פסוק ב:פירש״י אין צו וכו׳. דק״ל מ״ש הכא דכתיב לשון צווי טפי מכל הקרבנות ומשני משום דהכא מיירי בעולת תמיד דנוהגת מיד ולדורות משא״כ בקרבנות דלעיל בפרשת ויקרא דמיירי בקרבנות נדבה ולא שייך לומר שם מיד דדילמא ליכא מאן דמתנדב ואין שם חיוב וה״נ חטאות דכתיבי לעיל אפשר דליכא מאן דחטא ולא בעי כפרה אבל הכא דמיירי בעולת תמיד שייך דוקא לומר מיד ולדורות ור״ש פליג ואמר לא מן השם הוא זה אלא ה״ט משום דכאן מיירי בעולה שיש בה חסרון כיס שכולה כליל והכהנים טרחי בה בלא הנאה רק מן העור שהוא דבר מועט. ואפשר דפלוגתא דהנך תנאי כפלוגתא דר״א ור״ע דפ״ק דחגיגה דף ו׳ דר״א סבר עולת תמיד העשויה בהר סיני מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קריבה (לפי שנזופין היו על מעשה העגל) ור״ע סבר קריבה ושוב לא פסקה והשתא ת״ק דהכא סבר כר״ע והילכך דריש מיד וכו׳ ור״ש ס״ל כר״א ולכך לא דריש מיד אלא לאידך דרשה אך ק׳ לדרשה דר״ש דהא בויקרא נמי כתיב פ׳ עולה ומ״ש דלא כתיב התם לשון צווי דהא לענין זה שניהם שוין עולת נדבת יחיד ועולת תמיד דצבור דבכלהו העור לכהנים וי״ל דהתם דלא קאי הפרשה לכהנים אלא לישראל המביאים לא שייך לגביה ל׳ צווי דלא שייך הזירוז אלא לכהנים שהם המקריבים וצריך לזרזם והילכך דוקא הכא דקאי אכהנים כתב לשון צווי. ועי״ל דהכא דכתיב היא העולה למעט הפסולים שייך דוקא לשון צווי דאיכא חסרון כיס לגמרי דאפילו עור נמי לית להו מאחר דנפסלו כדתנן בפי״ג דזבחים כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה:
פסוק ב:היא וכו׳ שנפסלו קודם וכו׳. הא דלא סגי ליה לרבינו במ״ש שלא היה פסולן בקדש אלא הוצרך לסיומי בה שנפסלו קודם שבא לעזרה כי היכי דלא נפרש שלא היה פסולן בקדש שנתפסלו קודם הקדשן כגון שנרבעו ואחר כך הקדישן וליתא דלזה לא היה צריך להך קרא דתיפוק ליה ממיעוטא דמן הבהמה וכו׳ דלעיל בפרש׳ ויקרא כמו שאמר רש״י שם דמדלא חל שם קדש עלייהו פשיטא דירדו אלא כי אצט׳ הך קרא להיכא דקדשי מעיקרא ואחר כך נרבעו קודם שבאו לעזרה כדאיתא בש״ס דנדה פ׳ יוצא דופן והביאו הרא״ם ע״ע. ולדידי נראה דרש״י גופיה רמז כל זה במ״ש שנפסלו קודם שבאו לעזרה ודע דהה״נ אם נפסלו אחר שבאו לעזרה בכגון אלו הפסולין דירדו דהעיקר הוא שיהא הפיסול דמצי להיות קודם בואם להקדש דלא מרבי׳ מתורה אלא כגון הלן והיוצא והטמא כדאיתא בהדיא בזבחים פרק המזבח מקדש:
פסוק ג:מדו בד וכו׳ ומה תלמוד לומר וכו׳. פי׳ דמדכתיב מדו בוי״ו משמע דרוצה לומר מדו אותו הנז׳ במקום אחר והרי לא מצינו זה בבגדי כהונה ובשלמא אי הוה כתיב בלא וי״ו הו״א דלאו בבגדי כהונה מיירי אלא מין לבוש מיוחד לתרומת הדשן דהו״א דתרומת הדשן לאו עבודה היא ולכך אינו לובש בגדי כהונה אלא לבוש אח׳ אבל השתא דכתיב בוי״ו משמע דר״ל אותו הנזכר במקום אחר והרי לא נזכר אלא הכתונת א״כ על כרחין ה״נ הוא הכתונת והשתא ק׳ שתי קושיות חדא מה ת״ל כלל דכי היכי שלא הזכיר שאר בגדים מצנפת ואבנט ה״נ לא לכתוב כלל אפילו כתונת ומכנסים. וכי תימא דאצטרי׳ כי היכי דלא נימא דתרומת הדשן לאו עבודה אם כן הול״ל כתונת. ומהו לשון מדו. ומשני דאתא ללמד שתהא לכתחלה כמדתו והיינו דאצטריך למכתביה ללמד חדוש זה ומכנסים נמי אצטריך ללמד ההיא דשלא יהא דבר חוצץ. אבל הנהו תרתי דליכא בהו חדושא לא כתבינהו:
פסוק ד:ופשט וכו׳ אין זו חובה וכו׳. פי׳ דק״ל דהא כבר שמעינן מדכתיב לעיל מדו בד וכו׳ שלא ילבש עמהם בגדים אחרים לא של פשתים ולא של צמר לא של קדש ולא של חול. וכדתניא בהדיא בת״כ וכיון שכן אמאי הוצרך למכתב הכא ופשט וכו׳ לא הול״ל אלא ולבש בגדים אחרים וממילא הוה שמעינן דמקמי שילבש את אחרים צריך לפשוט את אלו דהא בד כתיב בהו דאין להוסיף עליהם אלא דאי כתב רחמנא ולבש בגדים אחרים בלא ופשט הוה שמעינן שהיא חובה דוקא ללבוש מין בגדים אחרים להוצאת הדשן וממילא הו״א דהיינו בגדים של חול שהרי בכהן הדיוט לא שייך ביה רק מין אח׳ של בגדי קדש משו״ה כתיב ופשט ולבש דמשום שצריך לפשוט את אותם הבגדים החשובים כדי שלא יטנפם בהוצאת הדשן ושוב לא יהיו ראויים לעבודות אחרות משו״ה צריך שילבש בגדים אחרים פחותים מהן ומיהו הנהו נמי של קדש נינהו דמקיש בגדיו לבגדים. אבל אם הכהן אין דעתו ללבוש עוד אותם הבגדים לשום עבודה שכבר הם שחקים פשיטא שא״צ לפשטם אלא יכול להתעסק בהוצאת הדשן באותם הבגדים עצמם ששימש בתרומת הדשן דלא הצריכו קרא ללבוש בגדים אחרים אלא על צד דרך ארץ ומשום דחסה תורה על ממונם של ישראל והילכך דוקא כשאני קורא בו ופשט דהיינו שדעתו לשמש עוד באותם בגדים דמדינא צריך לפשטם לפי שלא יהיו עוד ראויים אז אני קורא בו ולבש וכו׳ וכשאיני קורא בו ופשט איני קורא בו ולבש וה״ט דנקט רש״י בגדים שבישל וכו׳ אל ימזוג וכו׳ ולכאורה ק׳ שהמשל הוא להיפך מהנמשל דהכא התרומה שהיא דמיון מזיגת הכוס היא קודמת להוצאה שהיא דמיון הבישול אבל עפ״י דרכנו ניחא דלא קפיד קרא אלא דוקא כשיש בדעתו לשמש עוד שאר עבודות אחר כך באותם הבגדים הא לא״ה אין קפידא. ובזה אזדא לה קושיית הרמב״ן שטען על רבינו וזה לשונו ולא ידעתי מניין אמר הרב שאינה חובה כי נראה שמצוה היא על הכהן שהבגדים שעשה בהן הקרבנות גם הרמת הדשן יהיו נקיים וכו׳ עכ״ל. והרא״ם זכרונו לברכה בדחק ליישב ע״ע. ולדידן ניחא דהרב ה״ק אין זו חובה כלו׳ דעכ״פ יהא מוכרח לשנות הבגדים כשבא להוציא הדשן אלא חובה מהלכות דרך ארץ ונפקא מינה שאם אין בדעתו להשתמש עוד באותן הבגדים שתרם בהן מצי נמי למעבד בהו הוצאת הדשן וא״צ לשנות:
פסוק ו:אש תמיד אש שנאמר וכו׳. דאל״כ האי תמיד יתירא הוא שהרי כבר כתיב לא תכבה וליכא למימר לעבור עליו בעשה ולא תעשה דבאמרו אש תמיד אין כאן משמעות עשה ולכך דרשו הכי והוא בש״ס דיומא פ׳ טרף. אבל בת״כ דרשו כפשוטו אש תמיד אפילו בשבת אפילו בטומ׳ והשתא ק׳ אמאי שביק רש״י הך דרשה דת״כ דנר׳ דאתיא שפיר כפשטיה דקרא ונקט דרשה דבש״ס שצריך לדחוק קרא ולפ׳ אש תמיד תוקד מעל המזבח וחסר המ״ם. ונר׳ דשבק רבינו אותה דרשה דת״כ משום דאינה כ״כ קרובה למשמעות הפסוק דא״כ הול״ל אש תוקד תמיד. ותו דקשיא ליה דלהא לא נצרכה דכיון דכתיבי בקרא בהדיא מוספי שבת וה״נ בתמיד כתיב במועדו דמניה דרשי׳ אף בשבת אף בטומ׳ מעתה תו לא צריכי׳ להך דרשה ראש תמיד דפשיטא שצריך ליתן האש אי בעו למעבד תמידין ומוספין משו״ה נקט מאי דאיתמר בש״ס. ומיהו לא תיקשי לברייתא דת״כ דיש ליישב דאי לאו אש תמיד ה״א דלעולם אסור להבעי׳ אש על המזבח בשבת ומה אני מקיים במועדו אף בשבת באש היורדת מן השמים ואף על גב דכתיב ונתנו בני אהרן וכו׳ דאמרינן מצוה להביא מן ההדיוט הוה מוקמי׳ לקרא בחול אבל בשבת לא. כתב רחמנא אש תמיד אף בשבת:
פסוק ו:לא תכבה המכבה וכו׳. אבל בברייתא דת״כ שנינו לא תכבה אף במסעות ע״כ ואף על גב דקי״ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשי׳ ולא מוקמי׳ בלאוי יתירא. לא פי׳ כן רש״י משום שאינו קרוב לפשט ומשמעות הכתובים דמשמע דקרא אפילו לדורות קאי ולא למשכן שבמדבר לבד וכ״ש דכתיב בהך פרשתא לשון צו ודרשי׳ כ״מ שנאמר צו מיד ולדורות כמ״ש רש״י גופיה לעיל משו״ה ניחא ליה לאוקמיה ללאו יתירא:
פסוק ח:בקמצו שלא יעשה וכו׳. גם מזה אנו למדין כמה מחבב הקדוש ברוך הוא קרבן עני שהרי קמיצה במנחה היא במקום שחיטה בזבח והשחיטה היא ע״י כלי אבל קמיצת המנחה וכן המליקה בעוף צריך בעצמו של כהן להורות תוספ׳ חביבות:
פסוק ח:מסולת וכו׳ מכאן שהקומץ וכו׳. אף על גב דבש״ס דפ״ב דסוטה ילפינן להא מקרא דלעיל בפרש׳ ויקרא מסלתה ומשמנה ניחא ליה לרבינו לפרש זה הכא דאי מדלעיל לא הוה שמעינן אלא בחדא אבל הכא ילפינן לכלהו מדכתיב תורת המנחה תורה אחת לכלן ואזדא לה קושית הרב נח״י ע״ע:
פסוק ט:במקום קדוש ואיזהו וכולי ואצטריך במקום קדוש לרבות לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקדש כדאי׳ בת״כ:
פסוק י:כחטאת וכאשם מנחת חוטא וכו׳. הכי דריש לה ר״ש בת״כ. אך ק׳ דא״כ הול״ל כחטאת וכאשם א״נ כחטאת או כאשם אבל השתא דכתיב כחטאת וכאשם לא משמע הכי אלא איפכא דבחדא מנחה קאי דאיתקוש לחטאת ולאשם. ותו קשיא לי דהא הכא לא מיירי במנחת חוטא אלא בנדבה דכתיב מסולת המנחה ומשמנה. וניחא לי עם מה שראיתי בפ״ק דזבחים די״א דמייתי להך ברייתא דר״ש ותו מייתי התם ברייתא אחרת שאם לא קידש הקומץ בכלי שרת כשירה ואר״י בריה דר׳ חייא מ״ט דר״ש אמר קרא כחטאת וכאשם בא לעבדה ביד עובד בימין כחטאת דכתיב בה אצבע ואינו אלא בימין. בא לעבדה בכלי עובדה בשמאל כאשם. ופירש״י שהיא מן הכלי למזבח ולא כתיב בה אצבע ופריך הש״ס ור״ש האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי. ומשני עיקר קרא לכדר״י בריה דר״ח הוא דאתא ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמה חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא מנחת חוטא נמי כתיב בה היא לעיל בפ׳ ויקרא גבי שמיעת הקול ע״כ. והשתא כיון דעיקר קרא מיבעי ליה לכדר״י בריה דר״ח משו״ה אצטריך למכתב דוקא הכי כחטאת וכאשם. וכ״ת א״כ אמאי באידך ברייתא דריש ר״ש מהכא הא דמנחת חוטא פסולה שלא לשמה והלא דין זה למדנו מדכתיב בה היא הא ל״ק דכיון דלא כתיב היא אלא בחדא מנחה משו״ה ילפינן מהכא לכל המנחות וכיון שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא דהא עיקר הלימוד היא מהיא דהתם הילכך מצינן למילף מהכא אע״ג דעיקר קרא אצט׳ לכדר״י בריה דר״ח והשתא דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולא עיקר הלימוד משו״ה נמי מצינן למילף למנחת חוטא מבחטאת אע״ג דכל הפרשה מיירי במנחת נדבה:
פסוק יא:כל אשר וכו׳ ויבלעו ממנו וכו׳. יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בהם משיבלע הכי דריש בת״כ ואם תאמר א״כ הול״ל מהם להורות שהדבר הנוגע בולע מן המנחה. י״ל דמצינו בי״ת במקום מן כמו והנותר בבשר ובלחם וכמ״ש המדקדקים. ואמנם ראיתי להר״ב ק״א שהרגיש בקו׳ זה והאריך בדבר ולבסוף פירש דה״ק קרא וכל האוכלים אשר יגע זאת המנחה והמגע יהיה במה שתיכנס בהם בעצמותם והוא שתבלע המנחה בהם אז יקדש זה הדבר עכ״ל. ואחר המחילה רבה הוא פי׳ זר ודחוק מאד חדא שאם יגע קאי על המנחה הול״ל תגע דמנחה לשון נקבה. ותו שאם מלת בהם קאי על הדברים והאוכלים שהמנחה נוגעת בהם ונקטינהו קרא בלשון רבים א״כ ה״נ הו״ל לסיומי יקדשו בלשון רבים ואמאי כתיב יקדש. ותו קשה דבתר הכי בפרשת חטאת דכתיב כל אשר יגע בבשרה התם לא שייך פי׳ הרב כלל דבבשרה קאי ודאי על החטאת ותיקשי התם דהול״ל מבשרה דהתם נמי בעי שהאוכל יבלע ממנה כמ״ש רש״י שם הילכך נר׳ כדכתיבנא:
פסוק טו:כליל וכו׳ אין נקמצת להיות וכו׳. כלומר נקמצת היא אלא שאין נקמצת להיות שיריה נאכלים כמנחת ישראל אלא כלה כליל שהקומץ קרב בעצמו והשיריים קרבין בעצמן והיינו אליבא דר״ש בפר׳ אלו מנחות ופירש כוותיה משום דפשטא דמלתא משמע הכי. והנח״י פירש כוונת הרב להיפך מדברינו דהיינו דאתא לאפוקי מדעת ר״ש אלא כרבנן דאינה נקמצת כלל ע״ש. ולעד״נ דפשט דברי רש״י מוכח כוותין:
פסוק כ:ואשר יזה וכו׳ אותו מקום הדם וכו׳. בת״כ יכול יהא הבגד כלו טעון כבוס ת״ל אשר יזה עליו וכו׳ מקום הדם טעון כבוס ואין הבגד כלו טעון כבוס ע״כ ולכאורה נר׳ דמיתורא דקרא דריש הכי מדהדר וכתב אשר יזה עליה וכך פירש הר״ב ק״א אבל אינו נראה דהא הך יתורא דקרא שפיר מדריש בתר הכי התם בת״כ בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות העור משהופשט ת״ל אשר יזה עליה אלא נרא׳ דהך דרש׳ ילפי׳ מדכתיב אשר יזה עליה והול״ל עליו אם איתא דקאי על הבגד כלו שהרי בגד ל׳ זכר לכך פי׳ דקאי על אותה חתיכ׳ שנפל הדם עליה שאותה חתיכה לבד היא הצריכ׳ כיבוס:
פסוק כב:כל זכר וכו׳ הא למדת שהמחטא וכו׳. פירוש דק״ל שפסוק זה חוץ למקומו הוא דהו״ל למכתביה לעיל גבי הכהן המחטא וכו׳ ואמאי נטר למכתביה הכא אחר שהפסיק בכמה מילי ומפרש דלעיל לא הוה מצי למכתביה דהיכי ליעביד אי כתב רחמנא כל זכר תחלה ואחר כך הכהן המחטא הוה דרשי׳ בכלל ובפרט אין בכלל אלא שבפרט כהן המחטא אין איניש אחרינא לא ואי כתב הכהן המחטא ברישא והדר לימא כל זכר הוה דרשי׳ איפכא פרט וכלל כלל הכל ואפילו אינו ראוי לחיטוי מש״ה ארחיקינהו קרא דהשתא כי היכי דאמרי׳ כלל ופרט המרוחקים אין דנין אותם בכלל ופרט ה״נ פרט וכלל המרוחקין אין דנים אותם בפרט וכלל ולאו למימרא דאין דנים כלל אלא לעולם דנים ומיהו אהני נמי פרטא קמא קצת למעט שאינו ראוי לחטוי ודומה לזה פירשו התוספות ז״ל בכלל ופרט המרוחקין דלאו למימרא דאין דנים כלל אלא דנין ומיהו אהני כללא קמא לרבויי מידי ע׳ בפ״ו דסנהדרין דף מ״ה ד״ה השתא דמרחקי אהדדי ע״ש:
פסוק כג:וכל חטאת וכו׳. דק״ל שאם בחטאות הפנימיות מיירי כדמשמע פשטיה דקרא לא צריכא דהא בהדיא כתיבא בהו שריפה בפרשת ויקרא לכך מפ׳ דבחטאות חצוניות מיירי. וקמ״ל שאם הכניס וכו׳ והא דכתב שאם הכניס וכו׳ ולא כתב שאם הזה מדם חטאת החיצונה לפנים נראה שדעתו ז״ל לפרש כמאן דאמר בפ׳ התערובות נכנם לכפר אף על פי שלא כיפר פסל דפלוגתא דר״א ור״ש היא התם במתני׳ ופירש רבינו כן משום דפשט אשר יובא לכפר הכי משמע דמיד שהובא לכפר אף על פי שלא כיפר לא תאכל באש תשרף והר״ב נח״י כתב שרש״י לא ביאר דעתו אלא שכתב סתם. ולעד״נ דשפיר ביאר דעתו כדאמרן:
