פסוק ב:צו וגו' זאת תורת העולה, רש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס, כ' ברמב"ן שקאי על פסוק י"ג זה קרבן אהרן ובניו שכ"ג הביא מנחת חביתין בכל יום והוא חסרון כיס, אבל קשה דהכהנים נטלו תרומות ומעשרות ולא חסר להם קמח להביא כל יום מנחה, רק כאן הכוונה בזמן שישראל היו במדבר שלא היו להם תרומות ומעשרות ונצטרכו לקנות קמח מסוחרים שהביאו מרחוק למדבר והי' ביוקר, וז"ש "במקום" שיש חסרון כיס, במקום כזה צריך זרוז, ע' בכתב סופר בשם אביו ז"ל: ובפענח רזא כ' שהיו צריכין להקיץ כל הלילה ויתבטלו ממלאכה, וגם שהיו צריכין לקצוץ שכר להמקיצין - ובשם אפרים כ' דקאי על פסוק ד' ולבש בגדים אחרים שלא ילכלך, ואם לא יפשוט יתלכלכו ולא יהיו ראוים לשימוש ויהי' נפסד של הקדש, ועי' יומא (כ"ג:) ובר"מ פ"ב ה"י מתמידין גם בהסרת דשן צריך בגדים פחותים ע"ש בכ"מ ומשל"מ, וזה חסרון כיס שילכלך בגדיו ע"י הוצאות הדשן, וע"ע שבת (קי"ט.) ר' ענן לבש גונדא ע"ש ברש"י: והחידושי הרי"מ ז"ל אמר דעל כל אברים יש כיס, להלשון שלא ידבר מה שאסור, ויש כיס לעינים, לעצום עיניו מראות ברע, וכן לאזנים ככתובות (ה':), אולם להמחשבה אין כיס ושולטת בכל עת, ועולה מכפר על מחשבה, וז"ש בעולה צו שצריך זירוז במקום שיש חסרון כיס ועמ"ש בזה בכלי חמדה ובשפתי צדיק הביא מהחה"ר ז"ל שנצרך כיס לכל דבר יקר ובכל קרבן יש חלק הנאכל להכהנים או לבעלים, והי' למראות עין לדבר פשוט, אבל עולה כולה כליל, ולא הי' עם מה לכסות הקדושה נקרא חסרון כיס והי' צריך זירוז ביותר, ואמר כל הצדיקים הי' להם כסות עינים היהודי ז"ל בלמדן, וכן ר"ר בונם, החוזה ז"ל עם רוח הקודש, ועל עצמו אמר, תערוך לפני שלחן נגד צוררי, לפעול פרנסה לישראל, וז' שנים שנהג החי' הרי"מ קראו החסידים שבע שני השבע: ובתולדות יעקב יוסף כ' ביותר צריך זירוז קאי על "לדורות" שכל משרת הקודש רבנית וכדומה יהי' עיקר על מעות, בלי מעות לא יוכל לבוא למשרת קודש, וזאת הזהירה התורה על זמן הזה - ובס' כפלים לתושיה כ', ביותר צריך לזרז ולעורר העם במקום חסרון כיס, בזמן שאין פרנסה לעם, שיפלו ע"י זה ליאוש וחסרון אמונה ובקידושין (ל"א.) גדול המצוה ועושה מאינו מצוה ועושה, דהמצווה לא יבא לו בנקל לעשותו להכי במקום שכ' "צו" צריך זירוז ביותר, והה"צ מגאסטאנין ז"ל תירץ בזה קו' תוס' שבת (י'.) ד"ה טריחותא, דבברכות (כ"ז:) תפלות ערבית רשות, וכשנטל החגורה לאכול אין מטריחין אותו לחגור החגורה ויתפלל בלא חגורה, והק' בגמ' וכי יש טירחא לחגור החגורה, וגם יתפלל בלא חגורה, והק' תוס' שבתירץ גמ' לא מתורץ קו' ראשונה הכי יש טירחא לחגור, ורק אם יש מצוה משום הכון לקראת אלהיך, ממילא יש טירחא, דלעשות מצוה לא בנקל בא ויתורץ ב' קושיות הגמ': ובדברי דוד מהטו"ז כ' זירוז "מיד ולדורות" דמצווה צריך מיד כשבא זמנה, משא"כ אינו מצווה רק כשירצה, גם מצווה יש להוכיח לבנו לעשות אבל אינו מצווה יאמר הבן אינו רוצה לעשות דבר שאינני מצווה ועי' ביבין שמועה כלל קכ"א בענין זירוז אי הוי אחד עם מיד, וכדברי רא"ם כאן, ועי' בס' לחמי תודה באריכות. ובס' אמרי בינה הביא ע"פ מדרש נח הוא העולה שהקריב אדה"ר ולא שלמים, והטעם דבסנהד' (נ"ו:) אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה, ולפ"ז לא הקריב שלמים דנאכלין לבעלים, אבל עולה כולה כליל, ותוס' שם הק' מדוע לא חשוב בין ז' מצות דב"נ, ותי' דלא חשב רק מה שנצטוה גם לדורות, אבל בשר הותר לדורות, וז"ש רש"י הוא העולה שהקריב אדה"ר ולא שלמים, וצ"ל משום שנאסר לו בשר, וק' למה לא חשב בז' מצות לכן פרש"י מיד ולדורות, דחשב רק מה שיהי' לדורות: ובס' עיר דוד כ' ג"כ כנ"ל דבזמן ביהמ"ק קיים, והי' עני ג"כ נתכפר בלימוד, כמ"ש במנחות (ק"י.) כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה, ובתהלים (קי"ט צ"ב) לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כאשר לא הי' לי להביא אף עשירית האיפה, וז"ש צו וגו' לאמור דייקא זאת תורת העולה היא העולה, פי' אם אומר תורת העולה חשוב כהקריב עולה "מיד ולדורות" תמיד אם תאמר פרשת עולה חשוב כהקריב עולה, אך ק' בזמן ביהמ"ק יכול להביא עולה, ע"ז אמר ר"ש ביותר צריך זירוז במקום ת"כ ואינו יכול להביא מוכרח לומר פ' עולה: ובס' לקוטי נפתלי כ' דק' הא בקטרת ג"כ יש חסרון כיס יותר, דבעולה עכ"פ נהנים בעורה ובקטרת כלל וכלל לא ואמאי לא כ' בקטרת צו,וצ"ל דל"צ זירוז דמעשרת, וביומא (כ"ו.) פריך ואימא עולה נמי מעשרת, ומשני הא שכיח והא לא שכיח, ופרש"י מסתברא דעושר אדלא שכיח דאל"כ נמצא הכל עשירים, והנה כשנאמר פ' העולה לא הי' רק ג' כהנים אהרן ובניו והי' קטרת שכיח כמו עולה, והי' אפשר לומר דעולה ג"כ מעשרת, וק' למ"ל צו, הא א"צ לזרז, וצ"ל זירוז קאי אדורות, ולדורות אינו מעשרת, וז"פ אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, וק' מנ"ל לדורות, לכן אמר ביותר צריך זירוז במקום ח"כ, ובעולה ח"כ, וק' הלא קטרת כו' וצ"ל דמעשרת, וק' קו' גמ', אלא ודאי דקאי אדורות, ועי' קהלת ישורין דבר נכון, ובנפש יהונתן, ובכור שור קידושין כ"ט אריכות גדול - ובירושלמי תרומות פ"ח ה"ט בר' יוחנן דאבד לי' כיסתי' בעיין מיני' אורייתא ולא ידע, ואמר להו דעתא בליבא תליא וליבא בכיסא תלי', הרי שבמקום שיש חסרון כיס יש חסרון דעת, וא"כ בעולה שלגבוה ואין לכהן חלק בבשרו ויש ח"כ, ויש לחוש גם לחסרון דעת שתטרף דעתו ולא יעסוק בעבודתו כראוי לכן צריך הכתוב לזרזו ובס' גרש כרמל כ' אף דבעולה יש לכהן העור, ורק זירוז עולה היכי שאירע פסול בקרבן דקיי"ל כרש"י דאם עלו לא ירדו, ובזבחים (ק"ג.) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה אלא נשרפין עם עורן, נמצא הוי ח"כ גמור לכהנים שאין להם גם עור, ויש לחוש לעצלות וזה לדורות, כי מסתמא בקרבן אהרן ובניו לא אירע שום פסול וא"ש המשך דברי רש"י: ובמד"ר אין עולה בא אלא על הרהר ומקרא מלא (יחזקאל כ' ל"ב) והעולה על רוחכם הי' לא תהי', ותמוה כמ"ש ביפ"ת דאין זה מקרא מלא, ובדברי שאול מ"ת כ' ע"פ הכוזרי מאמר ב' אות פ' שלשון הקודש מבדיל בין ה' השאלה לה' הידיעה, דה' שאלה בפתח כמו המן העץ, הגם לכבוש המלכה, וה' ידיעה בקמץ, וי"ל עוד דה' ידיעה דבר החלט, וה' שאלה מסופק, ולפ"ז אי הי' הכוונה בהעולה על רוחכם ה' השאלה, והיינו מה שעולה על רוחכם הי' לא תהי' הי' ראוי לנקוד בפתח, וכיון שנקוד בקמץ משמע קרבן עולה, והיינו ע"ד המחשבה ומלשון רעיון, וה' הידיעה היינו קרבן עולה, וכן הוא בירושלמי יומא פ"ח ה"ז עולה מכפרת על הרהר כמ"ש והעולה על רוחכם וכו', וכן איוב אומר (א' ה') והעלה עולות אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם מחשבה פתח חטאת, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ובאבות פ"ב מי"ג לב טוב ולב רע, וברכות (י"ב:) אחרי עיניכם זה הרהר עבירה ושם (ס"א.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב, ושבת (ס"ד.) מידי הרהר לא יצאנו, מיד ויקרב את קרבן ה' - יומא (כ"ט.) הרהורי עבירה קשו מעבירה - כתובות (מ"ו.) אל יהרהר ביום - קידושין (ל"ט:) ודלמא מהרהר בע"ז נזיר (כ"ב.) מי שנתכוון לחזיר ועלה בידו טלה טעון סליחה - סנהד' (ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי - מנחות (ס"ה.) פרש מצודה לדגים והעלה תינוק ודגים חייב זיל בתר מחשבה ליבא ועינא ב' סרסרי דעבירה, ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה ותנחומא שלח ט"ו, ובמדב"ר פ"י וזה"ק משפטים (קט"ז:) ועמ"ש בפרד"י ויחי (דף של"ה.) כל מחשבה שגורם לעקור עיקר מעקרי הדת מוזהרים שלא להעלותו על לבינו, ר"מ פ"ב ה"ג מעכו"ם מחשבות רעות אבות הטומאה והמעשים ילדיהן, חינוך מ' שפ"ז, ועי' בס' יביע אומר: ובבנין אריאל כ' דלאהרן ובניו הי' ריווח מקרבנות, ואף בעולה העור, ויש לחוש פן לא ירצו לפרסם הא דעוסק בפ' עולה כאלו הקריב, דבנ"י לא יביאו קרבנות רק ילמדו פ' קרבנות, וזה שהי' צריך זירוז ע"ש, וגם לאמור שדור אחד יגיד להשני כמ"ש במד"ר דברים א' כ', ואת העם צו לאמור, אתם צוו לבניכם, ובפ' ב' ואתחנן וגו' לאמור לדורות, ועי' ישועות יעקב. ובס' הדרוש והעיון כ' דמחשבה טובה מצרפת למעשה, בקידושין (מ'.) וברכות (ז'.) חשב לעשות מצה ונאנס כאלו עשאה, וזה רק יש ללמוד מעולה דבא על הרהר ואם מחשבה רעה לבדו פוגמת מכ"ש מחשבה טובה, שמדה טובה מרובה מפרעניות במכות (ה':) וברש"י, וז"פ זאת תורת העולה, כלומר זאת התורה יוצאה מעולה ונלמד ממנה כל הקרבנות. ובס' מלאכת מחשבת רצה באמת לומר כן רק בעולה, כי הלימוד ישלים רק חלק הגבוה ולא החלק השייך לכהנים, ופלא שנעלם ממנו הגמ' במנחות (ק"י.) דדרשינן כן גם על שאר קרבנות, ובס' ברכת אהרן מאמר כ"ז כ' הא דחשב לעשות מצוה ונאנס הוי כעשאה, זה רק במצות שבין אד למקום ולא בבין אדם לחבירו שרק עשייתה מביא תועלת לאחרים כגון צדקה, דלכאורה הא נקטינן דרק אונסא כלא עביד, אבל אונסא כעשן דעביד לא אמרי', כדאי' בש"ך חו"מ סי' כ"א סק"ג, והוא מירושלמי קידושין פ"ג ה"ב, וע"ש בתומים, ורק י"ל דזה רק כשהתחייבות הי' בין ב' אנשים שא' התחייב לתת לחבירו דבר מה אם יעשה לו איזה דבר, ואי נאנס ולא עשה אמרי' דאונס לא חשיבכעביד מעשה, שהוא לא קיבל עלי' התחייבות רק מפאת שהי' לו צורך באותו דבר, ומה בכך שלא נעשה ע"י אונס סוף סוף לא השיג התועלת, אבל במצוה למקום שאין להשי"ת שום צורך בעשיית המצוה, וא"כ גם אם לא נעשתה ע"י אונס הוי כעביד, ושפיר רק במצוה בינו למקום אמרינן חישב כו', אבל בין אדם לחבירו הדרינן לכללא דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן, ושפיר רק בעולה הוי כאלו הקריב, אבל בשאר קרבנות שיש לכהנים חלק לא שייך זה, אבל בגמ' שם אי' דגם בחטאת ואשם כן, וי"ל אף דיש לכהנים חלק בקרבנות, וזה הוא מענין כפרה כפסחים (נ"ט:) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל אין אכילת כהנים מעכבת הכפרה, ואם נטמא הבשר או שנעשה נותר קודם שנאכל, הבעלים מתכפרים בלא אכילת כהנים, וכשמשלים ע"י הלימוד בתורת הקרבן החלק שעולה לגבוה, לא איכפת לן אם לא נשלם החלק השייך לכהנים, ועמש"ל (ו' י"ח) באונס כמאן דעביד: ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ג' אות ג' בצלעות הבית כ' עפמ"ש במד"ר ריש איכה, כ"ז שישראל משליכין ד"ת לארץ הגזירה על ישראל מוצלחת שכ' (דניאל ח' י"ב) השליך אמת ארצה, ואין אמת אלא תורה, שהוא לבוש מלכות, ואין ללמדם אלא לתכלית לקיים המצות, והלומד לתכלית גשמי, והלימוד סבה לתכלית דבר פחות הוא מקיל בכבודה, וז"ש כ"ז שמשליכין ד"ת לארץ, שעניני ארץ מגמת ומטרת לימודו אז גזירה מוצלחת, וז"ש כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב, ואמרו שצריך זירוז ללמוד לשמה ביותר במקום ח"כ, ואילו ע"י כן ילמוד לתכלית פחות הערך:
פסוק ב:שם) הוא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, מ"ש למעלה זאת תורת העולה, דלימוד הוי כמקריב עולה, נאמר רק על "כל הלילה" בחושך הגלות, שאין מקדש אז יקיים ע"י לימוד "עד בוקר" כשיזרח השחר וביהמ"ק יבנה אז שוב יקריב עצם קרבן עולה והנה לא מצינו רק בעולה כל הלילה, לירושלמי הנ"ל דעולה על הרהר, והרהורים באים ביותר בלילה, (שה"ש ג' א') על משכבי בלילות - (תהלים ל"ו ה') און יחשוב על משכבו - (דניאל ד' ב') והרהורין על משכבי - (ואיוב א' ה') והשכים בבוקר והעלה עולות כי אמר אולי חטאו בני, ובילקוט ישעי' א' כ"ב על הפ' צדק ילין בה, (ישעי' א' כ"א), דתמיד של שחר כיפר על עבירות שבלילה לכן המצוה בעולה ליקד אש כל הלילה לכפר על הרהורי לילה ובמד' כל המגביה עצמו ה' משפילו וכו' ועי' בתורת משה דבר נכון, ויש לרמז דבמדת עניוות טוב רק נגד בני אדם כשרים, אבל בדבר הנוהג לקיום הדת והרמת קרן התורה ונגד רשעים לא ישפיל עצמו כי זה בזוי התורה, וז"ש היא העולה, והי' בבחינת היא עניוות, ובבחי' עולה להתגאות, ומרמז נגינה מונח רביעי שמחבר יחד להיות לו ב' המדות שפלית והתעלות, כן הי' מרדכי ענו אבל בדברי ה' להשתחוות להמן לא קם ולא זע ממנו, וכן משה אף שהי' ענו מאד, אבל בדרכי ה' הי' עומד נגד הפושעים להרים קרן התורה, וז"פ ואש המזבח תוקד בו, פי' אש של מעלה תוקד "בו" בלב כל איש, ובער עליהם הכהן עצים בבקר בבקר, הוא הנביא ומוכיח שהי' בבחי' כהנים, כמ"ש בר"מ הל' שמיטה פי"ג הי"ג שכל אחד יכול להיות בבחינת כהן, וכמ"ש בש"ב (ט' י"ח) ובני דוד כהנים, וע"י זה אש תמיד תוקד על מזבח לא תכבה, כי לא אלמן ישראל, ולא תכבה אש תורה, ועמ"ש בזה בפרד"י שמות דף (ה'.) ותצוה (רצ"ה.): ובסוטה (ה'.) בשמתא מאן דאית בי' ובשמתא מאן דלית בי' פורתא מגיאות, ופי' בזה המפו' הגאוה והגדולה לחי עולמים, אימתי חשוב כשישתמש בהם לחי עולמים לכבוד שמים, וז"ש במד"ר צו ז' המתגאה אינו נידן אלא באש, דאש ג"כ לקיום האדם, דעל ידו יכין תבשיל, ויתקן לו כלים הנחוצים, אבל אם האש תעבור מגדרה, ברגע אחד תכלה כל יגיעת אדם, וכן המתגאה כו': באוה"ח עוד נ' כי חסרון שמצות עולת תמיד צ"ל ראשונה כו' ותניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר פסולים, והתוספתא הובא ג"כ בתוס' יומא (כ"ט.) ד"ה אלא, ומנחות (מ"ט:) ד"ה ת"ל דרק מדרבנן, אבל מה"ת אינו נפסל, ועמ"ש בכל"ח, וע"ע תוס' עירובין (ב'.) ד"ה שלמים, ומשל"מ פ"א ה"ג מתמידין אריכות בזה: באוה"ח כוננת רבינו ז"ל רמז לזה"ק תשא קפ"ח. אלו אמר קרא שפת אמת כוננת לעד הוה כדאמרן אבל כ' תכון זמינא שפת אמת דתיכון מה דלאו הכי השתא, דשפת שקר קיימא וכו', - ושם כ' בענין אורך הגלות וזמן הגאולה ויהי ערב ויהי בוקר אחר ת"ק לאלף הששי, וע' בזה ברמב"ן בראשית (ב' ג') ובחת"ס ח"ו סי' ס"א, ומה שהבאתי בפרד"י שם דף (כ':):
פסוק ב:שם) כל הלילה עד הבקר, ובמגילה (כ"א.) מלמדשכל הלילה כשר להקטרת חלבים ואימורים, דהכפל לשון מדויק דדי הי' לכתוב כל הלילה, ומדכ' עוד עד הבקר ש"מ דמלשון כל הלילה לחוד אפ"ל דלאו דוקא כל הלילה ממש אלא אפילו מקצת לילה, ומצינו לשון "כל" גם על מקצת, בש"א (כ"ח ב') ולא אכל לחם כל היום ההוא וכל הלילה, ומבואר אח"כ שאכל באותה הלילה, ובמ"ב (ד' ב') אין לשפחתך כל, ועטו"ז או"ח תקפ"ב סק"ג דגם על רוב שייך כל, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י וארא (נ"ב.) ותצוה (רצ"ד.), והרה"ג אבד"ק גאלין נ"י כתב לי איזה ציונים בזה, לעיין ביד אפרים שם וגליוני הש"ס ברכות (מ"א:), שו"ת בית דוד סי' י"ח, קבוצי אפרים ש"י סי' ב' - וע"ע ברכות (כ"א.), עירובין (כ"ה.), פסחים (ס"א. וצ"ד), ב"ב (ט"ז.), כתובות (ט"ז:), סנהדר' (צ"ט.), ושבועות (ל"ט.) - ובאתה נגלית את כל העולם כולו, ובעקרים מ"א פ"כ משמע כל תביא לפעמים על רוב הדבר ובמשנה ברכות (ב'.) חשב כל הדברים שמצותן כל הלילה וחכמים עשו סייג רק עד חצות הלילה, וכ' רש"י ובהקטר חלבים ואימורים לא גזרו חכמים עד חצות, ועתי"ט, ובר"מ פ"ד ה"ב ממעשי הקרבנות כ' דרק עד חצות הלילה, וע"ש בכ"מ ומל"מ, ושאגת ארי' סי' ד' ובשמים ראש סי' קכ"ה וכסא דהרסנא - וטעם רש"י כ' בס' הדוה"ע עפמ"ש טו"ז או"ח תקפ"ח יו"ד קי"ז וחו"מ ב' דדבר המפורש להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, וכאן ההיתר מפורש כל הלילה עד הבקר, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י ויקהל דף ש"ס:
פסוק ב:שם) ואש המזבח תוקד בו, וביומא (מ"ה.) זו מערכה שני' של קטרת כי הי' ג' מערכות של אש על המזבח בכל יום. א', מערכה גדולה שעלי' מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. ב', בצד המערכה הגדולה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום. וג', אינה כי אם לקיום האש, שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר, מוסיפין עלי' מזה, וע' יומא (ל"ג.) באביי קשה למה השמיט מערכה ג' שמבואר שם ביומא, וכן פסק הר"מ פ"ב ה"ה מתחיבין, ועי' תו"ת וצ"ע:
פסוק ג:ולבש הכהן מדו בד, רש"י כתונת שיהי' כמדתו, וברמב"ן, תה"ד צריכה בגדי כהונה ואין העבודה בב' הבגדים מהם, והזהיר שנים לדבר שנתחדש שיהי' הכתונת כמדתו, וצריך ד' בגדים, וביומא (י"ב: וכ"ג:), ובתרגם לבושין, ומדו יכלל כל בגדיו, ובש"א (ד' י"ב) ומדיו קרועים, וש"ב (כ' ח') מדו לבושו, ותהלים (קל"ג ב') על פי מדותיו, וע' שיח יצחק יומא שם, ובמיני תרגומא אריכות וע"ל אחרי (ט"ז ד'): וגם בד בגד חשוב למלכים ושרים, וע"ע בש"א (י"ז ל"ח,) וכן כאן בגדי כבוד וגדולה ובס' אור המאיר הביא שעל פי רוב הכהנים ורבנים אינם מקיימים זה, וחיים על חשבון הקהל יותר ממדתם, "וכל מחמדיהם" הקדושה, תורה ויראה, "נתנו באוכל" עבור האוכל להתנהג בהרחבה, ועפרד"י תרומה (דף רה"ע:):
פסוק ג:שם) על בשרו, רש"י של"י דבר חוצץ ביניהם, והוא מזבחים (י"ט.) וערכין (ג':) ובר"מ פ"י ה"ו מכלהמ"ק הביא מקרא על בשרו ולבשם, באחרי (ט"ז ד'), וכן מובא ביומא (כ"ה.) וסנהד' (מ"ט:), ובמל"מ פ"ב ה"ב מעבודת יה"כ דלכן בכ"ג ביה"כ בכל פעם כ' ונסתפג שיש לחוש שנדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר והוי חציצה ע"ש, ומים לא הי' חוצצין דלח אינו חוצץ כזבחים (ל"ה.), ועי' מה שהבאתי בזה בפרד"י ח"ב (תנ"ח.), ובבית יצחק יו"ד ח"ב סי' קע"א אות י' כ' הא דלח אינו חוצץ רק בטבילה דתלוי בקפידא, ובלח אין דרך להקפיד, וכב"י יו"ד סי' קצ"ח, ודחה זאת מפסחים (ס"ה:) דגם בשאר דברים לח אינו חוצץ, ועי' בס' הדוה"ע שהק' דבסדר עבודה אמיץ כח לאשכנזים לא מוזכר ונסתפג אף שהוזכר במשנה יומא (ל"א:) ובר"מ פ"ב ה"ב מעיה"כ:
פסוק ג:שם) והרים את הדשן, בירושלמי יומא פ"ב ה"א מלמד שצריך לשייר מקצת דלשון הרמה רק בנוטל מקצת ושייר מקצת, ובס' הנ"ל הק' מחלה סופ"ק האומר כל גרני תרומה ל"מ עד שישייר מקצת דכ' ראשית ובעינן שירי' ניכרין, וכ"ה בחולין (קל"ו:) ואמאי לא אמרי' מדכ' הרמה, וי"ל דבתרומה ג"כ כ' לשון נתינה, (דברים י"ח ד'), וכן בחלה (שלח ט"ו כ"א) מראשית עריסותכם תתנו לה', הו"א דלשון הרמה לאו דוקא:
פסוק ג:שם) רש"י הי' חותה מלא המחתה, ובשפת אמת בליקוטים הק' מיומא (כ"ד.) מסקינן בקומצי, א"כ אינו מלא המחתה, ואפי' אם נדחוק שנעשה מחתה שתחזיק הקומץ, צ"ע כיון דיליף מגז"ש מקומץ מנחה ושם פסול שלא יעשה מדה לקומץ, וי"ל כיון שאינו נוטל גחלי אש א"כ הכוונה שיהי' ערך הקומץ שיכול לעשות מדה לקומץ, והר"מ השמיט זה דבקומצו, וכמו שהק' במל"מ פ"ב ה"ב מתמידין, וי"ל כאן דא"א ליקח בחפניוממש לכן פי' הגמ' באופן אחר, דהאיבעי' הי' ללמוד הרמה מתרומת מעשר או מתרומת מדין, דלשון הרמה הוא שיעור מסוים כמו הני תרומות, ופשוט מדר"ח שלומד גז"ש ממנחה דאין להרמה שיעור ידוע דהרי בקומצו כ' וגם הכא אין שיעור רק כמה שירצה וקומצו לאו דוקא, (וביותר תמוה דביומא (כ'.) ותמורה (ל"ד.) פרש"י גופי' דמלא הקומץ הי' תורמין, עי' מזרחי וגו"א כאן, ותוס' רע"ק יומא פ"א מ"ה, ובמאירי (כ"ד.) ועי' חי' רש"ש פסחים (כ"ו.) ובחינוך מ' קל"א כ' דנוי למזבח לפנות הדשן, ועוד שאש דולק יפה כשאין תחתי' הדשן, וער"ת פ"ב הי"ב מתמידין בשם ריטב"א שלא הי' חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה, רק מגחלים של אברים שנשרפו ע"ש, וכן הביא במנ"ח בקומץ מנחה שם בשם ירושלמי פ"ק דיומא: בס' פרי חיים כ' דשן הוא מל' דשנים ורעננים (תהלים צ"ב ט"ז) והוא שייך אל חלקים השמנים הנשארים מן שריפת דבר שיש בו שמנונית, ושם אפר מורה על חלקים הדקים העפריים והמלחיים הנשארים אחר שריפת הגשם, וזה שפרש"י הדשן אשר תאכל כו' את העולה, ועשתה דשן מאותו דשן, כלומר דשן מן העולה ולא מן העצים עכ"ל, וכ"כ בתוה"מ דשן רק בדברים שמנים שהאש מסיר את הדשן והשומן, אבל שם אפר כולל כל הנשרף, וכשבא על דבר דשן שנשרף יקרא בשם דשן תיכף כששלט בו אש, אבל בשם אפר לא יקרא עד שנעשה כאבק, ועי' אילת השחר סי' תכ"ח, ובהכתב והקבלה מזה:
פסוק ג:שם) רמב"ן יש מרבותינו במס' יומא שאין הוצאות הדשן צריכה כהונה, ופשוטו של מקרא בכך הוא, ובמל"מ פ"ב ה"י מתמידין תמה שלא מצא פלוגתא בזה עי' יומא (כ"ג:), ובירושלמי רפ"ב מיומא בזר שהרם, ר"י מחייב מיתה ור"ל פוטר דעל עבודת סילוק אין ח"מ, ובר"מ פ"ט ה"ח מביאת מקדש אם הרים ישראל לוקה ע"ש במל"מ אריכות ובירושלמי פ"ב ה"א מיומא, תה"ד כשרה כל הלילה והא דיומא (כ'.) בכל יום תורמין בקריאת הגבר, ובר"מ פ"ב הי"א מתמידין פי' משיעלה עמוד השחר, וצ"ל אף דלכתחילה הי' תורמין כשיעור זה, אבל אם רוצים רשאים גם להרים כל הלילה, וביומא (כ"ב.) תה"ד עבודת לילה היא הואיל והכשיר בלילה, ומשמע דרק הוכשרה בלילה אבל לא שהחיוב עבודה לכתחלה בלילה:
פסוק ג:שם) ושמו אצל מזבח, בת"כ ושמו בנחת, ושמו כולו, ושמו שלא יפזר, חילוק בין נתינה לשימה, נתינה הוא בלי שום כוונה וסדר, ושימה בסדר הישר, ובפקודי (מ' י"ח) ויתן את בריחיו וישם את קרשיו, בבריחים לא הי' צריך סדר שהי' כולם שווים, אבל בקרשים הי' צריך לכוון אחד בשל חבירו, ועשה ג"כ סימנים על כל קרש שידע לכוון כל קרש על מקומו, וכאן שכ' ושמו ולא ונתנו, ע"כ שהנחת האש הי' צ"ל בסדר מיוחד בנחת כולה ושלא יפזר, ועי' עוד ביומא (מ"ה.) ובשיח יצחק, ותמורה (ל"ד.) ושמו בנחת וכולו ושלא יפזר כמ"ש בת"כ, וי"ל עוד מדכ' שימה ולא והשליכו כמו בויקרא (א' ט"ז), ובעירובין (נ"ד:) חייב לשנות לתלמידו שיהי' סדורה בפיו שנ' שימה בפיכם, ולשון שימה בסדר ומשטר, בויגש (מ"ז כ"ו) וישם לחוק, בשלח (ט"ו כ"ה) שם שם לו חוק ומשפט, ותהלים, (כ' כ"ב) ושם דרך, ול' נתינה מורה על עיקר הפעולה, ובגיטין (ע"ז.) ונתן בידה אף לגגה וחצרה, דנתינה מורה נתינה שטחיית בלא דיוק איך שתצא הפעולה אל הפועל, ושימה מורה על שימה מסודרת ומכוונת, אבל בירושלמי פ"ה ה"א הוסיף דבידה מורה גם על רשותה, וכמו בחקת (כ"א כ"ו) ויקח את כל ארצו מידו וכ"כ בתשו' הרשב"א אלף כ"ז, ועי' בס' הכתב והקבלה ותו"ת אות כ"ד, ותוספת ברכה:
פסוק ד:ופשט, ערש"י ובס' הליכות אלי' סי' תקס"ו ופרד"י תצוה (רצ"ז.) ובמלואים שם (דף תמ"ג:), והר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר ופש את בגדיו ולבש בגדים אחרים, שיחשוב כל אחד שסופו יהי' כן שילבשו בבגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מקום אחר, אל מקום טהור, לבית החיים, והאש על המזבח תוקד בו, אש גיהנם:
פסוק ה:לא תכבה, מ"ע להבעיר אש בכל יום בבוקר ובין הערב, ואע"פ שאש יורד משמים, מצוה להביא מהדיוט כדי להסתיר הנס, ער"מ פ"ב ה"א מתמידין, ובמנחות (כ"ז.) בעי אי על העצים דוקא או על בסמוך, ועמ"ש בפרד"י שמות (כ"ז.), ובקומץ מנחה מ' קל"ב הק' אמאי לא יליף בש"ס מעקדה דכ' וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, הרי דעל העצים דוקא, וכמו דיליף לענין קרבנות מעקדה בתמיד (ל"א:), ושחיטה בתלוש בחולין (ט"ז.) מן ויקח את המאכלת, ותי' לר"מ בפ"ב הכ"ו מפסולי המוקדשין דרק לכתחילה, וא"כ האיבעי' לענין דיעבד עש"ה, ובס' המצותמ"ע כ"ט דמצוה שיהי' אש תמיד על המזבח, הוא על כל ישראל, רק דעשי' צ"ל ע"י כהנים, ולכן כל המכבה לוקה אף אינו כהן כמ"ש רמב"ן בפסוק ב', עי' בחמדת ישראל (דף ב'), ובסה"מ ל"ת פ"א: וע"ע ברמב"ן שחקר באמת דיהי' ב' לאווין במכבה, וברש"י כאן כ' ב' לאוין, ובחמד"י דף כ"ד ע"ג הוכיח מזבחים (צ"א:) דאף בכיבוי דמצוה איכא לאו ולא אמרי' עשה דול"ת, ולהנ"ל י"ל דאין עשה דוחה ב' לאווין: וברמב"ן אי נתעצלו הכהנים ונכבה האש עברו בל"ת, וצריכין להשגיח שלא יכבה, עי' חלקת יואב תנינא בהשמטות או"ח סי' ו' שהק' מזה על מקור חיים סי' תל"א בדבר האסור גם בלי מעשה לא שייך בי' דבר שאינו מתכוון ואסור, והסכים עמו בהקדמה לאגלי הטל, א"כ איך אמרי' בזבחים (צ"א.) מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג האישים משום דהוי דשא"מ, והלא הכא אסרה התורה אף בלי מעשה לרמב"ן, ובכל"ח תי' דכיבוי במקצת אין איסור על כהנים בלי מעשה ע"ש - ובשפתי צדיק אות ה' הביא דהראשונים חולקים אי נצרך שלא יהי' רגע בלי אש או רק שלא ילין בלי אש, ובמנחות פי"א מ"ז פליגי אי צריך שיהי' טפח המסלק גבי טפח המסדר, וכן י"ל מפני שהי' מונח תמיד גחלת אש משמים לכך נתקיים תמיד: ואדמו"ר מגור שליט"א העיר דהלא נלמד מקרא דאע"פ שירד אש משמים מצוה להביא מהדיוט וכן יש לעיין למ"ד בזבחים (צ"א:) דאין חייב על לא תכבה עד שיכבה כל אש המזבח, אם הכוונה גם על אש היורד משמים אף שמסתם לא הי' יכולת ביד בשר ודם לכבות, ועי' בח"א מהרש"א יומא (כ"א:), מ"מ הי' יכול לסלקה מן המזבח, ואח"כ יכבה כל האש אז יתחייב מלקות, או כוונתו כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי אם יכבה אש מהדיוט אינו חייב ע"ש, וע"ש עוד שנסתפק למ"ד שחייב על כיבוי במקצת אי בעי שיעור כזית, ובהגהות מהגרי"מ בידרמאן שליט"א הביא מזבחים (צ"ו:) בנסכים דמזלפן, והק' בגמ' והא מכבה ומשמע מרש"י דדוקא בטיפין דקות לא הוי כיבוי, ואפ"ל דגם בפחות איכא איסור מתורת ח"ש, ובטיפין דקות גם איסור ליכא:
פסוק ה:שם) ברמב"ן אזהרה לכהנים שירבו בעצים שלא יכבה, ואזהרה לכל אדם שלא יכבה אפי' גחלת אחת והוא בת"כ, וכ' בפנים יפות הא דל"א דקאי על הכהנים ולעבור בב' לאווין, הוא כתוס' ב"מ (ס"א.) בלאו שאין לוקין ל"ש לעבור בב' לאווין, וה"נ הוי לאו שאין בו מעשה במה שלא הרבה עצים, והוי גם ניתק לעשה דכ' אש תמיד תוקד א"כ בעמוד והדלק קאי עש"ה - והנה הגם שאסור לכבות, הותר לשפוך יין על האש, כשנדב יין לבד הגם שנכבה האש, זבחים (צ"א:), ויובן בזה מחז"ל זכרו כיין הלבנון (הושע י"ד ח') חביב עלי שמותן של גרים כיין שקרב לפני על גבי מזבח במד"ר ויקרא, דבאמת קבלות גרים קשה כספחת (קידושין ע':) שנשאר בהם נטיות גרועות שפועלים רע על סביבות ישראל שבאים אליהם, אעפ"כ ירצה לקיחת גרים שמקרבין עצמם לישראל ולדתם, ודומה ממש ליין שקרב על מזבח, הגם שנכבה מעט אש, אעפ"כ נרצה ליתן יין נדבה, כן גרים אע"פ שמכבים מעט אש - תורה ויהדות אעפ"כ נרצה ליקח, הואיל שמקריבים עצמם וטובם על מזבח יהדות: ובירושלמי יומא פ"ד ה"ו לא תכבה אף במסעות, כשאדם בביתו ינהג בכשרות בסביבות קרובי' ומיודעיו ומבושה, אבל כשבא למקום אחר אצל אנשים שאינם ידועים לו אז יוכל לנטות מדרך הישר אל דרך רע, וכ' בתהלים (קכ"ח א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, ירא ה' אף בדרך, סימן שבאמת הוא ירא ה', ומרמז כאן אש תמיד תוקד על המזבח, על מזבח של לב איש צריך תמיד ליקוד להבת אש של אהבת ה' ויראתו, לא תכבה אף במסעות, ועי' בזה בהדרוש ועיון ובפרד"י תצוה (דף רפ"ד:) דבר נעים ע"פ צחות:
פסוק ה:שם) ובער עליו הכהן ובזה"ק דכ"ז. וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחוקא הוא מן דינא וכו', וכן בנשא (קמ"ה:) וחסד ה' מעולם ועד עולם תהלים (ק"ג י"ז) אילין דינין כהני דאתי מסטרי דחסד כו', עי' בס' רשפי אש השלם אות נ"ט שהק' אמאי כהנים קפדנים המה (ב"ב ק"ס. ורש"י גיטין פ"א: ד"ה גט) והלא הם ממדת חסד ותי' על מי שאינו מניח חסדים להתפשט, וכן ראוי לכל עובד ה' ועי' אגרא דפרקא אות קל"ד מה שתי' קו' הנ"ל:
פסוק ו:אש תמיד, רש"י מדליקין הנרות מעל המזבח החיצון, עי' יומא (מ"ה:) ושיח יצחק על תוס' ל"ג. ד"ה מכלל, ובשו"ת גבעת שאול סי' ס"ט - וע"ד דרוש י"ל דיש ב' התעוררות מלעילא ומלתתא, ובטו"ז או"ח סי' א' סק"ב כ' שאין אדם רשאי לסמוך על התעוררות דלעילא רק להתעורר מעצמו תחלה ואח"כ יניח עליו רוח ה' ע"ש,ותשובה הוא אתערותא דלעילא ונקראת תשובה מיראה, ואינה תשובה נצחיית כי כאשר יסלק ה' מאתו יחזיר לסורו, אבל תשובה מאהבה הוא מלתתא, ובאמת כל אחד שב דמן השמים יעוררוהו כמ"ש באבות (פ"ו מ"ב) בכל יום בת קול יוצא מהר חורב וכו', או ע"י עונש גופו ר"ל יעשה תשובה, וז"ש אש תמיד תוקד על המזבח גוף האדם הנקרא מזבח אדמה, תוקד בקרבו אש ליראת ה' בחמימות לא תכבה:
פסוק ז:המנחה כל המנחות נקמצות ומקטירין הקומץ ע"ג המזבח והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת כהנים שאינה נקמצת שנ' וכל מנחת כליל תהי', והם מנחת חינוך וחביתין וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה והוא ככל מ"ע וצריך לאכול כזית כמו פסח ומצה, ועמנ"ח מ' ק"ב וקל"ד, ומצות אכילת קרבנות בכזית ולא בפחות בכזית וגם ל"צ לאכול כל הקרבן, ומביא בשם השאגת ארי' סי' צ"ו דמ"ע ואכלו את הפסח קאי על כל הפסח ולא על כזית, וכן באכילת קרבנות קאי על כל הקרבן ולא על כזית לחוד והביא ראי' מזבחים (צ"ו.) גבי פסולו וגבי עצם שיש בו מוח לא ישברו דמקשה בש"ס ניתי עשה ולדחי ל"ת, הא שם בלאו דמוח יש הרבה בשר וכן בקדשים חוץ מה שנפסל יש בשר א"כ מה מקשה דהעשה ידחה ע"ש, די"ל דקו' הש"ס בפסח דסתמא כ' ועצם לא תשברו בו אפי' אם אין כזית לאיש א' רק עם המוח, כגון שנמנו הרבה אנשים ולא יגיע לא' כזית רק עם המוח וע"ז מקשה וניתי עשה לדחות, וגם בקדשים אם יש כהנים הרבה שלא יגיע לכ"א כזית רק עם מה שנפסל ובל"ז לא יגיע כזית שפיר מקשה עדל"ת, אבל באכל כזית בפסח או בקדשים אין מצוה עוד כלל לאכול רק שלא יבא לידי נותר ויכולים ליתן לקטנים, וביומא (ל"ט.) בכל כהן שמגיע כזית יש אוכל ומותיר ע"ש, וק' איך הותיר הא מצוה לאכול כזית, וע"ש בתו"י דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשובה אכילה ע"ש מפורש דלאביי כזית באכילת קדשים וגם בדורש לציון דרוש א' נסתפק בזה ולא הביא התו"י ע"ש בהגהות מבהמ"ח, וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' מ"ט שהעיר ג"כ בקו' הנ"ל וג"כ העלה דבעי כזית באכילת קדשים ולא הביא התו"י, (ועשו"ת כתב סופר או"ח סי' צ"ו) וברית יעקב או"ח סי' ד' מענין ח"ש במ"ע, וביד המלך פ"ו ה"א מחמץ דבמ"ע שייך ח"ש ולא במצה דכל שישנו כו' וח"ש אינו בב"ת חמץ, וע"ע בס' מאה שערים שער ט"ז, ובפרד"י ח"ב (דף קל"ב: ושע"ט.), ובשערי תשובה או"ח סי' תפ"ד, ואבני נזר או"ח סי' תי"ג, ודברי מלכיאל ח"ה סי' כ"ח, ולקמן בפסוק י"ז - ובסוף פסחים (קכ"א.) ברכת הפסח וברכת הזבח פי' רשב"ם בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הפסח או לאכול הזבח, ובר"מ פט"ו הכ"ב מתרומות מברך א"ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול בתרומה, וכ"כ בפ"א ה"ב מבכורים ובמל"מ פ"י ה"א ממעה"ק דמברך לאכול חטאת או אשם, וע"ע שם במל"מ פ"א ה"א ממעה"ק:
פסוק ח:בקומצו, רש"י שלא יעשה מדה ובשפ"ח, וי"ל עוד טעם דאם כלי הוא הרי קודש ואיך אמר בקומצו הלא אין קומצו כי אם של הקודש, ובהכרח קאי על קומץ אצבעותיו:
פסוק ט:והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו, עי' פנים יפות שהק' מטו"ז יו"ד סי' מ"ג סק"ז דכל שיור הוא פחות מחציו והכא הקומץ היא מיעוט המנחה וכ' והנותרת עש"ה, והארכתי בזה בפרד"י תצוה דף (רצ"א:):
פסוק ט:שם) רמב"ן שאפי' מנחת כהנים נקמצת וכו', ובמנ"ח בקומץ מנתה מ' קל"ד הק' כי כפי הלכה מנחת כהנים אינה נקמצת כלל ויראתי לשלוח יד ברמב"ן עכ"ל וצע"ג:
פסוק ט:שם) בחצר אה"מ תאכלנו, ערש"י פסחים (ל"ד:) ד"ה ר"י כדכ' בכולהו בחצר אה"מ, ולא נמצא כן רק פעם א' כאן ומה שייך לשון בכולהו, ועי' מה שהארכתי בזה בפרד"י יתרו (דף קל"ו.):
פסוק ט:שם) יאכלוהו, בת"כ מה ת"ל לרבות שיאכלנו בכל מאכל שירצו, ור"ל בכל מיני תבלין שירצו, ועי' תורה תמימה שמביא מסוטה (ט"ו.) דרשינן זה מדכ' במת"כ למשחה ודרשינן לגדולה כדרך שמלכים אוכלים ע"ש, ובתוס' בכורות (כ"ז.) ד"ה ואתי כ' דאכילה בתבלין כדרך שמלכים אוכלין שייך רק בבשר ולא בפת, והלא בסוטה ובת"כ ילפי' כן ממנחה וצע"ג:
פסוק י:לא תאפו חמץ, עמנ"ח מ' קל"ה שנסתפק השיעור על כמה חייב כשהחמיץ אם על כ"ש או בכזית וסיים בכזית אפי' ביותר מכא"פ דשיעור כא"פ רק באכילה ולא באיסור אחר וח"ש ג"כ אסור, ובשפתי צדיק אות ז' נסתפק אם חימץ חצי זית ושרפו ואח"כ חימץ עוד חצי זית אי חייב, והנה בשבת בהוציא ח"ש ונשרף וחזר והוציא ח"ש פטור כמ"ש הר"מ פי"ח ה"ג משבת, ובפמ"ג בפתיחה לשבת כ' דאפשר רק בהוצאה דמלאכה גרועה וצריך שיהי' ביחד אבלשאר מלאכות חייב אף בשלא הי' ביחד, וכן כאן י"ל שהקפידא שחימץ כזית מהמנחה:
פסוק יא:כל זכר יאכלנה, עי' פרד"י יתרו (ק"פ:) שהבאתי מהרבה מקומות מה שנשים פחותים מזכרים עש"ה:
פסוק יא:שם) כל אשר יגע רש"י קק"ל או חולין שיגעו בהם ויבלעו ממנה, עי' באבן עזרא חגי (ב' י"ד) בקרא שאל נא את הכהנים הן ישא איש בשר קדש וגו' היקדש ויענו לא, ויאמר חגי אם יגע טמא נפש היטמא ויענו יטמא וגו' והוא תוכחת מוסר שהכהנים הגבוהים במדרגתם וכן הגוי הזה שהוא כלל האומה, דומים כשאלה הזאת שאם יתקרבו אל הקדושה ויגעו בה במקרה לא במהרה תתדבק בם, אמנם אם יגעו במקרה בטומאה מיד יטמאו, וע"כ כששאל הן ישא איש בשר קדש בבגד היקדש ויאמרו לא כי לא במהרה יקדש האדם, ובטומאה מהרה תתדבק, עי' ס' פרי חיים בביאורו כן, וז"ש בעקב (ז' כ"ו) ולא תביא תועבה אל ביתך, וגם אדם התעב לע"ז לא תביא לביתך ולא תאמר שאתה תחזירו למוטב, לא כן והיית חרם כמוהו הוא ירשיעך, ותדע שבנגיעה לבד יטמא הטהור מהטמא, אבל לא יוקדש החולין מהקודש כ"א בבליעה, ובהתקרבות אדם טהור להטמא יטמא תיכף בנגיעתו, ובהתקרבותו לצדיק יוקדש אך בהבליע אל תוכו מקצת מדותיו הטובים, ובכלים פכ"ה מ"ט כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה, האדם כלי נשמתו ויטמא במחשבה ואינם עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה, בתשובה ע"י מעשים טובים, ועי' פרד"י בראשית (דף ו':):
פסוק יא:שם) חק עולם לדרותיכם, עי' כלי חמדה במדבר בקונטרס מיד ולדורות אות ו' בזה:
פסוק יג:זה קרבן וגו', מנחת חביתין שיקריב כ"ג בבוקר ובה"ע, ובחינוך מ' קל"ו שכ"ג השליח בין ישראל להשי"ת, וראוי להיות לו קרבן מיוחד תמיד כמו תמידי צבור וכן שנים ליום (ועפרד"י תשא שי"ב:), ועי' סוכה (מ"ז.) ותד"ה לינה, דמה שמביא קרבן אפי' עצים הי' צריך לינה בירושלים, וכ"ה בר"מ פ"ג הי"ד מבכורים, וא"כ כ"ג הי' צריך לדור בירושלים כי הי' צריך לינה, וכ"ה בר"מ פ"ה ה"ז מכלי המקדש, וכ"מ לא הראה מקומו, ובאמת הטעם משום לינה עי' במנ"ח: וע"כ כ' דאין חילוק בין אם הם יורשים אותו או שלא הניח ירושה כלל בכל ענין היורשים ע"פ התורה מחויבים בזה, ובקומץ מנחה שם הביא מתי"ט שקלים פ"ז מ"ו דאם לא ירשו היורשים אינם מחויבים להביא מביתם, ובמנחות (ע"ח.) כ"ג המקריב בלא עביד עבודה כשהי' כה"ד מביא ג' עשרונות, א' לחינוך וא' להמשחו, וא' עשירית האיפה, הרי דכ"ג יש בו ב' קדושות קדושת כה"ד וכ"ג, ולכל קדושת צריך להביא קרבן, ובירושלמי שקלים הובא בכ"מ פ"ה הי"ז מכלי המקדש אי' דאינו מביא אלא ב', ובר"מ פ"ה הט"ז מכלהמ"ק דכהן עובד בידו, והיינו שמקריב בעצמו ע"ש בכ"מ, ועמנ"ח מ' קל"ג, ובפרד"י ח"ב (דף כ"ט.) הבאתי בשם הגאבד"ק דראהאביטש שליט"א פי' הלשון בידו עפמ"ש ביומא (מ"ח.) ידיו כצואר בהמה דמי או ככ"ש דמי, ועתו"ס זבחים (ס"ט.) ד"ה אין, ומנחות (ה'.) ד"ה שהמנחות וכיון דכלי שרת עבודתן מחנכתן לכן צריך להביא מידיו לחנכם ככלי שרת ע"ש היטב, ובספרו שו"ת זיו הלבנון סי' ב' האריך מאד בזה:
פסוק יג:שם) אהרן ובניו, בכל מקום שיזהר מצוה הנוהג לדורות ואמר "אהרן" יכוין על כ"ג שיעמוד במקום הכהן היינו כ"ג, ובכ"מ שכ' "אהרן ובניו" פי' כ"ג שיעמוד במקום אהרן, והדיוטים במקום בניו, כי אהרן ובניו לא יחיו לעולם, ודרך להזכיר אהרן סתם, ובמקום שכ' "אהרן הכהן" והוא מצוה לדורות, יכוין על כהן הדיוט, כי אהרן מיותר ובא לדייק שאינו מדבר בו מצד שהוא כ"ג שהוא מיותר לשם אהרן, רק מצד שהוא כהן לבד, כמו תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר י"ח כ"ה) שהוא לכל כהן, והובא אל אהרן הכהן (תזריע י"ג ב') אבל כשאמר "בני אהרן הכהן" יכוין על מעלת כהונתו הגדולה, כי יש הבדל בין שאמר "בני אהרן" ובין "הכהן" כי כל זרע אהרן זכו בכהונתו, מצד שהם. בני אהרן, אבל הכהנים המשיחים תחתיו מבניו לכהונה גדולה, זכו בכהונה גדולה לא מצד שהם בני אהרן לבד רק מצד שהם בני אהרן הכהן כי זכו בכהונה גדולה שהוא כהונתו של אהרן, וע' תוה"מ סי' ל"ט, ויקרא מ"ט וקי"ב, מצורע מ"ג, ואילת השחר סי' רס"ד, ועמש"ל ויקרא (א' ה') בני אהרן הכהנים:
פסוק יג:שם) ביום המשח, בת"כ מלמד שאין כ"ג נמשח אלא ביום, ובר"ם פ"ה הט"ו מכלי מקדש, ובתוה"ח אות מ' האריך בלשון יום, אם יום דוקא ולא לילה, או הפשט באותו יום, ועי' אילת השחר סי' רצ"ו שציין הרבה מקומות בזה, ובירחון משכנות יעקב סי' י"ג נסתפק אי המשיחה ביום מעכב או הוא רק לכתחלה והביא בשם ילקוט ישעי', דכ"ג לאחר משיחה נעשה כבריה חדשהלגמרי, ובילקוט שמואל אות קכ"ז, כשנתמנה למלך והוא קצר מיד נעשה ארוך בשביל שמן המשחה, וכן כ"ג, דשמן המשחה פועל בהמעלות בנוי כח וחכמה כו', וי"ל דע"י משיחה נתגדל הכ"ג ואז התחיל עיקר הקדושה, והשמן עשה הפעולה הקדושה הזה רק כשנעשה בכל האופנים הפרטיים שצוה ה', וגם רק כשימשך ביום ע"ש אריכות, ובכלי חמדה ויצא אות א' שהביא ילקוט הנ"ל: וגם לפמ"ש המנ"ח מ' ק"ז דמשיחת כ"ג רק למצוה ובאמת כשרה עבודתו אפי' ביה"כ בלא נמשח כלל, וע' זבחים (ה':) והוא עצמו אם לא הקטירו אימורין כשר ופרש"י ול"ל בהקטרה דמבעי' לשמה לעכב, דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר, וא"כ ה"נ י"ל כי אפי' לא נעשו כלל לא מעכב, והי' מעכב הא דבעינן ביום, ואך המנ"ח צ"ע מהוריות (י"א:) אי הוי משיח הוי כ"ג ואי לא הוי משיח לא הוי כ"ג, הרי דבלא משיחה אין עליו דין כ"ג כלל, א"ו כמ"ש המנ"ח אח"כ דדוקא ביה"כ משום דעבודתו מחנכתו אבל בכל השנה מעכב, א"כ שפיר י"ל דגם משיחה ביום מעכב: ויש להעיר ממנחות (ע"ב.) מה דיום בלילה לא כו' משמע דאפי' דיעבד בלילה לא, ובזבחים (צ"ח.) מה חטאת ביום, ובר"מ פ"ד ה"א ממעה"ק ופ"ג ה"ו מפסוהמ"ק דבדיעבד פסול בלילה, ויבמות (ע"ב:) ביום השמיני ימול ולא בלילה, ובש"ך יו"ד סי' רס"ב סק"ב דאפי' בדיעבד ל"מ, ובתזריע (י"ג ה') ביום השביעי, ובת"כ ולא בלילה ובר"מ פי"ד ה"ה מטומאת צרעת דאף בדיעבד ל"מ, אך צ"ע מפ' צו (ז' ט"ו) ביום קרבנו יאכל, ובחולין (פ"ג.) וברש"י, וכ' בתרי' לא יניח ממנו עד בוקר, מכאן שבקדשים הלילה הולך אחר יום שלפניו, א"כ גילתה תורה דיום קאי גם אלילה, ומנ"ל לדרוש מביום ולא לילה, וברד"ק תהלים (פ"ח ב') יום צעקתי, כ' דהלילה יקרא יום, וכן ביום הכתי כל בכור (במדבר ג' י"ג) ומכות בכורות הי' בלילה, ובברכות (מ'.) ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין, משמע דלילה לא הוי בכלל יום, אך במהרש"א כ' דיום כולל גם לילה כמו ויהי ערב ויהי בקר כו' אבל יום יום למעט לילה, וכ"כ במהרש"א חגיגה (ב':) ואותו יום יום ידרשון ע"ש, ובפסיקתא רבתי פי"ז סי' ד' יום ולילה קרוים יום, דכ' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וע"ע שו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ט וס"ב דבלשון הכתוב הוי יום דוקא ולא לילה, והנראה דכל היכי דהוי להלכתא מפרשינן ביום דבלילה לא, אבל היכי דאין נ"מ להלכה מפרשינן ביום גם בלילה:
פסוק יג:עשירית האיפה. במנ"ח מ' קל"ו הביא מהמל"מ דאם אין לכ"ג עשרון בבוקר רק חצי עשרון אינו מביא, דצריך להביא עשרון שלם ולחצותו ואם אין לו עשרון שלם אינו מביא כלל, וזה יהי' תלוי בהחקירה בכל מצוה שאי אפשר לקיימה בשלימות אי יש לקיימה עכ"פ במקצת או שלא לקיימה כלל, ועשו"ת אבני חפץ סי' ז', ומה שכתבתי בזה הרבה בפרד"י פקודי דף שע"ט. ולעיל בפסוק כ':
פסוק יג:שם) מחציתה בבקר, ער"מ פי"ג ה"ב ממעה"ק שהי' מביא עשרון קמח וחוצהו ולש מכל החצי ו' חלות, ואח"כ חולק כל חלה לב' מאומד ומקריב חצי בבוקר וחצי בערב, והראב"ד תמה הא כ' מחציתה ולא מאומד, ודעתו שאפו מחצי עשרון ו' חלות בבוקר וגם ו' חלות בערב, ובהדרוש והעיון כ' דר"מ ס"ל דמצינו מחצה לא בדיוק רק קירוב לחצי, עי' א"ע שמות (כ"ו י"ב) וכמו ביהושע (כ"ב י"א) וחצי שבט המנשה (חידוש שלא הביא המקרא בתורה, במדבר ל"ב ל"ג, וערמב"ן שם) ועפרד"י תרומה דף רע"ט. שהבאתי הרבה בזה, והגאבד"ק גאלין נ"י הערני מירושלמי ברכות פ"ח ה"ד מעביר פרורין פחות מכזית, וירו' דמאי פ"ז א"ל מפררו כ"ש, ועי' גליוני הש"ס ירו' ברכות שם, ויומא ע"ד., וכפ"ת ר"פ יה"כ ומנוחת משה תשו' כ"ט וגנזי יוסף ד"ח, וח"ס ח"ו סי' ס"ה, ואב"נ או"ח סי' שכ"א בהג"ה דצירוף שייך גם בפחות מחצי, עי' ירו' קידושין פ"א ה"ו לשטר שאין בו שו"פ וכו' ראוי להשלים ע"ש א"כ נשנה שם בלשון השלמה: ובתוה"מ כ' דיש הבדל בין מחצית ובין חצי, מחצית הוא דבר הנחצה בידי אדם בצמצום לשני חלקים שווים, אבל חצי נחצה מאליו, או שהוא מדה ידיעה עד שא"צ לחצות עתה, או שלא חצה בצמצום, ועי' אילת השחר סי' פ"ז - וביומא (ל"א.) נכנס להקטיר קטרת של שחר וכו', והחביתין, ובדף ע'. נחסר חביתין של בין ערבים, ועי' בהדוה"ע שהק' למה השמיטו, וגם בר"מ פ"ב מעיה"כ השמיט ג"כ חביתין של בין ערבים, וגם בנוסח אמיץ כח לא נזכרו כלל החביתין ואפי' של שחרית, ובאתה כוננת מוזכרים שני החביתין - ובשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ל"ד הק' על המנ"ח מ' קל"ו אם עבר ולא הקריב שחרית מקריבין החביתין בין ערבים, ומחצה מקריבומחצה אבד אע"פ שהם מצוה אחד מ"מ אינו מעכב, וכמו ק"ש שחרית וערבית לרמב"ם מצוה אחד, ואם לא קרא בבוקר צריך לקרוא ערבית ע"ש: ותוספתא מפורש במנחות פ"ו כ"ג שלא קרב חצי' בבוקר תקרב כולו בין ערבים חובת ב"ע, וי"ל דתוספתא קאי לר"ש דגם בקטרת בלא הקטיר בבקר יקטיר כולו ב"ע, אבל לת"ק דרק מחצית מקטיר י"ל כן בחביתין, אך בחינוך מ' ק"ג כ' בפירוש אם לא הקטיר בבוקר יקטיר כולו בין ערבים כר"ש, וא"כ ג"כ בחביתין כן:
פסוק יד:מרבכת, רש"י חליטה ברותחין כל צרכה והוא מת"כ, במנחות (נ':) פי' שמטיל מים רותחין על הסלת, אבל הטלת סלת לרותחין אינו נקרא חליטה אלא מעיסה, וכ"כ בפסחים (ל"ז:) ור"מ פ"א מ"ו דחלה, ובירושלמי חלה פ"א ה"ד בהיפך, מעיסה חמין לקמח וחליטה קמח לחמין ועלח"מ פי"ג ה"ז ממעה"ק - ובא"ע מרבכת רכה וכמו מרכבת וכ"ף נתחלפה בבי"ת, ובגיטין (נ"ו:) אל תקרא וישתכחו אלא וישתבחו, ומ"ש מרבכת אין לו אח, הלא מצינו עוד לקמן (ז' מ"ב) ודהי"א (כ"ג כ"ט), ובס' הדו"ע כ' שאין לו אח בענין אחר רק בענין מנחות, ובס' תוספת ברכה כ' ג"כ דכ' מתחלפת בק' שהם ממוצא א' גיכ"ק מחיך ובאה תחת מרבקת, עולה מרבק (מלאכי ה' כ'), ועמוס (ו' ז') ועגלים מתוך מרבק, ממקום שמפטמים ומשמנין, ובפסחים (כ"ו.) הכניסה לרבקה ודשה, ואפ"ל במקום שמפטמים אותה - וחילוף כ' עם ק' מצינו כובע קובע (ש"א י"ז ח') כובע נחושת, ושם (ל"ח) קובע נחשת, ויחזקאל (כ"ג כ"ד) ומגן לקובע - יכרסמנה (תהלים פ' י"ד), ופאה פ"ד מ"ב קרסמוהו נמלים:
פסוק טו:והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם, רש"י המשיח מבניו אחריו ועשפ"ח ובס' מאורי אור יומא (ה':), וק' למה מסורס, ונר' דבמנחות (נ"א:) כ"ג שמת ולא מינו אחר, מנחתו לר"י משל יורשין ולר"ש משל צבור דכ' בסיפא חק עולם, א"כ לר"י ניחא שהסמיך להורות מבניו יעשה עשייתו בכהן שמת השלמה בבניו, ולר"ש אי כ' תחתיו אצל יעשה קס"ד שאין השלמה כלל באותו יום עד שימנו כ"ג אחר, הוא שתחתיו יעשה דוקא לכך הרחיק תחתיו מן יעשה, להסמיך יעשה אצל חק עולם משל צבור מיד: ובהדוה"ע חקר בענין משיחה מי משח אותו, ובר"מ פ"א ה"א וה"ט מכלי מקדש, ובפ"ד הט"ו כ' סתם מושחין, ונ' דהמשיחה של כ"ג הי' ע"י ראש הסנהדרין הנקרא נשיא, כמו שמשח משה את אהרן ער"מ פ"א ה"ג מסנהד', ועי' תוס' יומא (י"ג:) ד"ה כ"ג, וכן במלך אין מפורש מי משח אותו, וער"מ פ"א ה"ו ממלכים שכ' מושחין אותו וכן הוא בפ"א ה"ט מכלי המקדש, ומסתברא דג"כ נמשח על ראש הסנהדרין, ועי' אסתר רבה פ"א סי"ט שמואל ראש למושחים, והי' ראש הסנהדרין, וכעירובין (מ"ה.) הרי ב"ד של שמואל קיים, וכן בב"ק (ס"א. ומכות כ"ג:) ומצינו שאול ודוד נמשחו ע"י שמואל, ועוד נמשחו רק ג' מלכים שלמה יואש ויהואחז כמ"ש בר"מ פ"א הי"א ממלכים, שלמה נמשח ע"י צדוק הכהן (מ"א א' ל"ט), יואש ע"י יהוידע הכהן, ובמ"ב (י"א י"ב) כ' סתם וימשחוהו, אמנם בדהי"ב (כ"ג י"א) נאמר וימשחוהו יהוידע ובניו, אבל ביהואחז נאמר סתם (מ"כ כ"ג ל') וימשחו אותו, וחידוש שבדהי"ב (ל"ו א') נאמר רק וימלכוהו ולא מוזכר כלל שמשחוהו, ובמ"א (י"ט ט"ו) שה' אמר לאליהו שימשח את אלישע בודאי בשמן המשחה, דלא משחו רק כ"ג ומלכים רק משיחה בשמן אפרסמון, ועי' הוריות (י"א:) וגם ל' משיחה כינוי למינוי עי' רד"ק שם:
פסוק טו:שם) חק עולם, עשו"ת נובי"ת או"ח סי' פ"ז שכ' דדריש ר"י במנחות (נ"א.) חקה לעולם תהי' איצטריך משום דכ' והכהן המשיח תחתיו וה"א רק עד שיגנז שמן המשחה קמ"ל חק עולם אפי' מרובה בבגדים ע"ש עוד, ובכל"ח בקונ' מיד ולדורות אות ז' הק' עלי' דמנ"מ בין כ"ג משיח למרובה בגדים, וי"ל דהנה ר"י ס"ל דאם מת הכ"ג קריבה משל יורשין, ע"ז דריש ר"י חק עולם חוקה זו לעולם תהי' דה"א דוקא במשיח בשה"מ, דקיי"ל דקדושת שה"מ לא בטיל, ועי' במדרש שמואל פכ"ג ולא שכיבה הוא מיתה אלא דוד ע"י שנמשח בשה"מ כ' בו שכיבה, ויואב שלא נמשח כ' בו מיתה, מבואר דקדושת שה"מ מקדשת אפי' לאח"מ, ועי' ת"כ צו פי"ח דאהרן ובניו לעת"ל לא יהי' צריכין עוד שה"מ דקדושה ראשונה קיימת, וה"א דוקא בכ"ג בשה"מ קריבה משל יורשין משא"כ לדורות לאחר שנגנז שה"מ ורק מרובה בגדים, א"כ כשמת נסתלקה הכהונה ממנו ואינה קריבה קמ"ל חק עולם דקריבה משל יורשין:
פסוק טז:כליל תהי'. פי' רמב"ן בשם מו"נ הטעם כשיאכל השיריים לא יהי' ניכר כקרבן כלל, ועי' שפת אמת בליקוטים שהק' דגם בחטאת כן, וחי' הטור דמ"מ האימורין קרבין, וחזר והק' מחטאת עוף והניח בקו', וי"ל כיון דחטאת עוף לא בעי רק עם עולת עוף א"כ שפיר הוי חלק לגבוה ג"כ (כמ"ש א"ע ויקרא ה' ז' גבי קרבן עולה ויורד דהעולה במקום אימורים) - ובכל"ח אות ג' הביא קו' רע"ב בשקלים פ"א מ"ד, בריב"ז שהכהנים דורשין מקרא זה לענין וכל מנחת כהן כליל תהי' ל"ת הואיל ועומר ושתי לחם ולחה"פ שלנו היאך נאכלין, לדעת רש"י סוכה (כ"ז:) דאם יש זכות לאדם פחות משו"פ הוי אינו שלו ולכהן אינו שו"פ בשתה"ל ולחה"פ, ומה ראי' מזה דא"ח בשקלים, וי"ל דגם לכל ישראל אין יותר חלק מכהנים ויד הכל שווין דהוי כמנחת שותפות ע"ש שהאריך, וכבר כתבתי בזה הרבה בפרד"י ח"ב במלואים דף ת"ג. ולעיל בפ' ויקרא (ד' ג'):
פסוק יח:חטאת יש חטאת צבור של ר"ח ומועדות, וחטאת יחיד על חטא, וחטאות הנשרפים פר של יה"כ ופר העש"צ ושעירי ע"ז ושעיר הפנים של יה"כ, ער"מ פ"א הט"ז ממעשי הקרבנות, ובחטאת יש דין נוסף מה שאינו בשום קרבן חוץ מחטאת עוף, ואם ניתז מהמזרק קודם הזיה על בגד טעון כיבוס הבגד, אבל אם הותז על עור קשה או עץ ומתכות גורר הדם, וכ' במנ"ח מ' קל"ח דגרירה אינה מצוה ואם רוצה מניחו על הכלי ע"ש, וקשה דלא הביא ברייתא זבחים (צ"ד.) דצריך לגרר הבגד והשק מכבסו, הכלי ועור מגררו, אחרים אומרים הבגד ושק ועור מכבסו והכלי מגררו ע"ש, הרי מפורש דצריך גרירה, וכ"כ הר"מ בפ"ח ה"ד ממעה"ק וצע"ג: ובמג"א סי' א' סק"ח הק' מה שאי' בש"ע שם לומר עולה קודם חטאת, הא קיי"ל חטאת קודמת לעולה, ועי' זבחים (צ'.) ובס' נפש חי' שם כ' דעתה שאין ביהמ"ק, חסר בחטאת אכילת כהנים ואין כפרתה שלימה, אבל עולה כולה לגביה ולכן השתא עולה קודם, ואמירת פרשיות של קרבנות חובה תולה עד שיהי' אפשרות להקריב, וכשיבנה ביהמ"ק (כי מי שמת מיתתו כפרה והוי כחטאת שמתה בעלי' עי' חי' הר"ן שבת נ"ב) אז מי שנתחייב בחטאת יחויב להקריב, עי' הוריות (ו'.) הבאים משבי גולה הקריבו, ור"י כתב על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה שבת (נ"ב.), והאוכל חלב בזה"ז צריך שירשים לו השיעור, יומא (פ'.), ומבואר שקרבנות חובה שלכפרה יחויב להעלות גם השב ומתודה, ואומר עתה פרשיות הקרבנות במקום הקרבה ומגלה דעתו ורצונו להקריב קרבנו, הוי כחשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עלי' הכ' כאלו עשאו ברכות (ו.) - ועי' לעיל (ו' ב') בענין אונס כמאן דעביד, ובחת"ס חו"מ סי' א' דאף דלא אמרי' אונס כמאן דעביד דמי, זה רק בינו לחבירו אבל בינו למקום אמרי', אמנם זה דוקא בעולה שכולה לה' אבל חטאת שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, יש בזה צד של בינו לחבירו וכמ"ש האחרונים שאין עדל"ת בין אדם לחבירו כגון גזל, וכמו שהבאתי בפרד"י בראשית דף א'., ולכן מן הדין להקדים עולה שכפרתה שלימה לחטאת דמיחסרא אכילת כהנים. (ועי' צל"ח ביצה (י"ט:) שחקר אם יש מ"ע באכילת קדשים קלים, ופלא שלא הביא מפסחים נ"ט. שהקשו מאי אולמי' דהאי עשה דאכילת קדשים מעשה דהשלמה וע"ע בדפ"ט, ממעט באכילת קדשים וכו', ואי ליכא מצוה לא שייך ממעט, ובחולין י"ב. פסח וקדשים מא"ל, וברש"י שלמים דאמרה רחמנא ואכלו אותה אשר כיפר בהם וכו', וברא"ש ור"ן נדרים (ד':) דאכילת קדשים מ"ע כאכילת פסח וברכות (מ"ח:) רש"י ד"ה כי הוא יברך הזבח, אקב"ו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל, וער"מ פ"י ה"א ממעה"ק, וסה"מ מ"ע פ"ט, ופי' המשניות אהלות פי"ח מ"ד, וקו"א לשאגת ארי' סי' ל"ג): ועי' שואל ומשיב רביעאה ח"ב סי' כ"ט שהביא מפסחים (פ"ט.) דקא ממעט וכו' ואי אין מצוה ל"ש ממעט, וכמו שכתבתי, ואף אי מדרבנן מצוה שוב לא דחינן בשביל זה מצות פסח, ומיהו י"ל כיון דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלו, ואפשר דאכילת כהנים אף בקדשים קלים איכא מצוה, ורק באכילת ישראל נסתפק הצל"ח, וי"ל דמשם ראי' להיפך, דק' מר"מ פ"ו ה"י מפסוהמ"ק בתודה שנתערבה באיל נזיר שתיהם קרבים והק' ראב"ד דהא ממעט באכילת זרוע בשלה, דנזיר נאכל רק לכהנים ושלמים לכל אדם, וכ' הכ"מ דכל דאינו ממעט בכל הקרבן אלא במקצתה לית לן בה, וק' מבכורות (ס"א.) דממעט באכילת חזה ושוק והא אינו ממעט באכילת כל הקרבן, וגם מפסחים (ק':) לפמ"ש דאחזה ושוק קאי, אם נימא דעיקר המיעוט הוא בחלק הכהנים א"ש, ולפ"ז ד' הר"מ צ"ע דזהו כל המיעוט רק באבר זה וצע"ג: וראיתי בירחון קול תורה ש"ב סי' כ"ו מהכל"ח ז"ל ספק באכילת קדשים לכהנים אם היו חייבין לאכול בסוכה, ומקרא מלא בנחמי' (ח' ט"ז) שעשו סוכה בחצרות בית אלקים, ובעיקר הדבר בפנים יפות שופטים (ט"ז כ"א) כ' לתרץ הסתירה בילקוט, שם איתא בית אפילו סוכה, ובילקוט ראה והוא מספרי מבואר דאף לגבוה חייב לעשות סוכה, וכ' לחלק בין קדשי קדשים דהיינו שיורי מנחות דנאכלין רק בעזרה אי אפשר לעשות סוכה משום לא תטע לך כל עץ, וקק"ל דנאכלין בכל העיר שפיר חייבין בסוכה - והכל"ח כ' דגם מטעם אחר א"א לקיים מצות סוכה בחצר עזרה דהוא מקום שאינו ראוי לשינה, כתוס' סוכה (מ"ג:) ד"ה תשבו, וכ' במרדכי הובא ברמ"א סי' תר"מ ס"ה דסוכה שאינה ראוי' לשינה גם מצות אכילה אינו מקיים, ואפי' להחכ"צ סי' צ"ד והובא שם בשע"ת סק"ה שחולק על המרדכי, אבל מודה דצריך שיהי' ראוי לאכילה, וכיון דאסור לאכול חולין בעזרה וא"ר לאכילה לכל מילי כי אם לקדשים שוב גם לענין אכילה אין לה שם סוכה, ועוד דלא משכחת לה סוכה בחצרות העזרה כיון דהיא של גבוה ונתקדש בקדושת הגוף לגבוה ואינו בכלל לך ע"ש אריכות: ובעיקר הדבר אי קדשים חייבים בסוכה עשו"ת בית יצחק או"ח סי' ה' ואה"ע סי' קכ"ה באורך, וכ' דאסור לעשות סוכה בעזרה דאסור להוסיף על הבנין, ורק בחג הסוכות הי' עושין לז' ימים דזה לא הוי מוסיף דהוי בנין לשעה ע"ש, וכמ"ש הירושלמי סו"פ כ"ג ורשב"א שבת (ק"ב:) הביאו ג"כ, ועשו"ת חת"ס או"ח סי' ע"ב לענין פאראסאל לישא בשבת, ועי' זבחים (ל"ג.) תד"ה. ולעבור, אבל צ"ע מסוכה (נ"א:) והיכי עביד הכי והא כ' הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ומשני קרא אשכח ודרש ע"ש, וקו' הגמ' הי' משום דאסור להוסיף על הבנין, ומבואר דגם בכה"ג שהי' רק בנין לז' ימים וכמו שפרש"י דבכל שנה הי' מסדרין הגזוזטראות, וע"ע באר שבע סוף פ"א דתמיד ובכל זה חשוב מוסיף על הבנין, וע"ע בזה בקול תורה סי' ס"ז ובמג"א סי' תרל"ז סק"ג כ' דאין לעשות סוכה ברה"ר דהוי סוכה גזולה, ובס' החיים שם הק' מנחמי' שם שעשו סוכות ברחובות שהן רה"ר, ובס' הדרוש ועיון פ' אמור מאמר רנ"ג כ' ע"פ פמ"ג שם דאם השיג רשיון משר העיר רשאי, וכמו בשיתופי מבואות לענין עירוב שמהני שכירות מן השר באו"ח סי' שצ"א ס"א, וה"נ שבני הגולה עם עזרא עלו לא"י ברשות כורש שהי' אז מושל בארץ, והי' רשאים לעשות סוכות גם ברחוב אר אי יהי' אמרי' קדושה ראשונה קדשה לשעתה וק' לעת"ל, לפ"ז גם לאחר כבישת הארץ לא פקעי' קדושתי', א"כ לא נכנסה לגמרי ברשות המושלים החדשים ולא נעשה קנין גמור, וממילא לא הוי רשאים לעשות סוכות ברחובות, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קי"ג שכ' דלא זכו הכובשים רק בפירות הארץ אבל גוף הארץ נשארה בחזקת ישראל, ולכן לא פקעה קדושתי', ומאן דס"ל ק"ר ק"ל ולא קידשה לעת"ל משום דס"ל שהכובשים הארץ זכו גם בגוף הארץ, ויצאה איפוא מחזקת ישראל ולכן בטלי' קדושתי': ועי' בס' הרוקח, הל' סוכה הק' אמ"ש שם וישבו בסוכות והרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (יומא כ"ה. וסוטה מ':) ע"ש, ותמוה דהרי בשעת אכילת קדשים הי' הכהנים יושבים גם בעזרה, וכתוס' יומא (כ"ה.) ד"ה אין דכ' למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים והיינו מיושב, ולפ"ז לא לבד שרשאים לאכול בישיבה רק הי' מחויבים, ואסורים לאכול מעומד כאשר מורה לשון גמרא חולין (קל"ב:) דאין נאכלות רק בגדולה ולא באופן אחר: ועי' טו"ז תרמ"ג סק"ב מ"ש בסוכות תשבו הפי' ישיבה ממש או תשבו תתעכבו ע"ש, ואם נאמר שלשון עכבה בלא"ה ל"ק קו' רוקח די"ל וישבו בסוכות שהתעכבו, וע"ע שם בבית יצחק שכ' שהיו יכולים לעשות סוכה בלשכות הבנויה בחול ופתיחות לקודש שהי' אוכלין בהם קדשים כזבחים (נ"ו.), וע"ע בס' ברכת אהרן סי' קצ"ז אריכות בענינים הנ"ל:
פסוק יח:שם) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, עי' כלי יקר וז"ל המפו' אמרו כדי לכסות על החוטאים כי יאמרו שעולה הוא מקריב וזה טעם חלוש וכו'. ותמוה דאי' בסוטה (ל"ב:) מפ"מ תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה וצע"ג - ועי' מג"א תר"ז סק"ב ומ"ש בפנים יפות, וכ"ה בירושלמי יבמות פ"ח ה"ו תשחט החטאת ולמה כן שלא לפרסם את החטאים:
פסוק יט:המחטא רש"י, שהרי נאמר למטה כל זכר, עמ"ש בלח"מ פ"י הט"ו ממעשי הקרבנות:
פסוק כ:כל אשר יגע בבשרה יקדש, ובזבחים (צ"ז:) עד שיבלע בבשרה, ולא רק נגיעה, ועל יסוד זה קיי"ל ביו"ד סי' ק"ה דחם בחםשנגע בלא רוטב אינו איסור רק כדי קליפה, ועי' פנים יפות מ"ש בזה, והנה טעם כעיקר בקדשים לכ"ע דאורייתא, ובס' שיח שרפי קודש ח"ד אות נ"ז הביא בשם האבני נזר ז"ל בקדשים עיקר הפנימיות והטעם ג"כ פנימיות כל אבר, ולהיפך איסורים הם חיצוניות, וזה כוונת הגמ' כל כלי שיש לו תוך מקדש ותוך פנימיות, וע"כ נקרא כלי שרת קסוה, ופרש"י כל דבר חלול נקרא קסוה והיינו פנימיות:
פסוק כ:שם) תכבס במקום קדוש, בזבחים (צ"ד.) מכאן שכבוס במקום קדוש הוא, ענובי"ת או"ח סי' קכ"ד קכ"ה שהק' מנ"ל שצריך לכבס בעזרה, דהרי גם הר הבית שהוא מחנה לוים בכלל מקום קדוש הוא, ותי' כמו בחטאת דכ' במקום קדוש בחצר, ואשם ג"כ איתקש לחטאת, וילפי' בכל מקום דכ' במקום קדוש היינו העזרה ולא מחנה לווי', וע"ש בהגהות מבהמ"ח, דכן בכ"ח שבירה בפסוק כ"א והי' ג"כ במקום קדוש, ובאמת מפורש ברמב"ן כאן דכבוס במקום קדוש שיהי' אחר שנבלע כמו שהי' קודם הזי' שאסור להוציא מן הקלעים - וגם בדברי שאול מ"ת העיר דלא נתבאר בתורה היכן הי' השבירה, ובר"מ פ"א ה"א ממעה"ק אי' ג"כ דכבוס הי' בעזרה, ולא נתברר מהיכן למד זאת, אך ק' מזבחים (צ"ו.) נהדרי' לכבשונות, ותי' אין עושין כבשונות בירושלים, משמע הא אם הי' עושין הי' מחזירים לכבשונות, ותמוה דהא צריך שבירה במקום קדוש ובעזרה לא הי' כבשונות וצע"ג: ובשלומא לרש"י וראב"ד בפ"ח הי"ד ממעה"ק דגם שאר קדשים הי' צריכים כ"ח שבירה, א"כ הקו' קאי על כלי מתכות של קדשים אחרים שלא הי' צריך שבירה במקום קדוש, דרק על חטאת קאי על מקום קדוש דכ' בי' כבוס וכיבוס גופי' אינו רק בחטאת, אבל לר"מ דרק בחטאת צריך שבירה בכ"ח ק', וצ"ל דשם להס"ד דלא ס"ל דשברי כ"ח נבלעין במקומן ולא ס"ל דבעי מקום קדוש וא"ש, ועי' רע"ב פי"א מ"ד מזבחים מפורש שילפינן שבירה מכבוס שבעי במקום קדוש ע"ש ובפענח רזא כ' בטעם כבוס לפי שחטאת נאכלת לפנים מקלעים, אם הוזה מדמה על הבגד היוצא אח"כ הרי הדם נפסל ביוצא ע"ש:
פסוק כא:וכלי חרש, בר' בחיי יש למים ג' כחות קרים פושרים וחמים, הכשירו קרים, הפושרים אם נתן בהם האיסור אין הכשירו כו' אלא בהדחת פושרין כו', עי' קובץ שערי תורה סי' מ"ה, דהכלל כשאין יד סולדות בו שרי בהדחה ופושרין לא שמענו וצ"ע, ובסי' ס"ה כ' בפשט שקורא להמי כלי שני פושרין, וכמ"ש הפו' דאם תשמישו בכלי שני גם הכשרו בכ"ש:
פסוק כא:שם) בתיב"ע הא דכ"ח ישבר שלא יבשלו בו חולין, ובפרד"י תצוה (דף ש"ב:) הבאתי שק' בלא"ה כשמבשל אח"כ פולט, ובאמרי בינה ה' פסח סי' י"ח כ' לפמ"ש המפו' דבקדשים הואיל וכ' למשחה כדרך שהמלכים אוכלים מיפסל אפי' ע"י פגם, וזה כוונת ת"י דלא יבשל בו חולין דהוא כלי שרת וצריך שבירה, וא"כ חולין א"א לבשל בו דהוי כ"ש, וקדשים א"י לבשל ממנ"פ אי לא יפגום הוי נותר - ובאנו לזה דעיקר אזהרה משום הרחקה וסייג שלא יבואו הכהנים לידי תקלה שיבשלו בו חולין, ומצינו שהתורה הזהירה מסייג, וכמ"ש במד"ר נשא פ"י שאסרה התורה משרת ענבים שלא ישתכר, וכ"ה בילקוט שופטים סי' י"ג, ובפתיחה לפמ"ג או"ח ח"א אות י"ז דמצינו סייג מה"ת בחמץ ב"י הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו, (ועי' פרד"י שמות כ"ב:) והוא מר"ן ריש פסחים, ובכ"מ פ"א ה"ב מטומאת מת טעם שאסרה תורה לבשל בב"ח כדי שלא יבואו לאכלו, ובס' הדוה"ע הק' דבמקדש ל"ה לחוש לזה, דכהנים זריזים וידקדקו שלא לבשל חולין בקדרה של חטאת, וכמ"ש בפסחים (נ"ט:) וברש"י, ובשבת (כ'.) ברש"י שהי' כולם בני תורה וחרדים ונזהרים ולא אתי לחתויי משתחשך, וגם ק' חולין בעזרה מה עבידתי', אך י"ל שמלבד הקדשים שאכלו כהנים במקדש, אכלו גם חולין וכדאי' בתמורה (כ"ג.) שאם הי' מעט אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע ובאנו למחלוקת רש"י ותוס' שם, דלרש"י שיאכלו עמה חולין ותרומה היינו חוץ לעזרה, ואח"כ יכנסו לעזרה ויאכלו המנחה, ול"ה רשאים להכניס חולין, ותוס' ס"ל דגם בפנים הי' רשאים לאכול חולין ע"ש, ובמל"מ פ"ב ה"ג משחיטה שהאריך בזה, א"כ לתוס' י"ל כתיב"ע, אבל לרש"י אסור להכניס חולין לעזרה, ולחשש שיוציאו כלי של חטאת לחוץ ויבשלו שם חולין ג"כ ל"ש דבלא"ה אסור לבשל דנפסל ביוצא ובלא"ה ל"ש חשש שמא יבשלו חולין, הרי הקדרה הי' של קודש, והי' כלי שרת ול"ה רשאין לבשל בו חולין, וכמו שהעיר בזה בכל"ח אות ד', ובקדרה של חרס ל"ש כ"ש דכלי שרת דחרס לא עבדינן בזבחים (צ"ו.), ועתו"ס מנחות (צ"ו.) ד"ה שאלו, וס' אמבוהא דספרי נשא (דף פ"ט:) אריכות בזה:
פסוק כא:שם) בכלי נחשת, ברש"י שבת (מ"ד.) ד"ה נר כ' נחשת לא בלע, וק' דהרי כאן כ' ומרק ושטף במים ופרש"י לפלוט בליעתו וכ"כ במטות (ל"א כ"ב), ועכצ"ל דאין כוונתו שלא בלע כלל אלא דאינו בולע הרבה כחרם, לכן לא הוי מוקצה מחמת מיאוס, ובהגהות רש"ש כ' דכן אי' בפרה פי"ב מ"ה ע"ש, ואין ראי' דשם עכצ"ל דלא בלע כלל כמ"ש הרע"ב דמיירי בצונן אבל ע"י אש גם נחשת בלע אלא דבליעתו מעט, וכמ"ש באדר"נ פמ"א בכלי זכוכית, וכ' הר"ן פסחים (ל':) דבליעתן מועטת, וה"ה בנחשת, ועש"ך יו"ד סי' ס"ח סקל"ג שהביא רי"ו דכלי נחשת אינו בולע כשאין האור מהלך תחתיו, והה"ד בשאר מתכות, ואין הבדל בין נחשת למתכות, והפמ"ג במ"ז סק"ט ד"ה ואכתי הביא בשם מקום שמואל סי' י"ז שמחלק דשאר מתכות בולע ונחשת אינו בולע ועפת"ש, ובשו"ת חמדת אפרים או"ח סי' ט' מ"ש בזה:
פסוק כא:שם) ומורק ושוטף במים, ערש"י פעל "מרק" ישמש על הצחצוח והליטוש ונבדל מן מרט, המורט לוטש מגוף הברזל והמורק הוא להעביר החלודה שעל פניו, ודי במים צוננים, ונבדל מן שיטף שהשטיפה היא העברת המים מבחוץ ומריקה בפנים, ולפעמים מריקה בחמין, עי' תוה"מ סי' ע', ואילת השחר סי' תמ"ה וראיתי בפסקי תשובה סי' קע"א שהביא אם אפשר להגעיל בחמין שהוחמו ע"ג עלעקטרע, כלים שבלעו ע"י חמי אור, והביא פלוג' ראשונים בחמי טברי' למ"ד חמי האור נינהו אי אפשר להגעיל בהם כלי שבלעה ע"י אור, ואי מקרי כבלעו כך פלטו, וחמי עלעקטרי לכאורה חשוב חמי אור - ולענין הבערה וכיבוי בשבת ויו"ט לא נתברר בבירור גמור אי חשוב אש ורק לחומרא חוששין אותו לאש, אבל לחשבו אש לקולא מנלן: ובענין עלעקטרי ביו"ט ע"ש בסי' קס"ט וק"ע שהגר"י ראזין ז"ל מדווינסק, אסר הדלקת עלעקטרי ביו"ט מצד מוליד, והוי כמו הדלקת עץ גפרית ע"ש וכן הסכים הגרח"ע גראדזענסקי שליט"א מווילנא, וע"ע בזה בשו"ת מחזה אברהם או"ח סי' מ"ח, ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ב, ובקול תורה שנה א' סי' כ"ח לענין כיבוי גאז ע"י עכו"ם וצידד להתיר, ובענין להדליק בעלעקטרע בשבת אי הוי רק גורם שהזרם יגיע לחוט ע"ע בס' אבן שלמה על שבת (ל"ו.), וראיתי עוד תשובה מהגר"מ אריק והגר"י ענגעל דהחליטו לאיסור להדליק עלעקטרע ביו"ש דהוא ממש תולדות אור, כהוצאות אור ואש מן אבנים והוי מוליד, ואין בזה נדנוד ספק כלל: ובפרד"י בא (דף ע"ד:) הבאתי קו' העולם דאיך משכחת בישול בחמי טברי' דפסח אינו נאכל רק בירושלים, ובפסחים (ח':) אין חמי טברי' בירושלים, ואם הביא ק"פ לטברי' נפסל ביוצא, ואם הביאו חמי טברי' לירושלים נצטנן, וגם הוא כלי שני, וע"ש במילואים (דף שפ"ו:) בזה, ובפס"ת שם הביא בשם אדמו"ר מגור שליט"א שיוכל להיות שהביאו בטערמוס הנתחדש כעת, ואין כל חדש וכו' והביאו בתוכו מחמי טברי' לירושלים והגר"י ראזין ז"ל הביא מע"ז (ל"ג:) מליגהו מיא אנחינהו בשימשא ופקעו, ומזה ראי' דמים שנתחממו על חמה לא מהני בגדר הגעלה: ובענין אי מותר להריק בשבת מים חמין מתוך כלי ראשון אל טערמוס שתכינתו להעמיד במשך מעל"ע החמימות, ויתכן להקל מצד דהטמנה שגזרו חז"ל היינו הטמנת הכלי עם התבשיל שבתוכו, אבל הטמנת עצם התבשיל בלי שום כלי לא נכללה בכלל הגזרה כי לא היתה אז במציאות וכללא דמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, וכעין זה כ' תוס' ב"ב (י"ט.) ד"ה משום לענין הטמנה בסלעים, ובשו"ת מערכי לב בהשמטות סי' ה' העלה שאין להקל רק בשביל חולה אפי' שאין בו סכנה, אבל לא באופן אחר, והגר"י ראזין ז"ל כ' דהוי בגדר אנטיכי בשבת (מ"א.) וע"ש בפס"ת סי' קע"ו קע"ז: וראיתי עוד בירחון מרבה תורה סי' י"א מזה אריכות דטערמוס משמר החום משום כסף חי והוי מטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דאסור, ועי' שבת (מ"א.) במוליאר הגרוף דשי' תוס' ורשב"א ור"ן דמוליאר לא הוי הטמנה, שלא כדעת רש"י, וע"ע (בדף נ"א.) בפינה ממיחם למיחם, ובטו"ז או"ח סי' רנ"ח סק"א, ופמ"ג במ"ז סי' שי"ח סקי"ט ורב א' צידד להתיר כי כסף חי מחזיק החום איזה שעות, ואם נותנים מים צוננים בימות החמה נשאר ג"כ צונן כבתחילה, והיינו שאין האויר עובר דרך נקבי הפאריס שיש בכל דבר, (עי' ספר הברית מאמר ז' פ"ב שאף במתכות ואבנים יש נקבים קטנים, וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה וראיתי) וכל זה אם בכלי מכוסה, אבל אם מגולה אויר נכנס דרך שם, (וגם ידוע שטערמוס אם אינה מלאה מים, מתקררת בשעה מועטת שאויר נכנס באותו מקום הפנוי טרם שמכסיהו ואח"כ מקרר המים), לכן טרם שמכסיהו, הרי הוא כלי שני, וכשמכסיהו הרי הוא מטמיןבכ"ש שאין בה איסור הטמנה - ואף דליכא דפנות המקררות, עכ"פ אין כאן דפנות המחממות, דהכסף חי אינו מחמם יותר רק שמשמר החום, ובאמת גם מתחיל להתקרר מעט מעט, ואם התירו להטמין בכלי שני, מאן מפיס לחלק בהתחלת הקירור כמה גראד יהי' באותה הקרירות, וע"ש דלא העלה דבר ברור, והדבר צריך להתברר מפי גדולי הדור, שהרבה אנשים עושים כן ופשוט בעיניהם שמותר:
פסוק כא:שם) ברא"ם הק' למה הוצרכה התורה שבירה בכ"ח ומריקה ושטיפה בכלי מתכות למ"ד לינת לילה, פוגמת הא הוי נותן טעם לפגם והבליעה אינה אוסרת אשר יבושל בהכלי, ועוד לשהינהו לכלים דלהוי אינם בני יומן והבליעה לא תאסר ע"ש, והוא קו' תוס' ע"ז (ע"ו.) ד"ה בת, ועי' רא"ש דגזה"כ הוא, שכ' וא"ת מנלן דכ"ח אינו יוצא מידי דופי' לעולם, כיון דהשבירה רק מגזה"כ, וי"ל מדכ' מו"ש בכלי נחשת ושבירה בכ"ח ש"מ דא"י מידי' דופי' לעולם עש"ה, ובפענח רזא כ' דבקדשים כ' למשחה ולגדולה וכמ"ש בזבחים (צ"א.) ובעינן דרך המלכים וגדולים שאוכלים בלי שום נתינת טעם אחר אפי' לפגם, וכ"כ במנחת יהודה הנדפס עם בעה"ת ובס' לוית חן כ' דבביהמ"ק הי' נס שלא הסריח בשר קודש לעולם (אבות פ"ה מ"ה) ולא נפגם כלל, ולא הי' פוגם הבשר שחזר ובישל בו, לכן לא הי' תקנה לכ"ח כי אם שבירה ע"ש, ובכל"ח הק' עלי' דהכא אדרבה ע"י הנס יאסר כל הבשר קודש שיבשל בו ול"ש לעשות נס, כיון דכל הנס הי' רק משום שלא יפגם בשר קודש ויהי' ראוי לאכילה, והכא להיפך דאם לא יפגם יהי' אסור כל הבשר, ולכן כשיבשל בו קודש נראה באמת דיהי' נטלפ"ג אך בזה שוב לא יהי' למשחה ואסור לבשל בו קודש, ובחולין אסור לבשל דלא יהי' נטלפ"ג דבליעה של קודש לא יפגום הבשר החולין ויהי' נו"ט לשבח ושפיר אין עצה רק שבירה, ותי' הפע"ר ולוי"ח עולים בקנה אחד: ובס' דברי דוד מהטו"ז השתומם על הקו' הנ"ל דדוקא לענין אכילה דתלי' בטעם, אז היתר בנטלפ"ג שאינו נהנה כמ"ש הר"ן סוף ע"ז, משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה אפי' אחר שנעשה לפגם, דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם, ומה הקו' למה צריך שבירה ומו"ש הא הוי לפגם, אדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא לידי נותר ויטעון שבירה, ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו, דשבירת כלי לא משום שיפליט אח"כ איסור דאפי' אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אינו מועיל, וצריך שבירה שלא לבוא לידי נותר - ובס' דברי חנוך תי' זה והביא ראיות דשבירה בכ"ח ומו"ש בנחשת הוא רק מטעם שלא יבשל בו אח"כ ויפליט הבלוע שבו, וכמ"ש הרא"ש סוף ע"ז דאי' בפסחים (פ"ג) דעצם מקרבנות אם לא הי' בו מלח אחר שנעשה נותר א"צ העצם שריפה רק משליכם אותו לאיבוד, ואע"ג שקיבל טעם פגום, דלא הוצרך שריפה אלא בראוי לאכילה, א"כ ה"ה בכלי ל"ש בהבליעה איסור נותר דלא גרע מעצם, ועתו"ס זבחים (צ"ז) ד"ה ממתין דאין לפרש מו"ש קודם שיעשה נותר כדי שלא יבואו קדשים לבית הפסול דהכא מבואר דלאח"ז אכילה עביד מו"ש ע"ש, וע"ש בתי"ט דכן הוא שיטת רש"י, ולהטו"ז הנ"ל ע"כ צריך לעשות מו"ש קודם כלות זמן כדי שלא יעבור על בל תותיר, אע"כ דבכה"ג ל"ש בל תותיר, כיון שאינו בעין, והא דצריך שבירה או מו"ש רק כדי שלא יבשל אח"כ, ועי' בזה בחתם סופר על סוגיות סוגי' דקדרות בפסח ישברו בדף מ' בזה, ובס' פתח הדעת במסך הפתח לסי' ס"ט אות ד': ובענין בליעה בעצמות האריך בכל"ח אות ד', והביא או"ז ח"ג במס' ע"ז סי' רצ"ג בזה אי כלי עצם בולע, ועי' פנים יפות כאן מ"ש בענין מו"ש עש"ה, ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' מ"ו, ובחלקת יואב תנינא סי' י' - ובקו' ראשונים הנ"ל אי לינת לילה פוגמת למה צריך שבירה למו"ש, ראיתי כעת בס' אמרי אמת סי' קל"ו דכמו שמצינו במן שהותירו לשבת שלא הבאיש ורמה לא הי' בו, וכן הי' בקדשים כל הלילה שהי' המצוה לאכלו, גם הבליעה לא נפגם כלל ולא נצרך לומר שהאיסור ופגם באים כאחד כרא"ם לפי שאין כאן פגם כלל, כי עלות השחר אינו פוגם כי אם בליעה שהתחילה לפגום כל הלילה משא"כ חטאת שכל הלילה הי' מצותה באכילה לא התחילה לפגום כלל וגם עלות השחר אין פועל פגימתה, ועמש"ל: ובס' הדרוש ועיון העיר בתי' הפע"ר אף שטעמו אח"כ פוגם מ"מ משום זה עצמו שהי' פוגם ובקדשים בעינן למשחה כנ"ל, א"כ נהי שאין יכולין לבשל בו קדשים, אבל הכי אין יכולין לבשל בו חולין דיהי' נטלפ"ג, וצ"ל כמש"ל דיש חשש שמא יבשל קדשים ומחמת סייג וגדר, אבלזה גופא אם הא דלמשחה וגדולה כדרך שהמלכים אוכלים אם הוא עיכובא וגם בדיעבד לא יצא ידי אכילת קדשים, או רק למצוה ולא לעיכובא בדיעבד, ול"ש לומר דלהכי הצריכה התורה שבירה ולא התירה לבשל בו חולין שמא ישכחו ויבשלו בו קדשים, דהיכי דאסור רק לכתחלה ולא בדיעבד ל"ש שמא ישכח כמ"ש הט"ז יו"ד סי' ב' סק"ד וצ"א סק"ז ועתו"ס גיטין (ג':) ד"ה דתנן כיון דבדיעבד כשר שלא לשמה ל"ה מתקנינן בפני נכתב, וכ"מ בתוס' שבת (קמ"א:) ד"ה במנעל, ועי' בהגהות לשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' קל"ב דבקדשים שאכילה צ"ל בגדולה אין יוצאין שלכד"א, ומראשונים הנ"ל ראי' לזה דבקדשים צריך שלא יהי' שום נטלפ"ג: והר"ן סוף ע"ז תי' קו' הנ"ל שבלוע בקדרה אינו בן יומו אינו כלל לפגם, וראוי' לגר אלא שאינו משביח תערובתו ורק פוגם, וכיון שבעודו הבלוע בקדרה אינו פגום צותה תורה.. לבערו כשם שצותה לשרפו ע"ש, וק' דאיך נעשה מבוער ע"י השבירה הא עדיין נבלע בחרס, וממ"נ אי אמרי' דבלוע כמבוער למה צריך שבירה, וכן הק' בכל"ח ובשו"ת כנסת יחזקאל, ונלפענ"ד דבשביעית פ"ט מ"ה אי' הכובש ג' כבשים בחביות א' כו', ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החביות, וכ' תוס' פסחים (נ"ב.) דסובר דממשות של כל א' שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוי כמבוער, והק' בתי"ט דאי הלכה כר"ג א"כ הא דקתני שביעית אוסרת בנו"ט קודם הביעור אמאי יאסר כיון דהבלוע לא אסרה התורה דהוי כמבוער, ותי' בתוס' רע"ק דהתם איירי דאוסר בנו"ט דצריך לאוכלו בקדושת שביעית שלא יעשה בו סחורה וכדומה, אבל מ"מ אינו חייב בביעור כנ"ל: ולפ"ז שוב ק' למה צריך מו"ש לבליעת נותר כיון דאין הנותר יכול לאסור קדשים שמבשלין אח"כ דהוי לפגם, ורק משום דנותר צריך ביעור מן העולם כמ"ש הר"ן ויקשה להנ"ל דהטעם הנבלע בקדרה חשוב כמבוער, וא"כ א"צ כלל לבער טעם נותר שבכלי דרק בעין צותה תורה לבער ולא בלוע כמו בשביעית דטעם הנבלע באוכל חשוב כמבוער (ומצאתי כעת שהעיר קצת בזה בחלקת יואב תנינא סי' י'), אך ל"ק דבשלמא הטעם הבלוע באוכל כיון דאי אפשר להפריד הטעם מאוכל דאין הגעלה באוכלין שפיר הוי כמבוער, אבל טעם הנבלע בקדרה כיון שיכול הבלוע שבתוכו להפליט ע"י הגעלה לא חשוב הטעם כמבוער, ולהכי צריך מו"ש בכלי מתכות דיכול להוציא הבלוע ע"י הגעלה לא חשוב הטעם כמבוער וא"ש, ועי' חת"ס יו"ד סי' קי"ד ד"ה וכבר, וזה ניחא בכלי מתכות אבל בכלי חרס דא"י מידי דופי' לעולם רק פולט מעט מעט עי' בטור יו"ד סי' צ"ג, ולהנ"ל דהיכי דיכול להפריד איסור לא חשוב הטעם כמבוער, א"כ יהי' צריך כ"ח לעולם הגעלה כיון שבכל פעם שמגעיל יוצא הבלוע מעט, ויהי' צריך להגעיל כ"ח בתדירא פעמים רבות לבער נותר הבלוע וזה דבר שאין לו שיעור ואין לו סוף, להכי הוצרכה התורה שבירה בכ"ח ושוב אינו יכול לבשל בה ולהגעיל ממילא הוי הבלוע כמבוער כיון דאין יכולים להוציא מהשברים הבלוע ודמי לאוכל, וא"ש קו' הנ"ל דשפיר חשוב בכ"ח ביעור השבירה, דע"י השבירה אינו יכול לבשל בו ולהגעיל, ושוב אינו יכול להוציא הבלוע וממילא הוי כמבוער: והנה מתוס' חולין (ק': ד"ה בשקדם, וק"ח: ד"ה שנפל) מבואר דאפי' אי לא אמרי' חתיכה עצמה נעשה נבלה הצריכו ב' פעמים הגעלה דבסתם כלי אין במים ס' נגד הקדרה ע"ש, וכ' המפו' שהוא דוחק שיגעלו ב"פ דלא הוזכר בתורה, ועוד קשה לי מו"ש בקדשים דס"ל לרבנן מריקה בחמין ושטיפה בצונן בזבחים (צ"ו:) דמריקה בחמין משום הגעלה ולא מצינו בשום מקום שיהי' מורק בחמין ב"פ, דבפעם הא' נבלע ממי הגעלה הבלוע איסור, ונראה לתרץ ע"פ ר"ן הנ"ל דעצם הבלוע מאינו ב"י אינו פוגם בקדרה ורק כשיוצא ויתערב בתבשיל פוגם התבשיל להכי הוצרך מריקה לבער נותר הבלוע בעודו משובח, ולפ"ז כשמורק בחמין להוציא בליעת נותר מהקדרה למים, נעשה הבלוע במים פגם, ושוב אפי' כשנבלע עוד הפעם בהקדרה לא הוצרך לבער כיון דהוא לפגם דכבר נתערב במים להכי סגי בפעם א' - וגם בגיעולי נכרים נראה דלא הוצרך ב"פ הגעלה, עפמ"ש הרשב"א דכלי שדרכו להשתמש בשפע ונבלע בו איסור מעט שרי לבשל לכתחילה בו ולא הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דאין כוונתו לבטל, וגם כיון שדרכו להשתמש בשפע כל פעם שיבשל יהי' בודאי ס' להכי לא גזרינן, ועי' יו"ד צ"ט בסופו וס' קכ"ב, ולפ"ז כיון דלאחר שהגעילו פעם א' ויצא כל הבלוע למי הגעלה, ושוב אף שחור ונבלע בו מ"מ זה איסור מעט, כיון דקאי השתא דלא אמרי' חענ"נ ושוב לענין המיעוט הנבלע בובודאי יהי' ס' כשיחזור ויבשל בו והוי דרכו להשתמש בשפע וא"ש: והר"מ פ"ח הי"ד ממעה"ק פסק דרק בחטאת בעי שבירה בכ"ח ולא בשאר קדשים, ותמהו המפו' הא בגמ' יליף מהא דהוצרכה שבירה בכ"ח, דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם, עי' זבחים (צ"ו:) ולהר"מ גזה"כ הוא דהא בשאר קדשים א"צ שבירה, ומהני מו"ש לכ"ח, כ"ש לגבי שאר איסורין, עי' חות דעת סי' צ"ג סק"ב, ונ"ל ע"פ הנ"ל למה צריך שבירה בכ"ח יהי' מהני מו"ש דהא דיצא ע"י מו"ש יצא, והא דאינו יכול לצאת ע"י הגעלה יהי' כמבוער, דהבלוע שא נו יכול לצאת הוי כמבוער כנ"ל, וממנ"פ לאסור המתבשל אחריו הוי נטלפ"ג ולענין ביעור הנשאר תשוב כמבוער, ומכח קו' זו סובר הר"מ דהא דהוצרך שבירה בכ"ח הוי גזה"כ רק בחטאת דוקא, דשבירה לא כ' רק בחטאת והוי גזה"כ דלא יהי' חשוב כמבוער, אבל בכל קדשים לא הוי גזה"כ וסגי בהגעלה, ומו"ש צריך דבודאי אף בכ"ח יוצא ע"י הגעלה רק דאינו יוצא לגמרי, דהא מה"ט אוסר המתבשל אחרי' בנו"ט, ולא חששה התורה להוציא הבלוע, רק מה שיכולין להוציא בפעם הראשון ע"י מו"ש, ומה שאינו יוצא ע"י מו"ש הוי כמבוער ועוד שלא להקל בכ"ח יותר מכלי מתכות וצריך מו"ש, אבל בכל קדשים י"ל דהבלוע שאינו יכול להוציא ע"י הגעלה הוי כמבוער, ולאסור המתבשל אחריו הוי לפגם, ולהכי שרי לבשל אחר מעל"ע, אבל בתוך מעל"ע אסור לבשל משום נתינת טעם דיהי' ממעט באכילת קדשים דלענין נו"ט לא חשיב כמבוער כנ"ל: ובזה מיושב קו' הכרו"פ סי' ק"ג סק"ו מזבחים (צ"ה:) תנור של מקדש של מתכות הי' ואי ס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד נעבד של חרס, ומשני כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות, והק' הא במנחת חוטא כ' לא ישים עליה שמן ורק בשאר מנחות, ובשאר קדשים חוץ מחטאת סגי אף בכ"ח מו"ש ואמאי הוצרך תנור של מתכות, ולהנ"ל א"ש לנכון דבתוך מעל"ע אינו יכול לאפות דהא כ"ח א"י מדופיו לעולם ואסור בנו"ט, ורק לענין ביעור נותר חשוב כמבוער לאחר מו"ש, ולהכי עבדינן של מתכות שיהי' יכול לבשל בהתנור שלמים אפי' בתוך מעל"ע לאחר שיאפו שירי מנחות שלא יהי' ממעט באכילתן: עוד י"ל הר"מ הנ"ל דשבירה בכ"ח רק בחטאת ולא בשאר קדשים, וק' הא אין כ"ח יוצא מדופי' לעולם, גם קו' לח"מ שם דמו"ש בעי עוד קודם שנעשה נותר תיכף אחר אכילה, והוא נגד תוס' שם ד"ה ממתין דהוכיחו דאין לומר כן מדאמרי' לר"ט דכל יום נעשה גיעול לחבירו, גם הק' שם מה קאמר שם אביי (בדף צ"ז.) מאי אין, טעינן ק"ק אבל קק"ל טעינן, ולהר"מ אין נ"מ ולעולם מיד אחר אכילתן טעינן, וי"ל דר"מ לשיטתי' בפי' המשניות וענין כ"ז וכו' מפני שהוא עסוק בשעת הרגל כו' שאלו לא נמרקו משמנונית הנדבק בכלים יהי' נותר כו', א"כ י"ל דהר"מ ס"ל כמסקנת ר"א, בע"ז (ע"ו.) דבליעה לא נעשה כלל נותר ע"ש, וברש"י כאן דבעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעינא והא דצריך מו"ש רק למה שהוא בעין, הרי דס"ל כר"א דאיסור נותר רק על הבעין ולא על הבליעה, והא דכל יום כו' היינו דהבלוע שפולט בכל יום אינו אוסרת, אבל יש לחוש על הבעין הנדבק בכלים, רק דבכל השנה צריך כמה פעמים מו"ש בין תבשיל לתבשיל, וברגל משום שמחת יו"ט די בפעם א' ביום לר"ט, ולחכמים אף ברגל צריך בין תבשיל לתבשיל, ממילא ל"ק קו' תוס' מר"ט דכל יום כו' דהא המו"ש אינו כלל משום הבלוע רק משום הבעין, ובזה לא פליגי כלל ר"ט וחכמים ורק פלוגתתם אי גם במועד צריך בין תבשיל לתבשיל, ול"ק קו' הלח"מ דאביי הק' דאם בישל בו חטאת בטח יהי' רשאי לבשל בו פעם ב' חטאת בלא מו"ש, דעתה לא איכפת לן הבעין שנדבק כיון דאוכלים חטאת, והבליעה אינו נעשה נותר, ורק כשירצה בשל קק"ל צריך מו"ש מחשש בעין מחטאת, וא"כ אם בישל בו קק"ל בלא מו"ש מבישול הראשון שהוא חטאת, אז תלוי ג"כ אם יש בו בנו"ט, אבל אם אין בחטאת בנו"ט לא איכפת לן הא שבישלו קק"ל, דהבעין אינו בנו"ט והבליעה אינה אוסרת, ושפיר חידש לן אביי אף לרמב"ם:
פסוק כא:שם) בכ"מ וז"ל ויש לתמוה למה לי להודיעני שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספד"א וצ"ע, והנה שם בפ"ח הכ"א ממעה"ק פסק הר"מ כ"ח שבישל חטאת ויצא מכניסו ושברו בפנים, נטמאו מבחוץ נוקבו בכדי שרש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושברו בפנים, ואם נקבו נקב גדול אינו שוברו מבפנים דאין מכניסין רק כלים ע"ש, בזבחים (צ"ד:) א"כ אם יהי' בישול בלי בלוע דלא איפשטא בגמ' ואח"כ יצא ונטמא מה יעשה דיהי' חומרא דאתי לידי קולא, אם נימא דצריך שבירה לחומרא, דהיינו לאחרעשיית נקב קטן לטהרו מטומאתו, אבל אסור לעשות נקב גדול, דבטיל לי' מתורת כלי, ואין מכניסין רק כלים בנקב קטן שעדיין שם כלי עליו, ויש חשש גדול דילמא אינו קדוש ובישול בלא בלוע אינו כלום איך רשאי להכניס כלי טמא למקדש, ולשברינהו בחוץ בודאי אסור דלמא קדוש וצריך לשברו בפנים ואיך יעשה, ולכן נזהר הרמב"ם בלשונו הטהור ולא כ' דאזלי' לחומרא דא"כ הי' הדין לשברו בפנים, ואם נטמא ג"כ כן בעשיית נקב קטן ונצמח מזה קולא וחומרא, לכן כ' רק דיש בדבר ספק ואם לא יטמא ממילא ידעי' דאזלי' לחומרא, אבל אם יטמא בחוץ בודאי לא ניזל לחומרא דאיך נכניס כלי טמא:
פסוק כא:שם) בהדין כל שצריך ליבון ועשה הגעלה אף דכבר פלט ואין בו כדי ליתן טעם, אבל משום שפולט מעט מעט ועוד נשאר בו מעט טעם, לכן אסור לבשל בו משום שאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש האחרונים, והקשה לי אחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י מלאדז בע"ז (ע"ו.) מה פריך רבא סו"ס כי פליט איסורא פליט הא אינו דומה גיעולי עכו"ם לקדשים, כיון דרוב פוסקים ס"ל דא"מ איסור לכתחלה רק מדרבנן כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה, ואמאי לא יהי' מותר לכתחלה בקדשים הא אין שבות במקדש, ולאו דוקא לענין שבת רק לכל הדברים א"ש במקדש, והשבתי לו להנובי"ת יו"ד סי' מ"ה דא"מ איסור לכתחילה ביבש הוא מה"ת, וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' שי"ט, ועי' פתחי תשובה צ"ט סק"ב, ולפמ"ש המפו' ביש עיקר מה"ת יש שבות במקדש, וכמ"ש תוס' ביצה (ד':) ד"ה דתנן לדין ביטול לכתחלה בדרבנן, וא"כ א"ש דביטול לכתחלה ביבש מה"ת יש שבות במקדש דיש לו עיקר מה"ת, וגם י"ל להכ"מ בה' בית הבחירה בפ"ח בסופו דכל דאפשר בענין אחר לא דחינן שבות דרבנן, ועי' ארעא דרבנן אות ד'. וכאן אפשר בליבון, וע"ע בלח"מ פ"א הי"ח מק"פ, ושעה"מ פי"ב משבת, ולימודי ה' סי' קס"ט וקע"ח, ולקמן (ז' כ'): הטו"ז או"ח תנ"א סקכ"ג יצא לידן בדבר חדש, דאף דכ"ח א"י מידי דופי' לעולם ול"מ הגעלה, מ"מ בכ"ח חמץ בפסח מועיל מילוי ועירוי ג' ימים (היינו שימלאו מים מעל"ע וישפכו כל ג' מעל"ע כמבואר ביו"ד סי' קל"ה סי"ב) דבהגעלה הוי זמן מועט להפליט דזמן מרובה אסור דיחזיר הבלוע בכלי כמ"ש בר"ס תנ"ב אבל מילוי ועירוי דיש זמן רב פולט אף בכ"ח ע"ש, וק' דאיך יתרץ הא דרב בפסחים (ל'.) קדרות בפסח ישברו בכ"ח דליכא תקנה דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה וגם נטלפ"ג אסור, הא יש תקנה ע"י מילוי ועירוי, ועוד קסה לי הא דתורה אמרה כ"ח א"י מידי דופי' לעולם הא יש תקנה ע"י מילוי ועירוי, ובפמ"ג שם העיר קצת בזה, ונלפע"ד דבחולין (קי"א:) בפלוג' רב ושמואל בנ"ט בר נ"ט דהתירא דרב ס"ל אסור ושמואל מותר, ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור לכ"ע, ולדידן דקיי"ל כשמואל, וכ' בפמ"ג יו"ד צ"ד בשפ"ד סקכ"ב ובמשבצות ר"ס צ"ה, הא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אי מה"ת אסור או מדרבנן ונפק"מ לספיקא, ובספרו גנת וורדים כלל ס"ה כ' דרק מדרבנן דאין לומר דהוי טעם גמור, דא"כ מה נ"מ היתר לאיסור וכי קדרה נביאה היא, אלא דהוי טעם קלוש ומדאו' מותר ורבנן גזרו רק באיסור ולא בהיתר, וע"ש בראש יוסף, נמצא לרב דנ"ט בר נ"ט דהתירא אסור הוא מה"ת, דאין לומר דיחלקו במציאות אי הוי טעם גמור או קליש, רק דרב סובר דמדאו' אף טעם קליש אסור דטכ"ע דאו' ואין חילוק בין היתר לאיסור, ובע"ז (ע"ו.) בהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו, ותמהו הראשונים הא צריך ליבון, והוציא מזה הרשב"א בתה"א דבהתירא בלע איקלש ע"י הגעלה אף כ"ח, וגם דכל דצריך הגעלה נקלש ע"י בישול, ולא חל עלי' אח"כ שם איסור ורק בהיתר כגון קדרה של בשר שבשלו ירקות מותר לבשל בו חלב ולא באיסור ע"ש והטור יו"ד כ"ג הביא בשם בעל העיטור דגם בבישול חלב בקדרה חרס של בשר ב"י ויש ס' מותר לבשל מאיזה מין שירצה. ותמה הטור דכי עדיף בישול מהגעלה דל"מ בכ"ח וע"ש היטב בב"י, וכ' הטו"ז בסק"א לתרץ וחידש דמה"ת מועיל הגעלה בכ"ח דרק בקדשים גזה"כ ישבר ורק מדרבנן צריך ליבון ובהיתר לא גזרו, אבל באיסור ל"מ הגעלה בכ"ח ע"ש, ולבאר קצת דבריו י"ל דהגעלה בכ"ח מועיל שיקליש כמ"ש הרשב"א, וטעם קלוש מה"ת מותר ורק מדרבנן נגזרה רק באיסור ולא בהיתר וצריך רק ליבון ודמי ממש לנ"ט בר נ"ט, ולפ"ז נראה טעם הט"ז דבכ"ח מועיל מילוי וערוי דע"י העירוי פעם ראשון דהוא מעל"ע וכבוש כמבושל ובישול מועיל שיקליש שוב הוי טעם קלוש, ואף דבאיסור אסור טעם קלוש מ"מ ע"י המילוי ועירוי עוד ב' פעמים יקליש עוד, ובכה"ג לא גזרו כיון דכל האיסור רק מדרבנן, וגם י"ל דלא גרע מספק אי רק יקליש או מוציא כל הטעם והוי כמו דרבנן, כיון דע"י פעם הא' נקלש ורק מדרבנן, ושפיר הט"ז לשיטתי' דבכ"חע"י הגעלה רק מדרבנן דעושה טעם קלוש, ובכה"ג שיקלוש עוד מותר, אבל רב לשיטתי' דנ"ט בר נ"ט דהתירא אסור וא"כ טעם קלוש אסור מה"ת. וגם כ"ח צריך ליבון מה"ת דאף דהגעלה יקליש מ"מ טעם קלוש אסור מה"ת, וא"כ ל"מ מילוי ועירוי דבאיסור תורה ל"מ מה שיקליש, דרק אי טעם קלוש דרבנן, ובג' פעמים שיקלוש יותר מותר משא"כ אי הוי מה"ת: ובברכות (ט"ו.) כל הקורא ק"ש, ומדקדק באותיותי' מצננין לו גהינם, ובצל"ח הק' ממנ"פ אם צדיק אין לו גהינם, ואם רשע ונידן בגהינם וא"כ כשמצננין לו גיהנם למה נכנס לגהינם בחנם כי לא ידון שם, וי"ל ע"פ עקדה כאן כמו שיש בהגעלה ד' דינים, תשמישו בצונן הכשירו בהדחה ושטיפה, ותשמישו בחמין צריך הגעלה, ובאש צריך ליבון וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואין לו תקנה רק שבירה, כן בעבירה, ביומא (פ"ו.) עבר על עשה, ועשה תשובה מוחלין לו כמו כלים בצונן, עבר על ל"ת הוא דוגמת כלים שנשתמשו בחמין, עבר על כריתות ומיתות ב"ד דוגמת כלים שמשמשין באור, וחילול השם דוגמת כ"ח אין לו תקנה רק שבירה ע"ש, ובתקו"ז הובא ג"כ בדברי חמודות על רא"ש ברכות פ"ב אות ל"ג דכל תיבה מק"ש מטהר אבר א' מרמ"ח אבריו, דיש רמ"ח אברים רוחניים ג"כ, וכשאינו מדקדק באותיותי' ליכא רמ"ח תיבות, דוגמת "וחרף" במקום "וחרה אף" וכדומה, וזה מצננין לו גהינם, כי אין צריך הכשר לנשמתו כמו כלי הצריך ליבון, ודי בשפשוף והדחה, כי נטהרו אבריו בחייו ע"י ק"ש, ועי' בס' אבן שלמה שם בברכות להגאבד"ק דאמביע ז"ל:
פסוק כג:באש תשרף, עי' פרד"י תצוה (דף ש'.), והנה בחטאת פשוטה שזורקין הדם על מזבח החיצון והבשר נאכל לכהנים, אבל בחטאת של צבור או כהן משיח, וגם פר של כ"ג ביה"כ שזורקין הדם על מזבח הפנימי בהיכל והבשר נשרף, והטעם שחטא בא על שוגג שחוטא רק במעשה בחומר לבד בלי שכל, הכפרה בא על מזבח החיצון שהוא נגד אברים חיצונים שבאדם, שלא נוכל לבטל לגמרי כחות הגוף שנצרכין לאדם, וצריך רק לחדש הכחות, כמו שכהנים אכלו הבשר בקדושה בעזרה, אבל חטאת צבור וכהן משיח שהובאו רק ע"י טעות בהוראה מצד סנהדרין או מצד כ"ג (העלם דבר) שזה עון בשכל, וגם פר של יה"כ שמכפר על חטאים שנעשו במזיד בדעת (זדון טומאת מקדש וקדשיו) צריך כפרה על מזבח פנימי, כמו ששכל פנימיות שבאדם, הבשר של קרבן כזה לא יוכל להאכל, כי טעות בשכל, טעות וחסרון בדעת צריך לגמרי לבטל משורש ולהסתלק, באש תשרף, עי' במשך חכמה: