פ"א ה"א) לאשמה בה פרט לפחות משו"פ. ובדף (נ"ט) מבואר הטעם דפחות משו"פ אין מחויב להשיב דדרך העולם למחול, ולפ"ז אם גזל מחרש שוטה וקטן דלאו בני מחילה חייב להשיב אף בפחות משו"פ, אבל להטעם דאינו ממון פחות משו"פ אף להם א"ח להשיב, ובב"ק (ק"ה.) דבפחות משו"פ א"צ להשיב ואין חוששין שמא תתייקר וכ"כ בחו"מ סי' שס"ז ס"ג, ועי' ס' אמרי הצבי על ב"ק שם אריכות בזה: וראיתי בס' סביב ליראיו על ס' יראים ששלח לי למנה המחבר הגאון ר' אהרן קארלין נ"י האבד"ק פינסק בסי' רנ"ז, שהק' למה לא חששו שמא שו"פ במדי, וכקידושין (י"ב.) ותי' כסברות הר"ן דהוי כאמרה לדידי שוה לי, ואפ"ה בעי שיהי' שו"פ בשום מקום, ול"ש רק בקידושין שקבלה מדעתה, משא"כ בגזילה ל"ש זה ע"ש, והארכתי בזה בחידושי, והר"מ בפ"ד הי"ד מאישות דבעי דבר שלא יהי' נפסד עד שיבא למדי אבל בדבר שאינו מתקיים אינה מקודשת כלל, והר"ן כ' הטעם משום לדידי שוה לי, ולהסביר הדבר י"ל דהנה בכל הדברים מועיל לדידי שוה לי כמו בפדיון הבן יכול לומר הכהן לדידי שוה לי בקידושין (ח'), ול"ק אמאי בקידושין פחות משו"פ ל"מ, אבל ז"א דפחות משו"פ עפרא בעלמא, ואין ביכולתה לעשות מעפר כסף, אבל אם במדי שו"פ אף דכאן לא שו"פ כיון דעל עצם הדבר יש שווי' פרוטה ממילא מועיל היכי שאמרה לדידי שוה לי, וזה סברות הר"מ, דכל הטעם אף דהיא לא תהנה פרוטה והוצאות מרובה משווי', מ"מ כיון דיש על הדבר שם ממון הוי דבר חשוב ומועיל לקנין, ובעינן שעכ"פ יהי' באפשר שיהי' שו"פ, אבל סברות הרא"ש ושאר הפו' באה"ע סי' ל"א, דאף אם יתקלקל עד מדי מקודשת כיון דהדבר בעצם שווי' פרוטה, אף דכאן אינו שו"פ חשוב ממון וכסברת הרשב"א בשבועות (דל"ט:) דבכלי אף שאין בו שו"פ הוי דבר חשוב ומועיל לכל הקנינים – ויהי' מיושב בזה קו' הפנ"י בריש קידושין בעדיות תני לה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא מ"מ לאו להכי איתשל, והפשט דאם ראובן קידש בפרוטה ואח"כ קידשה שמעין בדינר ומת ראובן לב"ש הוי א"א והוי לחומרא אבל לב"ה הוי אלמנה ע"ש בעצמות יוסף, ולי נראה בפשוט דא' קידשה בפרוטה ושני בדינר ואח"כ בא עלי' הראשון לב"ש הוי א"א, והפנ"י הק' דע"כ איתשל רק לענין אחר דאי לענין קידושין ראשונים ופליגו אי צריכה גט, התינח בדינר ופרוטה אבל לענין שו"פ ושוה דינר לא משכחת פלוגתיי' דאף לב"ש צריכה גט, דהא שמואל אמר אפי' כור תמרים בדינר לשון גוזמא, וא"כ איכא למיחש שמא שוה דינר במדי ולכ"ע צריכה גט, ומתני' איירי בשו"פ ושוה דינר ע"ש, ולפמ"ש ז"א דכל הטעם דחיישינן שמא שו"פ במדי דלא בעי שתהנה. אלא דפרוטה הוי דבר חשוב, או משום לדידי שוה לי וזה דוקא לב"ה אבל לב"ש שבעינן שתהנה דינר כמו שאמר ר' זירא אשה מקפדת ע"ע ואינה מתקדשת אלא בדינר, או כרבא של"י בנות ישראל כהפקר ומשום אפקעינהו כפרש"י שם, וממילא בעינן שווי' דינר כאן, ואף דבמדי שווי' דינר לא מהני, ולא אמרי' שמא שווי' דינר במדי דבעינן שיהי' כאן שווי' ותהנה דינר, ובחי' הארכתי ולא העתקתי כי אין מטרת חיבורי לפלפול, ועשו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' פ"ה, ובית האוצר ח"א כלל מ"א אות ד' וכ"ב, ופרד"י לך (דף פ"ו:) וחיי שרה (קמ"ט:):
פסוק כג:
שם) אשר גזל. בב"ק (צ"ח:) כעין שגזל, וחמץ שעבר עלי' הפסח אומר הש"ל, בחק יעקב סי' תמ"ג סק"ח דבתוך הפסח א"י לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהכל מצוון לבערו וכאלו שרוף ועומד דמי, ובקצה"ח סי' שס"ג סק"א השיב עלי' דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק, ועוד דמ"ש מתרומה ונטמאת דג"כ לשרפה עומד, ועוד דא"כ גם לאחר יו"ט לא יוכל לומר הש"ל כיון דקניא בשינוי, וי"ל דבתוך הפסח צריך לשורפו ועובר בב"י ובי"מ. אבל בתרומה טמאה אינו עובר ומותרת בהנאה, ועשו"ת בית אפרים חו"מ סי' מ"ח שתי' קו' הקצה"ח מתרומה ונטמאת ע"פ רש"י ותוס' שבת (כ"ה.) דת"ט רק מדרבנן בשרפה, וכ' הכפ"ת סוכה (ל"ה.) דהיכי דרק מדרבנן בשרפה לא הוי כשרוף, ולא אמרי' כתותי מכתת שיעורא ע"ש, ועי' בחידושי הרד"ד על פסחים מזקיני הגאון מלאסק ז"ל בדף י"א מ"ש בזה ע"פ פלפול עמוק ובס' זכותא דאברהם (דף מ"ג:) – ולדברי הח"י אמרתי ראי' דהמג"א בסי' ת"מ סק"א הק' אמאי יכול לומר הש"ל הא נהנה מאיסור הנאה, ותי'דחמץ לאחה"פ רק מדרבנן ובכה"ג לא קנסו, וא"כ בתוך הפסח דהוי מדאורייתא שפיר א"י לומר הש"ל דהוי פורע באיסורי הנאה וראיתי בשואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' ל"ג שמסתפק בגזל אתרוג אי יכול לומר אחר סוכות הש"ל ע"ש, ולדברי הח"י דבתוך הפסח א"י לומר הש"ל דהוי היזק ניכר דכל העולם רואין שהוא חמץ, א"כ באתרוג נמי כולם רואין שהזיק לו במה שמחזיר אחר יו"ט, וע"ע בשו"ת הרד"ד לזקיני ז"ל או"ח ח"ב סי' כ"ב, ובהגהות אמרי כהן אות ו': ובחי' הבאתי מג"א הנ"ל דחמץ לאחה"פ רק דרבנן, וקשה הא גבי שור הנסקל דמדאורייתא ואמאי יכול לומר הש"ל והדק"ל דהוי פורע חובו באיסורי הנאה, וי"ל דהעטרת זקנים שם תי' דהיאך תאמר דיתן לו דמים א"כ יהי' נגזל נהנה מאה"נ ע"ש, ולכאורה קשה על העט"ז דאם חליפי אה"נ אסורין א"כ מה נהנה, דהא זה ג"כ יהי' איסור א"כ הנגזל אינו נהנה מאה"נ, אבל באמת ז"א דהחליפין אינם אסורין רק מדרבנן (וכמ"ש תוס' חולין (ד':), ועי' או"ח תמ"ג ס"ג) וא"כ מרויח מאיסור תורה לאה"נ דרבנן, וא"כ שפיר תי' דהיאך אמרת דישלם דמים א"כ הנגזל נהנה מאה"נ, אלא דזה ניחא אי חמץ לאחה"פ איסור דאו' שפיר מרויח כנ"ל, אבל אי רק מדרבנן אסור א"כ אינו מרויח דמעיקרא הי' אה"נ דרבנן והשתא דרבנן, ושוב ל"ש תי' העט"ז, ושפיר תי' המג"א משום דאינו אלא דרבנן, אבל בשוה"נ דאסור מדאו' שוב שייך מ"ש העט"ז, דהיאך תאמר דישלם יהנה הנגזל מאה"נ דהא שפיר מרויח דקודם הי' איסור דאו' והשתא איסור דרבנן וא"ש ע"ד חדוד. וראיתי בנובי"ת או"ח סי' ע"ז שהביא העט"ז ודחה דבריו לפי מה שחידש בנובי"ק או"ח סי' כ' שהגוזל חמץ ואחה"פ אומר להנגזל הש"ל, אינו נאסר על הנגזל ומותר להניח ממנו, וממילא נסתרין דברי העט"ז ע"ש:
פסוק כג:
הפקדון אשר הפקד אתו, עמ"ש בפרד"י וישב (דף רע"ג.) ויש הבדל בין הפקיד בידו ובין הפקיד אתו, שהפקיד אתו מורה שהוא עדיין בידו, תוה"מ ס' שפ"א:
פסוק כד:
לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, והוא קיצר הלשון תחת ביום התודותו על אשמתו, וכן צו (ו' ט"ז) והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה, תחת והכהן המשיח ימות תחתיו מבניו יעשה, ובתזריע (י"ג כ"א) ושפלה איננו מן העור והיא כהה, תחת ושפלה איננה מן העור והיא איננה כהה תזריע (י"ג כ"ח) לא פשתה בעור והיא כהה, תחת לא פשתה בעור והיא לא כהה בהר (כ"ה ו') והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, תחת והיתה תבואות שבת הארץ לכם לאכלה לך (י"ג ו') ולא נשא אותם הארץ, תחת ולא נשא אותם מרעה הארץ - תולדות (כ"ו ז') כי ירא לומר אשתי פן יהרגוני, תחת כי אמר פן יהרגוני - יתרו (י"ח ד') ושם האחד אליעזר כי אלהי בעזרי, תחת כי אמר כי אלהי בעזרי ש"א (א' כ') כי מה' שאלתיו, תחת כי אמרה - ויצא (כ"ט כ"ז) מלא שבוע זאת, תחת מלא שבוע של בתי זאת, כי שבוע לשון זכר ולא יכון זאת ערש"י וישב (ל"ב י"ח) ויעל על גוזזי צאנו, תחת ויעל לעמוד על גחזי צאנו ערש"י משפטים (כ"ב ז') אם לא שלח ידו, תחת ונשבע אם לא שלח ידו - בלק (כ"ב י"ד) איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, תחת איעצך את אשר תעשה ואודיעך את אשר יעשה העם הזה לעמך - עקב (ט' כ"ח) פן יאמרו הארץ, תחת פן יאמרו אנשי הארץ - יהושע (כ"ב ל"ד) ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח, תחת למזבח עד ש"א (כ"ד י"א) ואמר להרגך ותחס עליך, תחת ואמר האומר להורגך ותחס עיני עליך - ש"ב (ה' ח') ויאמר כל מכה יבוסי, ולא פירש מה יעשה להמכה, ונתפרש בדהי"א (י"א ו') כל מכה יבוסי יהי' לראש ושר - ירמי' (כ"ה כ') תושע יהודה, תחת תושע ארץ יהודה, עי' בזה בס' תוספות ברכה, ומקו"ב מבוא (דף ס"ב.):
פסוק כו:
על אחת, עי' תוה"מ יש הבדל בין שימוש ל' ובין על, ל' מורה החלוקה ועל מורה הצירוף שאם ירצה לציין לכל אחד ואחד יאמר בלמ"ד כמו שני העומר לאחד, שפי' לכל אחד, ועל מציין על הכל ביחד והקרבתם אל הלחם, ועי' תזריע סי' כ"ג, ומצורע מ"א:
פסוק כו:
מכל אשר יעשה לאשמה בה. כ' במאור ושמש בשם הרה"ק ר' מענדלי מרימינוב ז"ל, שהי' מנהג מקודם כשבעל הקורא סיים פ' ויקרא לאשמה בה, שלא לסיים בדבר רע, כל הקהל עמדו וקראו בקול רם, לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי ר"ת לאשמ"ה ב"ה - וראיתי בשם גדול א' דענין שביתת שבת, שמחזירין מעשה בראשית ליוצר בראשית, ה' ברא כל העולם ונתן לאדם לעבדה ולשמרה, והארץ נתן לבני אדם, ובשבת נותן ישראל לחזרה היצירה, להראות שהוא חלק ה' כל הבריאה, אבל גוזל ונשבע על שקר, כיחש ביצירת ה' במה שגזל חלק חבירו, להכי כי יחטא ואשם, כשעושה תשובה ומשלם קרן חומש ואשם אז יכפר עליו הכהן ונסלח כו', לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי: